אסתרית בלצן: סוף לשעמום באולם הקונצרטים
"הקשב של אנשים היום מותאם לקליפים, ומתפזר בין מסכי מחשב. רוב הצעירים לא יסכימו לשבת ולהאזין לסימפוניה של מהלר, במשך שעה ויותר. בנוסף, ישנם המנגנים והולכים, בלי שום תקשורת עם הקהל". אסתרית בלצן משנה את התמונה על הבמה. או לפחות מנסה
אסתרית בלצן מעדיפה לקרוא לזה "קונצרט אישי" ולא "קונצרט מוסבר". קונצרטים מוסברים מתקשרים אצלה עם "פטר והזאב" או "קרנבל החיות" בהפעלות לילדים - ובכלל, עם עמדה חינוכית ומתנשאת שמניחה שאני, המומחה, יודע משהו שאתה, הקהל, לא יודע ולא מבין.
את סדרת הקונצרטים שלה, שמשלבת ביצוע של יצירות קלאסיות ושיחה עליהן, היא מכנה "קלאסיקה במימד אישי", ולשיטתה הקהל מבין גם מבין: "אם הקהל בא לקונצרטים קלאסיים פחות מבעבר, זה מפני שהוא חווה שם תחושה של שיממון. משהו חסר במפגש בין הבמה לקהל, לא קומוניקטיבי, לא חי. הקונצרט, המוזיקה, הביצוע, הנגינה, חייבים להעניק לקהל משהו, משהו שאפשר לקחת אותו הביתה ונשאר חי בזיכרון".
בלצן לא התחילה את דרכה המוזיקלית בקונצרטים אישיים שיש בהם צלילים ומילים, וגם לא פיתחה את המתכונת הזו כדי לענות על צורך משוער של הקהל. היא הגיעה אליה מתוך צורך פנימי שלה, אחרי שנים של נגינת פסנתר מסורתית, שהשאירה אותה, כך היא משתפת, עם חוויה של חסר ותסכול עד כדי מחנק.
היא עשתה מסלול מסורתי ומכובד של לימודים באקדמיה למוזיקה, בג'וליארד, ודוקטורט במנהטן סקול אוף מיוזיק. אחר כך חזרה לארץ ונאבקה על קריירה של פסנתרנית קונצרטים - אבל הרגישה שבמתכונת של הקונצרט המסורתי, היא משתעממת עד מוות. השעמום הגיע לשיאו בקונצרט אחד, עם תוכנית קשה שכולה שומאן, לקהל מבוגר שהתחיל לנמנם מיד בהתחלה.
בייאושה, עצרה בלצן אחרי היצירה הראשונה והתחילה לספר למאזיניה הרדומים, על המלחין ועל פרשת חייו המרתקת. "פתאום כולם התעוררו" היא נזכרת בחיוך - "ובסיום, בפעם הראשונה בתולדותיי, הם רצו לשמוע איך נמשך הסיפור, המארגנת הזמינה אותי לקונצרט נוסף, ונולדה הסדרה הראשונה של קונצרטים שלצדם מלים, סיפורים והארות".
התברר שהפטנט הזה, של קונצרט שמשולבים בו גם סיפורי רקע, סיפורים והתייחסות מילולית למוזיקה ומה שמסביב לה, עונה על צורך של ציבור די גדול. הקונצרטים האישיים של בלצן צברו תאוצה והיו ללהיט שנמשך ומתפתח כבר יותר מעשרים שנה. האם זוהי מתכונת הקונצרט הקלאסי של המאה ה-21? או אולי זו בכלל פנייה לקהל שלא יגיע לקונצרט של מוזיקה קלאסית במתכונתו הרגילה? אסתרית בלצן מדגישה שבראש וראשונה, זו הדרך שבה היא עצמה מביאה את המוזיקה אל הקהל שלה מתוך הנאה והתלהבות.
"החינוך של מוזיקאים קלאסיים הוא ממושך, מורכב ונוקשה. מחנכים אותם לכבד את המוזיקה ואת המלחין, ללכת בדרכם של המורים שלהם. המסלולים לביטוי עצמי הם מצומצמים. בתוך המסלול הזה, יש נגנים כמו ולדימיר הורוביץ שיכולים לכשף את הקהל בקסם של הקלידים. יש משוררים כמו מאריי פרהיה, שבכוח הפשטות והליריות הוא מגיע אל הלב והנשמה. יש אדם כמו פייר בולז שברא עולם של צליל מתמטי, מדויק כל כך, שיש לו כבר קסם ייחודי וחוקיות משלו. מולו יש איש כמו לאונרד ברנשטיין שהרגש שלו חשוף כל כך שהוא מוכרח לגעת ברגשות של המאזין.
"לא רבים מגיעים לגבהים האלה. יש הרבה מוזיקאים שמנסים לבטוא את עצמם באמצעות אינטרפרטציה של היצירות המוכרות והחשובות, ונשארים תקועים וחנוקים עם משהו שהוא לא שלם, לא אמיתי, לא מבטא אותם עד הסוף. נשאר הפורמט הזה של קונצרט - אמן, או אמנים, שעולים על במה, מנגנים והולכים, בלי שום תקשורת עם הקהל. אם אין להם יכולת אדירה וקסם יוצא דופן בנגינה, כמו לאלה שהזכרתי, נוצר ניתוק מסוים, והשיממון הזה שלדעתי מתרחש לעיתים קרובות מדי באולם הקונצרטים כיום.
