העדויות מהחזית: "הרגשנו שתהיה שואה"
בסיני "טוב שלא היו יותר חיילים במעוזים, כי לא היינו מסוגלים לעמוד בעצמנו". בגולן הופתעו מגודל הכוחות הסורים ש"באו כמו נמלים". על טנק אחד שנסוג ועליו לא פחות מ-32 איש, על לוחמים שפחדו לצאת מהבונקרים ו"הוצאו בבעיטות" ועל חייל שאיים להרוג את חבריו לנשק - ולא להיכנע. הפרוטוקולים של אגרנט
גם 40 שנה אחרי, המילים שהוקלדו במכונת הכתיבה מעבירות צמרמורת. לוחמי המילואים שנקראו לקרב ומפקדי דרג הביניים ב-6 באוקטובר 1973 נקראו להעיד בפני הוועדה שחקרה את הטראומה הלאומית. הם סיפרו מנקודת מבטם על שאננות רבה, מחסור בציוד והיעדר אימונים, ועל ההלם והתדהמה. החשש הנורא ביותר. היום (א') חושף ארכיון צה"ל במשרד הביטחון פרוטוקולים נוספים של עדויות מוועדת אגרנט למחדל מלחמת יום הכיפורים, ומספקים תזכורת נוספת לחוסר האונים בחזיתות, על גדות תעלת סואץ בסיני וברמת הגולן.
40 שנה למלחמת יום כיפור - מסמכי אגרנט נחשפים:
צה"ל 73': בכיר הטריד מינית במלחמה וקודם
המחדל באמ"ן: "חששתי שראש המוסד ייחטף"
מפקד חיל האוויר: לא רצו להרגיז את המצרים
קריאה בקשר: "הם שוחטים אותנו"
מפקד גדוד 68, סגן-אלוף אמיר ראובני, סיפר בעדותו בוועדה כי הגדוד שלו, המורכב מחיילי מילואים בעיקר מאזור ירושלים, גויס שבועיים לפני פרוץ המלחמה. הוא סיפר כי חיילי הגדוד לא התאמנו במשך שנתיים וחצי. "את האימון האחרון עשה במאי 1971. זו בהחלט נקודה לא חיובית, מאוד לא חיובית", אמר המג"ד. "במקום שלושה ימי אימון היו לטובתנו רק יום אחד וגם הוא לא יכול היה להתבצע כמו שצריך, כיוון שהקצינים וחלק מהמפקדים הזוטרים היו צריכים להיכנס ביום האימון לחפיפה ולהכרת המעוזים".
הוא סיפר כי חלק מחייליו היו משלב ב', כלומר חיילים שעברו טירונות של חודש או חודשיים. "הייתה כאן מבחינה מסוימת כמות על חשבון האיכות", אמר ראובני, והוסיף כי החיילים הביעו התמרמרות כי הם צריכים להיות במילואים בארבעה חגים. בכל זאת, היה מחסור בכוח אדם ובחלק מהמוצבים היו 18 חיילים, בהם קצין אחד בלבד. "באף מעוז לא היה קצין תצפית ארטילריה, דבר שחייב להיות בהיערכות כוח אדם לקראת מלחמה".
עם זאת, להערכת ראובני, בדיעבד טוב היה שלא היו הרבה חיילים במעוזים. "לאור מה שקרה לטנקים ייתכן שטוב מאוד שלא היו הרבה אנשים במעוזים, כי גם אם היינו אמיצים ביותר לא היינו מסוגלים לעמוד בעצמנו, ואף אחד לא רצה ולא חזה שמעוזים עם אנשי חי"ר בלבד יוכלו לעמוד. אבל מה שפגע בכושר הלחימה זה בעיקר חוסר של עוד קצין, כי במקומות שהקצין נפגע ולא היה קצין אחר הייתה לזה השפעה על המלחמה, על ניהול הקרב נכון יותר". הוא הזכיר את גבורתו של סמל זבולון אורלב, לימים חבר כנסת, שלקח פיקוד על אחד המעוזים, כשהקצין נפצע קשה. אורלב קיבל את עיטור המופת.
