מומחי ערוץ ההורים מציגים: טעויות ההורות שלנו

במשך כל השנה הם מייעצים לנו לגבי ההורות שלנו, אבל הם תמיד מקפידים להזכיר שאין הורות חפה מטעויות - גם כאשר מדובר במומחים לנושא. לכבוד יום כיפור ביקשנו מהמומחים של ערוץ ההורים לספר לנו על הטעות הגדולה ביותר לדעת שעשו בהורות שלהם.  

מבקשים סליחה בערוץ הורים :

סליחה שלא הייתי איתך מספיק; 10 חטאים בהורות

"תבקש סליחה"; ללמד ילדים להתנצל באמת

אלי זוהר ניב: לא הבעתי קושי - עד שהתמוטטתי

כאמא צעירה עשיתי לא מעט טעויות. הגעתי להורות, כמו כולם, עם תסריט מקסים ומפורט של איך להיות האם המושלמת, ובאמת שהשתדלתי. טוב, אז עוד לא ידעתי שזה המתכון הבטוח לעשות את כל הטעויות האפשריות בערך...

אחת הטעויות הגדולות של הייתה עם בתי הבכורה, עלמה. עלמה הייתה זאטוטה מוחצנת ולא הייתה לה שום בעיה להביע רגשות. כשהיא הייתה נופלת ומקבלת מכה מיד הייתה פוצחת בזעקות שבר עד לב השמיים, מה שאותי היה ממוטט. לא יכולתי לשאת את זה. לא הצלחתי להבין מה היא עושה עניין כל כך גדול מנפילה כל כך קטנה וממש כעסתי עליה: "מה כבר קרה? בסך הכל נפלת וקיבלת מכה. תתגברי!". וזה, כמובן, גרם לה רק לבכות יותר ויותר ולי - להתמוטט עוד יותר: מה זה הדבר הזה? מה זו הילדה הרגישה הזאת? איך היא תשרוד את החיים שעוד מצפים לה כשהיא לא מתמודדת אפילו עם מכה קטנה?

לקח לי זמן להבין שמה שקשה לי זה לראות אותה מרשה לעצמה מה שאני לא הרשתי לעצמי אז: להביע קושי. ככה, באותנטיות, עד הסוף, מבלי להסתיר או ליפות. לקח לי זמן להבין שהיכולת להביע רגשות בצורה שכזו מעידה דווקא על כוחות ולא על חולשה ושכל עוד אני לא מקבלת ומכילה אותה, זה רק ילך ויתגבר. לקח לי זמן להבין שתגובה אמפטית תעזור הרבה יותר מתוכחה. ואז שיניתי גישה ובכל פעם שזה קרה אמרתי: "אני רואה שמאוד כואב לך", וראו זה פלא - היא נרגעה. קסם.

בשלב הזה התחלתי להבין שעלמה, כמו גם אחותה הצעירה קאיה, הן ה-מורות שלי לחיים. שדרכן אני אלמד (ועדיין לומדת) את כל מה שאני צריכה לדעת על עצמי. ועל כך אני מודה לכן, בנותיי המופלאות, בכל יום מחדש.

פרופ' עמוס רולידר: הייתי חסר רגישות

אני זוכר בבהירות את הטעות ההורית שלי הכי גדולה שלי, למרות שעברו כמה שנים טובות מאז. זה היה בתחילת חודש מאי ונועל'ה שלנו, תלמידת כיתה ד' באותם ימים, הגישה לנו בארוחת הערב את דף הקשר של המורה אילנה, דף אשר באמצעותו נהגה המחנכת לעדכן אותנו, ההורים, בנעשה בכיתה. ההודעה הבולטת בדף הקשר ההוא הייתה הזמנה לערב הורים ותלמידים לרגל ציון יום ירושלים.

מספר ימים לפני האירוע התברר לנו, לצערנו, כי התאריך והשעה של האירוע הבית ספרי עומדים בקונפליקט עם מחוייבות אחרת הקשורה לעבודתנו. יומיים לפני האירוע סיפרנו לנועה כי לצערנו לא נוכל להגיע ומיד הוספנו כי בקשנו מחברה טובה שלנו לייצג אותנו ואפילו לצלם את האירוע, כך שלא נפסיד, וסיימנו בהבטחה כי נעשה מאמץ להגיע לסוף הערב. נועה הקשיבה להסבר/התנצלות שלנו ולא הגיבה, ואנחנו הסקנו שלא תהיה בעיה מיוחדת עם היעדרותו הצפויה.

