הכול זה מלמעלה: כך תפעל ההגנה האווירית
מערכת הפטריוט שזכורה ממלחמת המפרץ הראשונה תזהה חדירות של מטוסי אויב, מערכת החץ תיירט טילים ארוכי טווח וכיפת ברזל תתמודד עם שיגור רקטות במקביל. כך מתכונן מערך ההגנה האווירית לתגובה של סוריה
הסוללות שמגנות על אזרחי ישראל: פטריוט, חץ וכיפת ברזל הן שלוש המערכות נגד טילים ורקטות, שאמורות ליירט טילים במעופם לשטח ישראל. בעקבות הערכת מצב והחשש מתגובה סורית למתקפה אפשרית נגדה נפרסו מערכות נוספות של כיפת ברזל ופטריוט בצפון הארץ.
לקראת תקיפה בסוריה - דיווחים נוספים ב-ynet:
האו"ם: היה שימוש ב"חומר קטלני" בסוריה
דיווח: עשירי דמשק בורחים ללבנון
דיווח: סוריה מפנה מפקדות מחשש לתקיפה
חץ
מערכת טילים נגד טילי קרקע-קרקע (טק"ק). פותחה על ידי התעשיות הביטחוניות בישראל ונכנסה לשירות בצה"ל בשנת 2000, כחלק ממערך הנ"מ בחיל האוויר.
פיתוח מערכת ה"חץ" החל ב-1988, כחלק מהשתתפות ישראל ביוזמת ההגנה האסטרטגית (SDI; "מלחמות הכוכבים") של ממשלת ארה"ב - תוכנית נרחבת וחדשנית שהוכרזה בתחילת שנות ה-80, שכללה בין היתר פיתוח אמצעי הגנה מפני טילים בליסטיים.
פיתוח הטיל התנהל בשני שלבים: בשלב הראשון נבנה טיל "חץ 1" לבדיקת הטכנולוגיות העומדות בבסיס המערכת, ובשלב השני נבנה הטיל המבצעי, "חץ 2". ב-9 באוגוסט 1990 נערך ניסוי ירי ראשון של טיל "חץ", וב-1994 הצליח לראשונה ה"חץ" ליירט טיל בניסוי. ב-1997 החלה הקמת מערך ה"חץ" בחיל האוויר, ושנה לאחר מכן נמסר לחיל הטיל הראשון. באוקטובר 2000 הפכה סוללת ה"חץ 2" הראשונה למבצעית. בסך הכול מאז שנת 1990 ועד 2003 נערכו 20 ניסויים במערכות "חץ 1" ו"חץ 2".
הטיל עצמו בנוי משני שלבים: מאיץ ומיירט. המאיץ, שתוכנן על ידי התעשייה הצבאית, הוא זה שמפתח את המהירות העצומה של הטיל. בעירת הדלק נמשכת לא יותר ממספר שניות, ועם סיומה הופכת האנרגיה הכימית של המאיץ לאנרגיה קינטית טהורה, המעניקה את העוצמה לחלק השני - המיירט, שפותח על ידי התעשייה האווירית. האנרגיה מקנה למיירט מהירות גבוהה מאוד, שלאחריה הוא לא זקוק עוד לכוחות הנעה.
באחרונה נערכו מספר ניסויים ב"חץ 3", שנועד ליירט טילים בליסטיים בעלי טווח ארוך ובגובה רב יותר מאשר "חץ 2", ולפגוע בטילים מחוץ לאטמוספרה. בנוסף, למרות התחכום הרב, עלות מיירט "חץ 3" נמוכה יותר מעלות מיירט ה"חץ 2".
מערכת "חץ 3" נועדה להעניק שכבת הגנה עליונה נוספת מפני טילים, להוסיף הזדמנויות יירוט ל"חץ 2" ובכך לאפשר את עיבוי מערך ההגנה מפני איומי הטילים ארוכי הטווח. ה"חץ 2" אמור לספק מענה לאיומים הרחוקים ביותר - טילי סקאד D הסוריים וכן טילי השיאהב 3 והסיג'יל שנמצאים בידי האיראנים.
פטריוט
מערכת טילי הפטריוט, הזכורה היטב ממלחמת המפרץ הראשונה, היא אחת המערכות המתקדמות בעולם ליירוט טילים בליסטיים. באתר צה"ל נכתב כי ההחלטה לרכוש את סוללות הפטריוט התקבלה עוד לפני פלישת סדאם חוסיין לכוויית, כחצי שנה לפני מלחמת המפרץ. כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה הגיעו לישראל סוללות הפטריוט הראשונות, ובעקבות הפעולה האמריקנית החליטה וושינגטון לספק מערכות נוספות במחיר נמוך יותר.
במלחמת המפרץ הראשונה, שהחלה בינואר 1991, יירטו טילי הפטריוט כמה טילי סקאד שנורו מעיראק לעבר ישראל וגם לעבר סעודיה. במקביל, סוללות פטריוט אמריקניות שהיו מוצבות בגרמניה הועברו לארץ ונפרסו ברחבי גוש דן וחיפה.