מהעדויות שנחשפו בשנה שעברה:
הערתי את ראש המוסד: טוס למלאך, תהיה מלחמה
אבא אבן: גם ארה"ב לא חזתה מלחמה
גורודיש: אריק לא מילא פקודות. ידין: הוא הלך כסביבון
סיגרים ולשכות פאר. צמרת צה"ל לפני יום כיפור
דדו באגרנט: כך הסתיר צה"ל מהציבור את האמת
גלילי באגרנט: האמצעים הסודיים שלא הופעלו
אנשי המודיעין באגרנט: הקצין שהתריע ננזף
ראובני אמר לחברי הוועדה שכשהגדוד תפס את הגזרה הצפונית של המעוזים לא חשבו שתפרוץ מלחמה. "אמרו שהזמן שקט מאוד ואין סבירות למלחמה", אמר מפקד הגדוד. "אמרו לי שאם יורד עם מילואים לקו כלשהו משמע שהקו שקט. במסגרת שירותי כסמג"ד ומג"ד בגולני בכל פעם שאחד הקווים היה מתחמם – אנחנו הסדירים היינו באים ומחליפים מיד את המילואים". עם זאת, הוא אמר כי חיילים שאלו על פשר תנועות מצריות, אבל איש לא סבר שמדובר במלחמה. "ואני אומר בפה מלא - לא סברתי אף לרגע, עד כמובן להשתלשלות של 6 באוקטובר, שאכן מדובר במלחמה", אמר הקצין שחייליו היו אחראים על המעוזים בגזרה הצפונית בתעלה.
כל העניין יתברר כבלון אוויר
על יום כיפור עצמו סיפר ראובני: "מרבית האנשים היו בצום גם במוצבים וגם במפקדה. רציתי לנצל את היום לשיחות עם המטה, לעבודה על כוח אדם ולפתירת בעיות, שבדרך כלל עד לאותו יום לא התפניתי כי עסקתי רק עם המעוזים. בלי ספק, זה יכול להצביע על כך שלא היינו משוכנעים". ביום כיפור ב-12:00 הוא נקרא אל מפקד חטיבה 16, וזה אמר כי המלחמה צפויה לפרוץ ב-18:00 בערב. "הייתה פקודה של המח"ט שעד 17:00 כל המערך צריך להיות במערך של כוננות לקראת מלחמה ושם הקוד 'שובך יונים'. עד 13:30 הסתפקתי לתדרך טלפונית בצורה ברורה ומסודרת את מפקדי המעוזים. אמרתי להם שצריך להתקפל בין 16:00 ל-17:00, כולל הכניסה של הטנקים לתוך העמדות".
לדבריו, מפקד החטיבה אמר לו כי ייתכן שמדובר בתרגיל ובערב "כל העניין יתברר כבלון אוויר". ראובני סיפר כי שאל למה "אנחנו לא רוצים לתת סימן למצרים שאנחנו יודעים שהם עומדים לפרוץ במלחמה". לדבריו, התשובה שקיבל הייתה "שאם נזניק כעת את הטנקים, זה עשוי להתחיל בזה שהמלחמה תפרוץ מיד".
סמוך לשעה 14:00 פרצה המלחמה, כשמטוסי קרב מצריים הפציצו מטרות ישראליות בסיני וחיילים מצרים צלחו את התעלה. הוא סיפר על קריאות בקשר של אחד המעוזים, שצעק: "הם נכנסו אלינו, הם שוחטים אותנו". לאחר מכן נפסק הקשר. "לא ניתן היה בשום אופן לפנות אותם או להכניס כוח כי המוצבים היו מכותרים באנשי החי"ר שלהם", תיאר ראובני. "חיכיתי שם באותו לילה שיגיע איזה טנק או שניים או שלושה, שננסה לפרוץ - עוד היינו קצת נאיבים. בינתיים הגיעו אלינו טנקיסטים פצועים, שזחלו במשך שעות מרובות בלילה, וסיפרו לנו מה קרה לטנקים". הוא סיפר גם על ההגנה האווירית המצרית: "כמות הנ"מ שהם ירו לשמים זה בכלל לא ניתן לתיאור על-ידי בני אדם. הייתי אומר שמהתעלה מערבה עד קהיר כל השמים היו מכוסים בכדורים זוהרים".