אבל טעינו, ובגדול. כאשר הגענו בסוף הערב, הרבה אחרי שנועה סיימה את חלקה בהופעה, ראינו אותה יושבת עצובה וניתן היה להבחין בקלות בדמעות שטרם יבשו. המורה והחברה סיפרו לנו שהיעדרותנו ממש לא עברה בקלות על הילדה. עם יד על לב, היינו יכולים לדחות את פגישת העבודה החשובה לטובת פעילות הרבה יותר חשובה, השתתפות בערב שהוכן למענינו, ההורים.

אנחנו למדו את הלקח ומאז עשינו הכול (ובמידה רבה של הצלחה) לשנות את סדרי העדיפויות שלנו. אך לצערי הנתונים מצביעים על כך שפחות מ-50% מההורים מגיעים לאירועי בית הספר, הומספר נמוך עוד יותר כאשר מדובר באבות, כך שלצערי הרב יש לנו שותפים רבים מדי לטעות הזו.

דפנה תייר: הסתרתי את מצוקותיי מהילדים

לאורך רוב שנות האמהות שלי, כשחוויתי כאב גופני או מצוקה רגשית כלשהם - נהגתי לחסוך זאת מילדיי. האמנתי שיש להם מספיק התמודדויות רגשיות משלהם ושתפקידי בעולמם הוא להיות המיכל לתוכו הם יכולים תמיד לבוא ולשפוך את המעיק עליהם. לשם כך חשוב היה לי שהמיכל שלי יהיה תמיד זמין עבורם.

חששתי שאם יבחינו או ידעו שהמיכל שלי מלא במועקותיי שלי - יימנעו מלהכביד עלי עם המועקות שלהם. לכן, לאורך כל שנות גידולם (ובמידה מסויימת אף כיום, אני מודה) השתדלתי כמיטב כוחותיי, שלא פעם חשתי שהם הולכים וכלים בשעת משבר זה או אחר, שילדיי תמיד ידעו שאני פנויה אליהם ויחושו בטוחים בכך שאני סלע איתן שהם יכולים לבוא ולהתנפץ עליו ללא החשש שמא לא אעמוד בזה.

ברור שהתנהלות שכזו גובה מחיר לא פשוט. ממני - זה דרש תעצומות נפש רבים, לעתים כמעט עד גבול תשישות נפשית. מכיוון שהבחירה בדרך זו היתה לי טבעית, לא חשתי שבהסתרת מצוקותיי מהם אני מרמה אותם או "משחקת" את החזקה, משום שבאמת ובתמים האמנתי שזה מה שנכון להם, כך שמבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת ולכן התגייסתי לכך חדורת אמון בדרכי.

לעתים קרה שהסיבה לכאב הרגשי שלי היו מעשים שלהם עצמם, החלטות, בחירות שעשו בחיים, שלא בהכרח התאימו לי או נעמו לי, אך לראות אותם ממשיכים לחיות מאושרים בזכות הבחירות הללו, ולדעת שאלה הם חייהם וזכותם לבחור את הדרך שמתאימה להם גם אם לי היא מסבה צער - חיזקה את הנטייה שממילא היתה בי לקבל, להכיל ולא להעיק עליהם עם רגשותיי. המחשבה שילדיי יחושו שמץ אשמה או מועקה בשל רגשותיי - קשה לי עד היום.

אך מסתבר שהתנהלות הורית שכזו, מעבר לכך שהיא מודל בעייתי לילד, עשויה למנוע מהילד הזדמנות לצמיחה אישית שלו עצמו. בשיחות עם ילדיי לאורך השנים הם טענו שלהתנהגות הורית שכזו יש חסרונות. הבנתי מהם שמה שנתפס אצלי כצורך לגונן עליהם, נתפס אצלם כהסתרת האמת.

בתי, שהיא פסיכותרפיסטית בזכות עצמה, ניסחה זאת כך: "הורה יכול להזיל דמעה, כלומר מותר לו לבטא פגיעות או עצב (בהתאמה לגיל הילד כמובן). עליו לתווך לילד מדוע, ואפילו לצפות ממנו לאמפתיה, התחשבות או עזרה. יש בכך מסר חשוב לילד, לפיו כולנו חלשים לפעמים וזה בסדר, ויש בזה גם מסר מעצים לילד שנוכח שההורה מוצא בו מקור לכוח, ולא תמיד רק ההורה הוא זה שמגיש עזרה לילד. מה גם שעם כל הרצון הטוב של ההורה לפנות את המיכל - זה לא תמיד עובד במבחן המציאות. כי מה לעשות שאין לנו שליטה כזו מושלמת על עצמנו, ולפעמים המיכל הגדוש ניכר בפועל, גם אם ברמת ההצהרה הוא כאילו מזמין ומצהיר על פניות. הפער הזה מבלבל ולכן עדיף להכיר במגבלות מאשר 'להעמיד פנים', שכן האותנטיות תתרום לרמת ציפיות מותאמת".