ב-2012 החל תהליך שדרוג משמעותי של יכולות מערכת הפטריוט: הסוללות החלו לקלוט מצלמות מתקדמות, אשר יסייעו להן בזיהוי מטרות אוויריות - מטוסים, טילים וכלי טיס בלתי מאוישים. במרס 2013 הוצב לראשונה סימולטור פטריוט בישראל. המאמן המתקדם, שנמצא בבית הספר להגנה אווירית בדרום הארץ, הוקם במטרה לאפשר גמישות גדולה יותר באימון לוחמי הפטריוט, אשר עד כה בוצע במסגרת סימולטורים בארה"ב.
סוללת פטריוט מורכבת מטילים וממערכת בקרת אש הכוללת חמישה חלקים נפרדים, שפועלים בצורה הרמונית. מרכז השליטה של הסוללה מותקן בקרון מיוחד, שבו נמצאים מחשב בקרת הנשק והמכ"ם המשמש לגילוי, לרכישת מטרות ולהנחיית הטיל. עוד בסוללה: יחידת כוח, יחידת תקשורת נתונים ומערכות כני השיגור.
באתר צה"ל נכתב כי לכל סוללה שניים עד שמונה משגרים ובכל משגר ניתן להציב ארבעה טילים. כל חלקי הסוללה מחוברים לקרון הבקרה. לכל גדוד פטריוט יש גם קרון בקרה גדודי, שתפקידו לתאם בין יחידות האש בגדוד לבין יתר מגזרי הצבא וחיל האוויר.
תהליך הירי מבוסס על חמש אונות שונות של המכ"ם הקרקעי: אחת לחיפוש, השנייה לעקיבה אחרי המטרה, השלישית לעקיבה אחרי מעוף הטיל לשם העברת וקבלת פקודות, הרביעית משדרת לטיל נתוני מטרה והחמישית קולטת את נתוני הטיל בחזרה למכ"ם. מרבית תהליכי העבודה של המערכת, מרגע קבלת פקודת השיגור, הם אוטומטיים ואינם דורשים את התערבות המפעיל, אלא אם בכוונתו לשנות או לבטל את החלטות המחשב המתקדם של הסוללה.
כיפת ברזל
מערכת "כיפת ברזל" מיועדת ליצור הגנה מפני איום תלול מסלול, באמצעות יירוט רקטות קצרות טווח. במרס 2011 הוצבה לראשונה סוללה של היחידה באזור באר שבע. כחודש לאחר מכן הוצבה גם סוללה בשטח אשקלון. באפריל 2011 הצליחה המערכת ליירט לראשונה רקטת גראד שנורתה מרצועת עזה לעבר אשקלון.
בסוף 2011, במהלך הסלמה בדרום, שוגרו עשרות רקטות לעבר שטח ישראל. סוללת "כיפת ברזל" יירטה כמה רקטות וכך גם במרס 2012, אז נורו כ-100 רקטות לעבר דרום הארץ במשך שלושה ימים.
בנובמבר 2012, במהלך מבצע "עמוד ענן", יירטה "כיפת ברזל" יותר מ-400 רקטות. לאחר ארבעה ימי ספיגה נחנכה הסוללה החמישית של "כיפת ברזל" שהוצבה להגן על גוש דן שנכנס גם הוא, לראשונה זה 20 שנה, לכוננות ומצב ספיגה.
כאשר מזהה מכ"ם מערכת "כיפת ברזל" שיגור הוא עוקב אחרי מסלול הרקטה ומעביר את הנתונים ליחידת השליטה והבקרה, המחשבת את מיקום הפגיעה המשוער. אם יעד הפגיעה אינו מוגדר כאתר מוגן נמנעת המערכת מפעולה. אם יעד הפגיעה מוגדר כאתר מוגן קובעת מערכת הבקרה תוכנית יירוט ומורה על שיגור טיל יירוט.
במהלך מעופו מקבל טיל היירוט נתונים מעודכנים על מסלול המטרה עד אשר רכיב הביות המורכב בראשו "ננעל" על המטרה ומכוון את הטיל לפגיעה ויירוט. טיל היירוט מצויד באמצעי חישה המביאים לפיצוץ כאשר הוא נמצא בקרבת הרקטה.
יירוט רקטות קצרות טווח מהווה אתגר טכנולוגי מורכב, הן בגלל טווח הזמנים הקצר בין ירי הרקטה לבין פגיעתה ביעד, והן בגלל האפשרות של שיגור בו זמני של מספר רקטות לעבר אותה מטרה. חלון ההזדמנויות המאפשר זמן תגובה ליירוט הרקטה לפני שהיא מגיעה ליעדה עומד, לפיכך, על מספר שניות בלבד. פעולתה של מערכת "כיפת ברזל" נסמכת על יכולתו של המכ"ם לזהות במהירות את הרקטה הנורית, על המהירות שבה בונה מערכת שו"ב תוכנית יירוט ועל ירי מהיר של טיל מיירט.
על פי נתוני חברת רפאל, מערכת "כיפת ברזל" מסוגלת ליירט במקביל כמה רקטות הנורות מכיוונים שונים וכן לפעול בהצלחה בתנאי מזג אוויר שונים, ביום ובלילה. שטח הכיסוי של המערכת לא פורסם רבים אך מוערך בכמה עשרות קילומטר.
לפנייה לכתב/ת 