מפלצת עם 32 איש
מפקד נוסף בגזרה שהעיד בפני הוועדה היה אל"מ (דאז) אמנון רשף, מפקד חטיבה 14. ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה הורה מפקד האוגדה, האלוף אברהם מנדלר, שנהרג במהלך המלחמה, להגביר את הכוננות בגזרה. רשף, שפיקד על החטיבה שפעלה בגזרה הדרומית, אמר כי ההערכה הייתה כי המלחמה תפרוץ בשעה 18:00 בערב. הוא סיפר כי העביר פקודה להיערך ל"שובך יונים" ב-13:30 ולכן חלק מהמעוזים בגזרה הדרומית פונו. בהמשך עדותו אמר כי מדובר ב"שובך יונים" חלקי ולא מלא, שהיה צריך להיות מופעל בזמן מלחמה. "הטנקים ירו ופגעו בהרבה מאוד חיילים מצרים, אבל הגל המשיך וזרם, ולמרות האבידות שגרמנו למצרים, פה ושם עוד טנק נפגע ועוד טנק נפגע, ולאט לאט היו יותר טנקים פגועים שלנו ב-17:30". הוא הסביר כי לא היה סיוע מחיל האוויר, כיוון שהוא נשלח לחזית עם סוריה.
ביום השני למלחמה לא אישרו לו לתקוף את המצרים. "ראיתי אויב במרחק של 5-4 ק"מ. רציתי לתקוף אותו מצפון. היה גדוד שריון שנפגע בארטילריה והשתבש. ביקשתי להחליף אותו תחת פיקודי ובמאמץ משותף לתקוף כלפי התעלה. נעניתי בשלילה. עמדנו בעמדות תחת ארטילריה מצרית, אבל בחוסר מעש". לדברי רשף, לפנות ערב קיבל פקודה לזוז: "רצנו כמו מטורפים עם הטנקים. נסענו לשם. הגענו לשם ואמרו לי לחזור בחזרה. חזרתי בחזרה". הוא סיפר גם על חילוץ לוחמים ממעוז מצמד. "פתאום אני רואה טנק. ראיתי מפלצת מגיעה עם ערימה של 32 איש. ואני שואל אותו איפה הנגמ"שים והוא עונה לי שהם הושמדו. אחר כך הסתבר שהם נחלצו, מרביתם נפגעו ונפצעו". רשף נשאל כיצד עלו 32 איש על טנק והוא השיב: "כאשר רוצים לחיות אז נאחזים בציפורניים".
עוד סודות יום כיפור שנחשפו בשנים קודמות:
- הפרוטוקולים המצמררים מישיבות הממשלה / פרויקט מיוחד
- עדויות אגרנט שפורסמו ב-2008
/ פרויקט מיוחד
גם על המחסור בציוד דובר בעדות: "רצינו נגמ"שים. נגמ"ש כזה עולה כ-300 אלף לירות עם הקשר. ומה לנו היה? היה לנו באותו זמן 465 נגמ"שים עד כמה שאני זוכר, בו בזמן שהיינו צריכים 2,000 כאלה". רשף אמר כי גם היה צורך במשאיות, שלא הגיעו: "אני יכול לתת אלף ושלוש דוגמאות שקשורות בהצטיידות, בציוד שלא היה, ואני יודע איזה מאבקים נוהלו כדי להשיג את זה ומה היו האילוצים התקציביים כדי להשיג את זה".
מנגד הוא דיבר על הציוד של המצרים. "החי"ר המצרי פעל בצורה טובה מאוד. בכלל, כל הצבא המצרי, כולל השריון, אבל ברור שגם החי"ר, היה מצויד בשפע של אמצעים. היו כמויות עצומות של חי"ר. זאת אומרת שאתה נלחם פה בכמות עצומה של אנשים והם לחמו טוב והם בפירוש לחמו בצורה שמעוררת כבוד. הלוואי עלינו לחימה כזו של חי"ר מול טנקים".
רשף הזכיר גם את הגעתה של "מפת סיריוס" הסודית למצרים. הוא אמר כי הבין כי היא נמצאת בידיהם. "ברגע שראיתי את המפה בערבית – זה היה ברור לי. זה ודאי שמפות הולכות לאיבוד בשטח. זה ודאי. ייתכן שבדואים, בעיקר בדואים, מצאו את זה והעבירו את זה לצד השני". הוא הוסיף כי גם כמה מפות חדשות, שהוכנו לאחר המלחמה, אבדו.
