הא הא, המבקרים קטלו את אלבום השנה
לא תאמינו, אבל אפילו הביטלס, לד זפלין, רדיוהד וגם אביב גפן חטפו מקלחת קרה מכמה מבקרים שקטלו את האלבומים שלהם. שנים אחר כך, כבר ברור שהם דווקא הפכו ללהיטים גדולים. אז על מי כתבו: "זה אסון שלוקח את המאזין אל מופקרות, פרנויה, סכיזופרניה, השפלה, אלימות והתאבדות"? התשובה בפנים
במבט לאחור, היו מבקרים שפספסו בגדול. וזה בסדר, הם כמו רובנו, חיים את ההווה וקשה מאוד לחזות מה יעשו לאנשים מילים ומנגינות בשנים שיבואו. אבל לקרוא היום את הטקסקטים הנוקבים, שנכתבו לפחות לפני 20 שנה - הופך להפתעה גדולה, לגיחוך, או אפילו לקומדיה שחורה.
לא מעט אלבומים שנחשבים עבורנו הקהל כקלאסיים, מהגדולים ביותר שנוצרו בכל הזמנים, נקטלו בשעתם על ידי המבקרים. כולם הרגישו את מילותיהם החזקות של המבקרים. אפילו הביטלס. היום כמובן, הם מתגלגלים מצחוק.
אבל קודם הנה דוגמה משלנו. ב-1992 אביב גפן התפוצץ, הבן של יהונתן גפן הטריף את הקהל הישראלי עם שיריו הלא שגרתיים, האיפור על פניו והאמירות הפרובוקטיביות. גפן היה רק בן 18, והאלבום "זה רק אור הירח", הפך למוצר המדובר ביותר בשוק. בעיתון "ידיעות אחרונות" הודו, מדובר בתגלית.
אביב גפן: "לכבוד מיליארד טועים"
בסיכום השנה אי אפשר היה שלא להעניק לגפן את התואר על הפריצה הגדולה ולהבליט את יכולותיו. אבל אלבום הבכורה? הוא לא ממש זכה לעדנה. העיתונאי עמוס אורן אמנם שיבח את כישרונו ודמותו של גפן, אבל על יצירתו הראשונה כתב אז: "כישרון גדול והבטחה עצומה. לא ב'זה רק אור הירח', אלבום הבכורה המתיימר, הנפוח והלא-שלם של אביב גפן ולהקתו 'התעויט', כמו בפוטנציאל".
תזכורת: ב"זה רק אור הירח" נכללים שירים כמו: "מיליארד טועים", "שנינו שווים", וכמובן "אור הירח". לא הרבה שנים אחר כך וגפן הגיע לפלטינה, יותר מ-40 אלף עותקים נמכרו והיום זה כבר הרבה, הרבה יותר.
"אלבום יבש"
עדיין בשנות התשעים הסוערות: להקה בריטית בשם "רדיוהד" שעשתה חלק מצעדיה הראשונים דווקא בהופעות בישראל, מוציאה אלבום שלישי בשם "OK Computer", יצירה שלימים תחשב לטובה ביותר של החבורה - ועד היום, 16 שנים אחרי, היא פנינה בעולם הרוק האלטרנטיבי.
בזכות שירים כמו "Karma Police" ו-"Paranoid Android" קהל רב ממשיך לגלות לא רק את "רדיוהד", אלא גם להקות ואמנים רבים שהגיעו בעקבותיהם. אבל מה חשב המבקר? "הרעיון שלהם לנשמה היא זו של בונו, והם מסתכנים בלהפוך למגוחכים עוד יותר ממה שהם כבר במילא. הם העמיסו את קולו של טום יורק במספיק אפקטים שיוכלו לספק חשמל לעיר של מכרה פחם במשך חודש". כך כתב רוברט כריסטאגו, מי שהיה מבקר של הווילג' ווייס במשך שנים רבות וכן ברדיו האמריקאי הציבורי (NPR).
פעמים רבות הוא נהג לירות חיצים. הוא השווה את עבודתה של "רדיוהד" לזו של "פינק פלויד" באלבום "Wish You Were Here". הוא כתב על הנשמה הגדולה שהעניק רוג'ר ווטרס לאלבום בדמותו של חבר הלהקה האבוד, סיד בארט. אבל הנשמה של 'רדיוהד' כאמור נשמעה לו כמו בונו. והתוצאה היא "זחיחה, יבשה", סיכם האיש.
להתראות לקריירת הסולו. לו ריד
מאז יצא לראשונה ב-1967 נחשב מגזין "רולינג סטון" למעצב דעת קהל. מדהים איך גם היום בעידן האינטרנט, המוסד האמריקני הזה נשאר בראש הפירמידה התקשורתית, כאשר אנשי המוזיקה, אלא שבאור הזרקורים ואלא שמאחורי הקלעים, מקווים להיכלל באוגדן השבועי. והקהל קורא בהתאם, גם באתר המגזין.
ברור שאי אפשר לקבוע אם מבקרים טועים או לא, מדובר הרי בדעה ובטעם אישי. אבל גם על מגזין חשוב שכזה, אפשר לצחוק היום בקול גדול על מילים רבות שנכתבו בו. ואולי היום, הכותבים גם מצטערים עליהן.