כן, מסתבר שוב ושוב שגם כשאנו, כהורים, מתכוונים לטוב ביותר עבור ילדינו - אנחנו לפעמים מפספסים. אני מנסה לתרגם את ההבנות הללו ומשתדלת כיום לשנות את התנהגותי עם ילדיי. אני מודה - זה כלל לא קל. אבל פה ושם אני מצליחה לשתף אותם יותר בקשיי וברגשותיי, ומשתדלת להאמין ולבטוח בהם שגם אם זהו נטל מסויים עבורם - יש להם את המסוגלות להתמודד עם זה.

הורים המצפים לאמפתיה, התחשבות ועזרה יכולים לקוות שאכן יזכו לקבל אותן מילדיהם, אך בכל מקרה הורים שישכילו להיות איתנים דיים להכיל ולקבל את ילדיהם מחד, ולשתף ולהיחשף בחולשתם מאידך - יזכו בהעמקת הקירבה ובהעשרת הקשר בינם לבין ילדיהם, ובמערכת יחסים שתתרום להתפתחות של כל אחד מהם, ביחד ולחוד כבני אדם.

הפסיכולוג גיל ונטורה: שכחתי לזרוק את פנקס החשבונות לפח

נפלתי מהר מדי למלכודת הקדוש המעונה. הנה הטעות שאני הכי מתחרט עליה. דווקא אני הייתי אמור להישמר מכל משמר מפני הפדיחה הזו.

במה דברים אמורים? מלכתחילה השקעתי את נשמתי בהורות שלי, אבל שכחתי לזרוק את פנקס החשבונות לפח. יותר ויותר בשנים הראשונות מצאתי את עצמי מתמסכן, מלא טרוניות לכל העולם ואשתו, ונרגן על כך שאף אחד לא מעניק לי את המדליה שכל כך מגיעה לי. חמור מכך, התחלתי להוציא את זה על היקרים לי והסובבים אותי. כן , גם על הקטנים.

יודעים מה היה קורה? הייתי יוזם הרבה דברים, בא עם רעיונות להפעלות, מבצע חלק, אבל כל הזמן חיכיתי לקטוף אישורים ושבחים מלוא הסל. קצת התבלבלתי בין טקס האוסקר והחיים האמיתיים.

מה קרה בסוף? נוצר צינור פידבק נשי חלופי שסיפק אומדנים ברי השוואה ריאלית לסיטואציה המשפחתית, או במילים פשוטות - אשתי בסוף הצליחה להחזיר אותי לפרופורציות.

אפרת מונשרי-גורן: שכחתי שאמא יודעת הכי טוב

אומרים שמטעויות לומדים, אז מהטעות הזו קיבלתי את השיעור החשוב ביותר. חיפשתי גן לבכור. אמא צעירה, מתלבטת, יודעת מה היא רוצה אבל לא מכירה עוד גנים. קיבלתי המלצות גורפות על גן מסויים והלכתי לראות. מהרגע הראשון לא אהבתי, משהו הרגיש לי צבוע, מתנשא, מקטין אותי כאמא. מנהלת הגן, ממש לא אשת חינוך אבל בהחלט אשת שיווק, הסבירה כמה היא מבשלת הכי טוב (הילדים לא רוצים לאכול אחר כך בבית) יודעת הכי טוב (אצלי הם לומדים ללכת/נגמלים/לומדים לקרוא מיד). במקביל החמיאה לי (את בהריון? לא רואים! איזה צבע עשית בשיער).

רשמתי אותו לגן. רשמתי כי היה לי ברור שכולם יודעים טוב ממני ולא יכול להיות שקיבלתי כל כך הרבה המלצות. בן השנתיים הלך לגן, לא בשמחה אבל גם לא בבכי, ילד טוב כזה, אתם יודעים. אני עדיין לא הייתי רגועה.

באחד הימים הגעתי לקחת אותו מוקדם ומצאתי את הגננת צועקת וילד אחד עומד בעונש בפינה. הערתי על העונש (כן, זה לא ילד שלי אבל אכפת לי) וזכיתי לראות איך ברגע אחד החיוכים והמחמאות הופכים לצעקות עליי ליד הילדים. והצעקות לצרחות.