"בעטנו חיילים מחוץ לבונקרים"
בפני הוועדה התייצב ב-9 בינואר 1974 אל"מ פנחס (אלוש) נוי, שפיקד במלחמה על החטיבה המרחבית הצפונית בסיני, חטיבה 275. נוי הציג בפני הוועדה צילומים של עבודות המצרים במי התעלה ערב פרוץ המלחמה, שהעלו דאגה אך לא זכו לתגובה הולמת בצמרת הביטחונית השאננה. "היו כמה תופעות מדאיגות. כאשר ההופעה הזו (תיעוד של המצרים מכינים ירידות למים), שאני העליתי אותה כאשר הגעתי בספטמבר, אמרו לי: זה כבר עניין של זמן רב מאוד שהם עובדים, לא צריך להתרגש מזה במיוחד. זו עבודה שגרתית בקו".
ביום חמישי, יומיים לפני פרוץ הקרבות, ערך אל"מ נוי מסיבת פרידה לאלוף מנדלר, שהיה אמור לסיים את תפקידו כמפקד עוצבת סיני. "נתתי לו איזה מתנה קטנה, ואמרתי לו היות וזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים כמפקד בפיקוד בגזרת התעלה, קבל את התשורה. אז הוא אמר – רגע אחד, אני לא בטוח שאני הולך, יכול להיות שאני אשאר, ועלולה להיות מלחמה". בהמשך המלחמה, כאמור, מנדלר נפל.
נוי תיאר בפירוט את פתיחת המלחמה: "ביום שבת בשעה 14:00 קיבלתי את הדיווח הראשוני על הפעלת הארטילריה על כל קו המעוזים בגזרה הצפונית... אני עדיין הייתי בלשכה בבלוזה (מפקדת החטיבה). בשעה 14:30 הגיעו דיווחים ראשונים מהמעוזים ומהתצפיות על חציית התעלה על ידי כוחות חי"ר בסירות".
לדבריו, "בשעה 14:00 עדיין הקו הקדמי (המצרי) עבד כרגיל... לא היו דברים המעידים שתוך דקה או שתיים תפרוץ מלחמה". חודשים אחרי המלחמה העריך אל"מ נוי כי יש שתי אפשרויות להסביר את הצלחת מתקפת הפתע: "גרסה אחת אומרת שהאנשים בקו הקדמי לא יודעים שעומדים לתקוף, לא הורידו את הפקודה (אני מדבר על הצד המצרי) לקו הקדמי. לי לא נראית התפיסה הזאת. וזאת מהסיבה שתוך חצי שעה להוריד סירה עם אנשים למים, אתה לא מסוגל מהעומק להביא אותם לקו הקדמי. לדעתי אותם אנשים אשר הציגו את ההצגה המשכנעת – ועמדו וכיבסו את הבגדים, זרקו את החכות למים, או הסתובבו בלי חגור – הם ידעו שהולכת להיות מתקפה. והמשחק היה משחק טוב".
בשלב זה ביקש אל"מ נוי לשתף את חברי הוועדה בעדויות שהגיעו אליו, תוך שהוא נזהר בדבריו.
נוי: מסתבר שהרבה מאוד אנשים לא רצו לעזוב את הבונקרים, ולא עלו לתפוס את העמדות מחשש של הפגזה, או מורא, או פחד או כל דבר אחר. היו כמה בחורים נועזים, ובמיוחד המפקדים. מפקדים שעלו ותפסו עמדות. יתרת האנשים נשארו בבונקרים, והיו נאלצים בבעיטות להוציא אנשים החוצה.
היו"ר אגרנט: בכוח?
נוי: בבעיטות להוציא אנשים החוצה. מתוך תחקיר של מפקד משנה שנפל בשבי וחזר, הוא אמר לי: דע לך, המח"ט, לא הייתה לחימה כמו שהיינו רוצים לראות. הוא הסביר לי: האנשים לא יצאו. הייתי נאלץ להכות ולבעוט.
אל"מ נוי סיפר כי הכוח שאיכלס את המעוזים לא היה "העילית של הלוחמים" אבל גם הודה כי לא ניתנו להם כל אפשרויות האימון. מסיבה זאת, "מי שהוכיח ורץ ועשה, ורוב הנפגעים בשלב הראשוני – היו המפקדים עצמם".