"לדעתי, המענה לכך הוא לא לשבת ולהתלונן על הקהל שלא מבין או לבקש תמיכה ציבורית ומימון ממשלתי. כל אמן אחראי למצוא את הכלים שלו והשפה שלו, את הדרך שלו ליצור חוויה שהיא אותנטית עבורו, וגם מעניקה משהו חי ואמיתי לקהל".
כדי שמוזיקה תהיה חיה ואמיתית עבור אסתרית בלצן, צריך להיות בה מימד של הרפתקה, חידוש וסקרנות. לפני שמצאה את החיבור של צלילים עם מילים, היא חיפשה את ההרפתקה בביצוע של מוזיקה חדשה. "יש המון הקלטות שלי מבצעת יצירות בנות זמננו, ומאחורי כל הקלטה כזו עומדות שעות רבות של הכנה, ועבודה קשה, כי היצירות האלה קשות לרוב לעיכול, להבנה ולנגינה".
מההרפתקה של מוזיקה חדשה היא יצאה עם רגשות מעורבים. יש לה צורך מתמיד, וסוג של רעב, להתחדשות, והיא מייחלת ליצירות חדשות שיציתו את הדמיון והסקרנות שלה. היא מאמינה שהמוזיקה חיה ובועטת, ותמשיך להתחדש. עם זאת, היא נמנית עם אלה שחושבים שהמוזיקה של המאה העשרים התנתקה מקהלה, ומתקשה להאמין שנתרגל אליה עם הזמן. "הזיכרון קולט סולם של חמישה צלילים, או שבעה - לא משנה אם זו טונאליות מערבית מקובלת, או סולם מודאלי או מזרחי - כך או כך הסולמות בכל התרבויות מכילים מספר צלילים שתואם את הזיכרון.
אסתרית בלצן על נעימת "התקווה"
"מוזיקה אטונאלית מעמיסה על הזיכרון את כל שניים-עשר הצלילים. אנחנו לא יכולים לזכור מנגינה כזו, ולכן לא ניתן לחזור עליה, גם לא להתחבר אליה רגשית. זו מוזיקה שלא עומדת בדרישה הבסיסית, שצריך להעניק לקהל משהו שאפשר לקחת הביתה". למרות ההסתייגויות האלה, בלצן הכירה בקסמו של העולם הצלילי המדויק של פייר בולז, ומקווה שתוכל להקדיש קונצרט אישי בסדרה שלה למלחין אוליבייה מסייאן, אותו היא אוהבת במיוחד.
בינתיים, היא ממשיכה לפתח את הסדרה "קלאסיקה במימד אישי", ובעונה הבאה מתכננת לבדוק את הגבולות שבין העולם הקלאסי למוזיקה עממית, או פופולרית. קונצרט אחד יעסוק בגלגולים של הנעימה "לה פוליה", מקורלי עד רחמנינוב; אחד בהיידן; אחר במוזיקה קאמרית של דבוז'ק וברהמס; אחד יבדוק את היחסים בין ראוול, הקלאסי, לשנסון הצרפתי. החמישי
יוקדש לסשה ארגוב, לא בדיוק מוזיקה קלאסית, אבל בוודאי קלאסיקה ישראלית. בלצן כבר הרחיבה את הגבולות כשהקדישה מחקר ממושך להמנון הלאומי, "התקווה", ובעקבותיו, פיתחה מופע שרובו מחוץ לתחומי המוזיקה הקלאסית, והפך למבוקש מאוד בארץ ובחו"ל, בעיקר במפגשים של ארגונים המבקשים גם תוכן ערכי.
באופן כללי, היא מרגישה שעולם הקונצרטים צריך להשתנות ולהתחדש. "הקונצרט כפי שאנו מכירים אותו היום התפתח במאה התשע עשרה. לאנשים אז היה טבעי והגיוני להקשיב שעתיים או שלוש, ליצירות שאורך כל אחת מהן חצי שעה או שעה. הקשב של אנשים עכשיו מותאם לקליפים, מתפזר בין מסכי מחשב. האזנה למקטע ארוך כל כך קשה לרוב הצעירים, ולא בטוח שקהל העתיד יוכל או יסכים לבוא, להתיישב ופשוט להאזין לסימפוניה של ברוקנר או של מהלר, במשך שעה ויותר.
משהו אחר, או נוסף, צריך לקרות על הבמה. אולי חזותי, כמו באופרה, שזוכה לתחייה, אולי מימד אינטראקטיבי, כמו בקונצרט האישי, אבל יכולות להיות לכך מתכונות רבות ושונות. צריך להבין שהאחריות מונחת אצל המוזיקאים. במקום ללכת בתלם ולחכות שמישהו יתמוך בהם, מוטלת עליהם האחריות למצוא בעצמם את הסקרנות, את הדרך האישית, ולפתח דרכים חדשות להביא את המוזיקה לקהל הצעיר, זה של ההווה והעתיד".