יצאתי מהגן עם דמעות בעיניים. כמה קל לערער אמא צעירה. התקשרתי לפרופ' דוד גורדון, פרופ' לחינוך, איש יקר, שבאותם הימים הייתי עוזרת הוראה שלו וסיפרתי לו שאני לא יודעת מה לעשות. "מה הכוונה לא יודעת", הוא שאל אותי, "את יודעת הכי טוב מכולם. תסמכי על עצמך ותחליטי מה נכון לך בלי להקשיב לאף אחד, ואת זה תזכרי תמיד - את יודעת הכי טוב, אל תפחדי משינוי".

מיותר לציין שלמחרת הפצפון (היום בכיתה י"א, אם אתם שואלים) יצא מהגן והגיע לגן אחר, מקסים ומלא בחום, אליו הוא הלך בשמחה ובחיוך. לא הרשתי לעצמי לטעות מאז, בכל גן וגם בית ספר אני בודקת טוב ומקשיבה לעצמי ובאמת יודעת שאני יודעת הכי טוב.

הערה קטנה אחרונה. יש לילדים שלי אבא, בעלי או החצי או איך שתרצו, והוא שותף מלא וגם כאן היה שותף בהחלטות. אבל הטעות הזו הייתה לגמרי שלי, כי הוא לא התרגש מההמלצות וגם לא מהמחמאות של בעלת הגן, אפילו לשנייה אחת.

הפסיכולוג חיים עמית: חשתי אחריות טוטאלית כלפי ילדיי

אם אני צריך לציין טעות אחת, גורם מרכזי מקשה אחד, שעומד אולי בבסיסם של קשיים רבים אחרים בהורותי המוקדמת, אני בוחר בתחושת האחריות הטוטאלית שהרגשתי פעמים רבות מדי כלפי ילדי. אחריות היא מרכיב חיוני בהורות, בוודאי לילדים קטנים: לדאוג לבריאותם, להגן עליהם מפני סכנה פיסית כלשהי, להעניק להם חינוך ראוי, להקנות להם מיומנויות חברתיות מגוונות. אולם כשהורים נוטלים על עצמם אחריות מוגזמת נוצרת בעיה, ואף ייתכן נזק.

אני זוכר את תחושת האחריות המעיקה שהרגשתי מיד בהתחלת ה"קריירה" שלי כהורה, ביציאתנו מבית היולדות ובתנו הבכורה בידינו. לראשונה הבנו את המשמעות של האחריות הגדולה, הטוטאלית, שקפצה עלינו פתאום. זהו, אנחנו לבד עם היצור הקטן הזה. איש לא ייקח את האחריות במקומנו. חשתי בהלה ופחד, שעוד ילוו אותי רבות, גם בגידולה של בתי וגם בגידולם של שני אחיה.

נכון שככל שבגרתי והתנסיתי בגידול ילדים השכלתי לתת לאחריות ההורית מקום מאוזן יותר בחיי, אבל היא תמיד נכחה שם במינונים גבוהים מאוד, עד היום. תחושת האחריות המוגזמת אצלי תרמה לתסכול ולאכזבה שחשתי עקב אי-מימוש ציפיותיי הגבוהות מעצמי ומילדי; להתעסקות מתישה במטלות ובחובות לא הכרחיים על חשבון ויתור כואב על צרכים אישיים; לדאגות ולחרדות מיותרות ולרגשות אשמה מענים; לפעולה נוקשה כהורה עד כדי טשטוש גבולות חיוניים ביני לבין ילדי; למאבקי כוח טיפשיים; לסירוב להיעזר באחרים; למתח ועצבנות פנימיים; לעומס רגשי המאיים להכריע.

נירית צוק: גוננתי על הילדים על חשבון האושר שלי

הטעות הכי גדולה שלי כהורה היא הרצון העז שלי לגונן על הילדים. מאז שהם נולדו הצורך הבסיסי הטבעי שלי, בכל הקשור אליהם, היה לעטוף אותם, לגונן, להכיל. היה לי ברור שאני היא זו שצריכה לדאוג לצרכים שלהם, באחריותי לבדוק אם קר להם, חם להם, אם הם רעבים, עייפים או לא מרוצים. כשהם גדלו במקצת, ועדיין לא ידעו לדבר, היה לי ברור שאני היא זו שצריכה לשדך ביניהם ובין העולם, ולשמש להם דוברת. באחריותי היה לבדוק מה הם מנסים להגיד, מדוע הם מתוסכלים ומה ישמח אותם. ואני מלאתי את תפקידי ברצון רב: דאגתי, התרוצצתי, הכלתי, הגבתי ובעיקר פעלתי כך שיהיו מרוצים.