עדות הרב"ט: אין אימונים או שקי חול
בין באי הוועדה היה גם רב"ט בנימין פיינשטיין, חייל מילואים שקיבל מאוחר יותר את צל"ש הרמטכ"ל על לחימתו במוצב "ליטוף" בגבול המצרי. הוא מתח ביקורת על הכנה לקויה של לוחמי המילואים לשירות בחזית: "הגענו לקו באופן חפוז מאוד... למעשה לא התאמנו". הוא סיפר שמפקדי המוצב לא קיבלו תדריך מודיעיני ממשי על הגזרה כשנכנסו לתפקיד, ורק ימים ספורים לפני המלחמה קיבלו תמונת מצב עדכנית מקצין המודיעין של האוגדה – שגם העביר לתצפיתן משקפת מבצעית למרחקים גדולים יותר. פיינשטיין תיאר מוצב "מוזנח ביותר", עם מחסור במים וזחל"ם (כלי הרכב המשוריין) לא מתפקד. בין היתר סיפר הלוחם כי "מערב ראש השנה המ"פ ביקש שישלחו שקי חול, וכמובן ששקי החול לא הגיעו עד המלחמה".
הוא תיאר בפני הרכב הוועדה את חוסר התקשורת בין הערכת המצב בצמרת הביטחונית להערכות בשטח. "מה שלא נאמר בכוננות, לא נאמר לנו במפורש שיש חשש למלחמה. להיפך... אמרו לנו שזה דבר שחוזר על עצמו, כל הכוננויות האלה, ואין מה לדאוג". לדבריו הדיווחים של לוחמים מהשטח על העברת כוחות וביקורי קצינים בכירים בקו המצרי התקבלו ב"אלף שאלות" עם ניחוח ספקני: "שאלות קנטרניות שהוציאו את החשק לדווח הלאה".
בעוד בירושלים ובקריה בתל אביב מתלבטים אם צבא מצרים אכן נערך למלחמה, בשטח סיפר פיינשטיין כי הוא כבר הרגיש את רוחות הקרב בשישי בבוקר – יום לפני פרוץ המלחמה. "אתה רואה פתאום בבוקר חיילים, ממש על קו המים, כבר עם כובעי פלדה".
עבור פיינשטיין ולוחמי המוצב המלחמה הייתה קצרה – כבר בפשיטה הראשונה נהרגו המפקדים הבכירים במוצב והרב"ט במילואים קיבל את הפיקוד. הוא התלונן בעדותו על התעלמות של המפקדה לקריאות העזרה בקשר, ועל כך שהופקר במוצב. במהלך הקרב, ביום השני למלחמה, ניסה יחד עם לוחמים להימלט מהמוצב לעבר טנקים ישראליים בקרבת מקום – ניסיון שנכשל. פיינשטיין ולוחמיו נאלצו להיכנע לכוח המצרי שצר על המוצב. בעדותו סיפר על הדרמה מאחורי קבלת ההחלטה הלא-פשוטה להרים ידיים. "אחד החיילים לא רצה להיכנע. הוא אפילו איים להרוג את כל חברי המוצב. אני ניסיתי לשכנע אותו שייכנע. אבל הוא ניסה לסגת... בזמן שכל המצרים שמו את כל המבטים עלינו הוא ניסה לסגת, וגם כן לא הגיע חי". בזמן עדותו, 20.2.74, לא היה גורלו ידוע בוודאות ואותו חייל הוכרז נעדר.
הגזרה הסורית: עדות צבי בר
אל"מ צבי בר החל את תפקידו כמפקד החטיבה המרחבית 820 ברמת הגולן שבוע לפני פרוץ המלחמה. בר, ראש עיריית רמת גן שמסיים את תפקידו בצל כתב אישום חמור, העיד בפני הוועדה באחר הצהריים של 24 בדצמבר 73'. בשונה מעמדת אמ"ן הרשמית, מעדותו עולה כי לפחות חלק מדרגי השטח חשו באפשרות של סכנה מתקרבת. לשאלתו של היו"ר אגרנט על המידע שהיה ברשותו לגבי האפשרות של פתיחה במלחמה על-ידי הסורים, השיב בר כי כאשר הגיע לרמת הגולן ב-30 בספטמבר לשבוע חפיפה בטרם יתחיל את תפקידו כמפקד החטיבה, חש בגזרה אי-שקט ודאגה רבה אצל האלוף והמפקדים תחתיו בעקבות ההתעצמות וסדר הכוחות שמעבר לקו הסגול.