ולא רק לו ריד חטף, גם "לד זפלין" ועוד באלבומם הראשון והקלאסי הנושא את שמם. באותה העת ב-1969, ג'ימי פייג' כבר היה גיטריסט מוכר בקרב חובבי הבלוז בשל עבודתו עם להקת "היארדבירדס" והגיטריסט ג'ף בק. במרץ 1969 ג'ון מנדלסון פרסם את רשמיו על הלהקה הטרייה, ואלוהים כמה שהוא טעה:
"ג'ימי פייג', שסביבו סובבת הלהקה, הוא גיטריסט בלוז יוצא מן הכלל וחוקר גדול של הכלי החשמלי שלו. למרבה הצער, הוא גם מפיק מאוד מוגבל וכותב של שירים חלשים וחסרי דמיון. והאלבום סובל מכך, גם מהפקתו, וגם מכתיבת השירים עליהם הוא אחראי לרוב". הוא סיכם וכתב: "זפלין היתה מוכנה לבזבז את כישורנם הניכר על שירים לא ראויים. אם הם ירצו למלא את החלל שיצרה להקה כמו 'Cream' (להקת הרוק והבלוז האהובה של אריק קלפטון א.ב), הם יצטרכו למצוא מפיק וחומר שיהיה שווים את תשומת הלב".
נזכיר שבאלבום הראשון של זפלין נכללים: "Good Times Bad Times", השיר "Babe I'm Gonna Leave You" השיר "Dazed And Confused", ועוד שישה שהפכו לאבן דרך בעולם הרוק בפרט ובמוזיקה בכלל. אגב, 30 שנה אחר כך, אותו "רולינג סטון" העניק לו את המקום ה-29 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים".
וגם הרולינג סטונס. בשנה שעברה עלה שוב ושוב האלבום "Exile On Main St" לכותרות כאשר חגג 40 שנה ליציאתו עם סרט דוקומנטרי שהביא את הסיפור על הקלטת האלבום הגדול של מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס והחברים האחרים. במשך שבועות רבים היללו את היצירה הענקית ונזכרו כמה היא תרמה לעולם המוזיקה שלנו. בדיעבד, נחשב האלבום לטוב ביותר של הלהקה האגדית. אבל בשעתו, זכתה הלהקה גם לביקורות לא טובות, גם כשהסטון כתב על הסטונס.
במאי 1972 פרסם העיתונאי לני קיין סקירה מורחבת על האלבום. הוא עבר שיר אחר שיר, ולמרות שרוב האלבום לא מצא חן בעיניו, הוא השכיל להבין שמדובר בעבודה מאוד מושקעת. עם זאת, המסקנה הסופית שלו היתה: "למעט כמה רגעים יוצאי דופן, הסטונס נשארו קרוב לבית, עושים את אותם הדברים שבאים להם בקלות. הם לא יצאו מגדרם בכדי שלא להרגיש בסביבה שהכי נוחה להם.
"ללא ספק, המהלך יצר קצת מוזיקה טובה, אבל אני עדיין חושב שהאלבום הגדול של הסטונס בתקופה הבוגרת שלהם עוד לא הגיע. אולי בעקבות האלבום החדש הם יבינו שהם צריכים להיפתע ולהרחיב את האופקים שלהם". והנה, גם "Exile On Main St." הגיע אל רשימת ה-500 האלבומים הגדולים ביותר של המגזין. מיקומו? מספר שבע. בין "What's Going On" של מארווין גיי ו-"London Calling" של הקלאש.
ולסיום, הבטחנו את הביטלס. ברור שלא כולם אהבו או אוהבים את ארבעת המופלאים מליברפול, אבל ישנה ביקורת אחת שאולי חריגה יותר מכל המפוספסות האחרות. כשיצירת המופת "Sgt. Pepper Lonely Hearts Club Band" יצאה אל העולם ב-1967 ונחתה הישר במקום הראשון, הרוב המוחלט שיבח והלל. קהל המעריצים התאהב מעל ראשו, וממשיך להתאהב גם היום.
בקיץ של אותה השנה ריצ'ארד גולדשטיין כתב ביקורת מאוד ארוכה בניו-יורק טיימס. הוא חייב היה, מכיוון שכולם אז עסקו ביצירה הלא שגרתית של ג'ון, פול ג'ורג' ורינגו. אבל בשונה מרבים אחרים, גולדשטיין לא אהב את רוב מה ששמע: "אין שום דבר יפה בסרג'נט פפר, שום דבר אינו אמיתי ואין שם שום דבר להיאחז בו", הוא כתב כקריצה למילותיו של ג'ון לנון בשיר "Strawberry Fields Forever" שיצא כמה חודשים קודם לכן.
"כמה חבל שהשיר 'A Day In A Life' (הסוגר את האלבום, א.ב) הוא סיום לגוף עבודה ללא איכות כלשהי. אנחנו צריכים את הביטלס, אבל לא בתור מלחינים מתבודדים, אלא כידידים ומלווים. כמו שהם צריכים אותנו, וכשהם החליפו את הקהל שלהם ביצירה מהקונסבטוריון (הביטלס הפסיקו להופיע שנה קודם לכן, באוגוסט 1966), הם הפסיקו להיות אמנים של העם. והשינוי הזה, הופך את האלבום שלהם למונולוג".
כמה שבועות עברו וגולדשטיין קצת הצטער על מילותיו ופרסם מאמר הבהרה על אותה הביקורת. הפעם כתב שהוא חושב ש-80 אחוזים מהעבודה באלבום היא טובה, "אלה הם 20 האחוזים האחרים שמדאיגים אותי כמבקר", כתב. אבל עד היום, יותר מ-45 שנים אחרי צאת האלבום הגדול - כולם זוכרים לו את אותה הביקורת. וימשיכו לזכור.
ועכשיו כתבו לנו אתם, האם המבקרים פספסו בגדול או קלעו בול לטעם שלכם? ואילו עוד אלבומים קלאסיים שחטפו על הראש אתם מכירים? ספרו לנו בטוקבקים
