פניה ברגשטיין על נעליים קסומות

"רחלי" התפרסם לראשונה ב-1948, כסיפור אחד מבין שלושה שנכללו בספר "רחלי, עמוס ואילנה" של ברגשטיין, ומלווה באיוריו של הצייר לודוויג שוורין. 65 שנה אחרי, עובד הטקסט בידי העורכת והסופרת יונה טפר, קוצר מעט, הותאם בחלקו לעברית מודרנית, ונארז מחדש בצבעוניות העשירה ובקו הנקי האופייני לבסיל.

סנדלרייה קסומה בקיבוץ דמיוני(איור: אביאל בסיל)

רחלי, ילדה חביבה וסקרנית, אוהבת לחקור את מרחבי הקיבוץ שבו היא גרה ובמיוחד נמשכת אל הסנדלרייה, שם יושב ירחמיאל הסנדלר, דופק על נעל שעליה הוא עובד ומשורר "שירים נפלאים" אשר "אף אחד לא יודע לשיר כמוהו" ואי אפשר למצאם בשום ספר. כשירחמיאל תופר לרחלי זוג נעליים חדשות, הוא מעניק לה יחד איתן שיר המבשר על כך שלנעל הימנית קוראים מינה, ולזו שמביטה שמאלה - אולה. השיר מזכיר לרחלי כיצד לנעול נכון את הנעליים, מבלי להתבלבל. כשנסחפת נעל אחת בשלולית והשנייה ממריאה אל-על ברוח, מפליגה איתן גם רחלי בדמיונה ונשאבת מיד למבצע ההצלה של הנעליים המיוחדות.

שדות ירוקים לנצח

המעבר אל עולם הדמיון מקביל להתרחקות הפיזית של רחלי מהבית. היא עוברת את שער הקיבוץ ויוצאת אל השדות הירוקים, ואז נופלת למרבה הצער למים הזורמים אל הוואדי. כאן הופך הסיפור פנטסטי עוד יותר, ומינה לסירה גדולה שבה שטה רחלי בביטחה. הלשון היא מפרש והשרוך משוט - ומלמעלה מגנה עליה אולה-המטוס ומעניקה לה מסתור מהרוח ומהגשם.

"נעלי הפלא של רחלי". לצאת למסע נועז

רחלי הקטנה מגיעה אל הים הגדול ונהנית מהשחרור מהקיבוץ, מגן הילדים ומהאזהרות של אמה שלא לשוטט לבדה, אך דג גדול מפחיד אותה ומזכיר לה את מקומה, ובסופו של דבר היא טסה הביתה על כנפיה של אולה, ועוברת בדלת כשהיא אוחזת בזוג נעליים אדומות, רטובות-רטובות. ממש כמו נעלי הקסם של דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" שיכולות לקחת אותה לכל מקום בעולם שבו תרצה, גם נעליה של רחלי מביאות אותה חזרה הביתה בשלום, אחרי המסע הנועז שעשתה לבדה בחוץ.

כמו ב"ויהי ערב", גם כאן ברגשטיין מוציאה את גיבורתה למסע מחוץ לאזור הנוחות שלה, ומפגישה אותה עם הטבע. הסיפור מביא אל הקצה את הרצון של רחלי בשוטטות לבדית שכזאת, והמחברת מאפשרת לה לגלות את כוחותיה הפנימיים ואף ליהנות מהדרך: "ובכל מקום הביטו בה אנשים והתפלאו: 'ילדה כל כך קטנה יחידה בסירה?' 'ילדה כל כך קטנה ואווירון מעל ראשה?' רחלי נופפה להם בידה ושטה הלאה, הלאה, אל הנהר הרחב ומשם לים הרחוק".

נעליים אדומות, במקום להיבלע במציאות הקיבוצית

למעשה, הקיבוץ המאיים על האינדיווידואליות שלה מתגלם בדג הענק ש"הפה שלו גדול כמו השער של הקיבוץ…הפה שלו היה ענקי, כמו כל גן הילדים. רחלי היתה בטוחה שהוא יבלע אותה". רק הנעליים שלה, פריט מיוחד שהכין ירחמיאל במיוחד עבורה והיא אינה חולקת אותו עם אף ילד אחר - הן שמצילות אותה מאימת הבליעה של הקיבוץ.

מאחורי הגדר

למרות התחושה הפסטורלית מצד אחד ומלאת החיות מצד שני, אפשר למצוא רמז להיות הקיבוץ

מעין כלא עבור רחלי גם בחלק מהאיורים של בסיל, כאשר רואים את קבוצת הילדים סגורה מאחורי גדר גבוהה וקוראים אליה מבפנים.

העיבוד של טפר בהחלט משרת נאמנה את הסיפור המקורי, ולצד העובדה שמפעמת בו רוח העברית של שנות ה-40 הוא בהיר וקריא, זורם על מי מנוחות אל הים הגדול. האיורים של בסיל, לעומת זאת, אומרים כולם "כאן ועכשיו". משטחי צבע גדולים, קו נקי ומודרני - כל אלה מביאים את רחלי אל הקוראים הצעירים של היום, ומשרתים היטב את עולם הפנטזיה שלה. בסיל מעשיר את ההתרחשות בפרטים ובעיקר מעניק זהות ישראלית עכשווית לרחלי. זוג הצמות, כמובן, נשמר, אך זה יצר דמות מלאת הבעה, שקל מאוד לחבבה ולהזדהות עמה.

את האיורים המקוריים של שוורין כדאי מאוד לראות באתר-שהוא-אוצר של עינת אמיתי, החוקרת את תרבות הילדים בקיבוצים. ברשומה מיוחדת שהקדישה לסיפור הזה רק לפני חודש וחצי היא מביאה מכתבים בכתב ידה של ברגשטיין מהשנים 1947-1946, שבהם היא דנה עם אנשי הקיבוץ המאוחד על כתיבת הספר ועל אופי האיורים שילוו אותו. בסוף הרשימה המרתקת מסתתרת פנינה נוספת, סרט שהתבסס על הסיפור ושהוצג בוועידת היסוד של קיבוצי האיחוד ב-1951. כיצד נראית פנטזיה של פעם על רקע המציאות הקיבוצית? שפטו בעצמכם.