השנים עברו, וככל שהילדים התבגרו הבנתי שהצורך שלי לגונן עליהם בעצם יוצר לכולנו בעיה. הצורך הזה הופך אותם למפונקים ולתובעניים, ואותי למתוסכלת. הכרכור שלי סביבם הפך לדבר שהוא מובן מאליו (בעיניהם), והרצון לגונן עליהם הפך למין אחריות לא ברורה למדד האושר שלהם, דבר שמהר מאוד הפך למשימה בלתי אפשרית. כי אם תחשבו על זה קצת, אף אחד מאיתנו לא יכול להיות מאושר כל הזמן.

לאחרונה, בעקבות ההבנה שהצורך שלי לגונן הלך צעד אחד קדימה (בעוד אני נותרתי מאחור) החלטתי לעצור הכל ולבדוק מה קורה. הבנתי שאם אני רוצה ילדים עצמאיים שמוכנים לחיים - עליי לשנות גישה, ומהר.

וזה מה שעשיתי. הסברתי לילדים שמהיום החוקים בבית משתנים (בלי להזמין צוותי טלוויזיה ובלי לתלות פלקט מכוער בסלון), ושמהיום הם עוזרים בבית במה שצריך, שומרים על אחיהם הקטן, וכשאמא לא יכולה להסיע הם גם הולכים ברגל. ומה בקשר למדד האושר? תאמינו לי שמאז אני מאושרת יותר. ונראה לי שגם הם.

הפסיכוטרפיסטית ליאת קרן: מרוב דאגה הייתי עיוורת לשמחה שלו

כשהבן שלי עמד לעבור מגן פרטי לגן עירייה ביררתי על הגנים בסביבה. סירבתי לקבל הערות כמו "למה את כבר מצפה מגני עירייה", והיו לי ציפיות ותקוות למצוא מקום של חום, יצירתיות ואווירה נעימה, גם במסגרת זו. ואכן מצאתי ולשמחתי הצלחתי לרשום אליה את הילד (משימה לא פשוטה בפני עצמה, אך זה כבר למאמר אחר).

בתחילת השנה הגענו נרגשים אל הגן וכבר בשער נצבט ליבי. שער ישן שמאחוריו דשא שצמח פרא ובין עליו עטיפות טופי וקרעי צלחות פלסטיק, שוודאי שכבו שם ממסיבת הסיום של השנה שעברה. כשנכנסנו והערתי על כך בעדינות לגננת היא האשימה את העירייה ואמרה שזה לא מתפקידה לעבוד בגינה ולנקות, אם כי היא הסכימה איתי שלפחות אפשר היה לשים שלט "ברוכים הבאים" על השער.

באותו הרגע החלטתי שהבן שלי לא ישאר במקום שכך מקבלים בו את הילדים ביום הראשון - ונסעתי משם ישר לעירייה. מיותר לציין שזה ממש לא עניין אותם והם העבירו אותי מפקיד לפקידה ולאחראית, שביקשה שאבוא למחרת, וחוזר חלילה. וכך מדי יום הייתי מורידה את הילד בגן ונוסעת "לבלות" חצי יום בעירייה במילוי טפסים והמתנה לאנשים שונים.

ביום הרביעי, כשבאתי לקחת אותו מהגן, הוא ביקש להשאר. הופתעתי. "באמת?", שאלתי. "כן", הוא ענה, "הם עומדים לשחק כסאות

מוזיקליים ואני רוצה לשחק גם". חזרנו. זה היה רגע מכונן עבורי. פתאום קלטתי שבזמן שאני נלחמת להוציא אותו מהגן, הוא דווקא הולך לשם בשמחה. הייתי עיוורת לשמחה שלו בתוך הדאגה שלי.

קיבלתי החלטה שאם הילד אוהב את הגן ורוצה להשאר בו אני אעשה מה שצריך כדי שגם אני אהיה מרוצה. ביטלתי מיד את הבקשה להעביר אותו ולמחרת בערב, באסיפת ההורים, התנדבתי לוועד. ההצעה הראשונה שלי היתה פרוייקט הורים וילדים לשיפור פני הגן, שיתקיים ביום שישי. ההצעה התקבלה בברכה וכולם נרתמו למשימה, כשהם מגיעים עם פרחים לשתילה וכיבוד. בסיומו של יום מהנה ומגבש גם הגן היה נראה נפלא.

הגננת התגלתה כגננת מצויינת, שאמנם לא שמה דגש על סדר ונקיון אך רואה את הילדים ועובדת עם כל אחד באופן אישי, חמה, מעודדת יצירתיות ושמחה. בסופו של דבר שנינו קיבלנו את שקיווינו לו.