האם היערכות חזקה יותר של צה"ל הייתה מונעת את ההישגים הסוריים ברמה? בר סיפר כי "אם היו עוד 60-50 טנקים הם היו משנים את התמונה והיו גורמים לסורים שלא להיכנס לרמה", אבל, לדבריו "הייתה מסה נוראה... הם נכנסו עם אלף ומשהו טנקים... הם הגיעו למחנה שלנו וישבו על הגדרות... אי אפשר היה לבלום אותם, הם באו כנמלים זה אחרי זה".
השעות הראשונות של 6 באוקטובר היו קשות ביותר בחזית הצפונית. "זה היה הרגע הקשה של רמת הגולן", סיפר לחברי הוועדה, "ההרגשה הייתה שכאן הולכת להיות שואה".
בהתייחסו לסוגיית הגניבות שאירעו במהלך המלחמה מאשים בר כי היו אירועים שבהם חיילי צה"ל הרסו משקים ישראליים ואף גנבו מהם ציוד. לשאלתו של ידין בנוגע ליישוב רמת מגשימים ברמה השיב בר כי "הסורים לא פגעו ברמת מגשימים, זה הכול נזק שלנו... חיילים שלנו שדדו והרסו במקום. אני חושב שזה ספורט לאומי". במקרים אחרים, לטענתו, אף נפרצו ונבזזו רכבים של אנשי מילואים שהשאירו את רכביהם בסמוך לחזית.
צה"ל ב-73': לא ממושמע, לא נקי
אחת הסוגיות שבהן התמקדה הוועדה הייתה המשמעת בקרב הכוחות הלוחמים. ביולי 74' מגיע למסור עדותו תא"ל אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד אוגדה 36 ברמת הגולן. בתחילת עדותו הוא נשאל בנושא. "אין אחידות במשמעת בצבא", משיב בן גל. "מצד שני קשה לי להגיד שהצבא לא ממושמע. צה"ל הוא צבא ממושמע עם סגנון המשמעות האופייני למדינת ישראל, זאת אומרת לעם היהודי. אנחנו ראינו במלחמת יום הכיפורים עד כמה הצבא ממושמע. המשמעת של הפרט והקבוצתית נבחנת דווקא נוכח פני האויב. המלחמה הזו הוכיחה שלמרות שכלפי חוץ אפשר לומר, וזה לא סוד, שהצבא שלנו הוא לא הכי מסודר ולא הכי ממושמע, שיש לו סגנון טיפוסי משלו, הרי שבמלחמה הוא שמר על רמה מבצעית שהייתה קשורה בחיי אדם ברמה מהגבוהות ביותר".
סוגיית המשמעת מובילה את חברי הוועדה למלחמה עצמה,
למוכנות הכלים והימ"חים. הם מציינים כי האוגדה של אריק וחטיבה 460 של בית הספר לשריון דיווחו על ימ"חים ריקים, טנקים בלי זיווד ובלי טיפול, טיפולים כוזבים ועוד. "אנו לדוגמה, חטיבה סדירה, קיבלנו טנקים וזיווד בימ"חים בפילון בצפון, אין לי שום טענות", אומר בן גל. "היו תקלות אבל לא צריך להרעיש עולם. זה תקלות שישנן בכל מקום שיש בו אוטו. אנחנו לא עם נקי ומסודר, תצא לרחוב תראה אותן ההשלכות שאותן אתה רואה ברחוב אתה רואה בצבא. זה נובע לצערי מאופי מסוים של העם, אף פעם לא מתיימרים להיות עם מסודר ומאורגן ומרובע בתחום החיובי".
לפי השקפת בן גל, "הצבא שהיה במלחמת ששת הימים הוא אותו הצבא שהיה במלחמת יום הכיפורים. אלא מה, שם ניצחנו ניצחון מוחץ ולכן לא התעסקו בכל הדברים שמתעסקים היום. אבל אני לעולם לא חשבתי שהצבא הוא טלית שכולה תכלת, אז לא בדקו את הבעיות, הצבא ניצח ולכן לא התעסקו בזה. היום הצבא לא ניצח ניצחון חד וחלק ובהרבה מקרים גם נכשל, והמדינה נכשלה במלחמת יום הכיפורים, אבל רבותיי, זה אותו הצבא".
בהכנת הכתבה השתתפו ירון דרוקמן, רועי מנדל, אביאל מגנזי, עומרי אפרים ורועי ענתבי
לפנייה לכתב/ת 
