הדסה בטיפול נמרץ

השבוע עליתי לבית הקברות בהר הזיתים לפקוד את קברה של הנרייטה סאלד, האם המייסדת של "הדסה". חשבתי לספר לה על המצב העגום של מפעלה שאותו הקימה לפני 100 שנה. מותר לי לשוחח איתה. הרי אני לומד את מפעלה ההיסטורי ומנסה לשמר את המורשת וגם למדתי בבית הספר לרפואה בירושלים יחד עם אשתי הרופאה ובניי שנולדו שם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

דבורייה היא יום הכיפורים שלנו / חאלד תיתי

העובדים מוחים על הפיטורים (צילום: גיל יוחנן)

לכן באתי לספר לה על מה שקורה בישראל שאת מערכת הבריאות שלה היא הקימה. מה קורה בארץ ששולחת גדודי חיילים להגן על קברים, ארץ המנציחה רק מצביאים ולוחמים ומקדשת במרכזים רבים את מורשתם של מנהיגיה המתים ומקימה בניינים לתפארת הנשיא ולמשכנם של רבנים, אולם מבקשת לדרדר לתהום הנשייה את המפעל הגדול שהיא, הנרייטה, הקימה. את טיפות החלב ואת הדאגה לילדים, את העובדה שבזכות אחיות בריאות הציבור ששלחה להילחם במחלות העיניים ובתמותת הילודים הגענו אז למצב שבו ארגון האומות המאוחדת קבע כי בפלשתינה תמותת התינוקות היא הנמוכה ביותר במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל.

בית המקדש הרפואי, בית החולים שנדד מסמטאות העיר ירושלים אל הר הצופים ולאחר מכן היה בית חולים צבאי-אזרחי בימי מצור ומלחמה, בית החולים שנבנה לאחר מכן בעין כרם והיה לבית הספר לנשמת הרפואה בישראל - ראש וראשון במחקר ובהוראה, בית מקדש זה כנראה אינו חשוב דיו. אמנם הוא נלחם בכל כוחו להציל חיי פצועים, להוסיף שנות חיים לנפגעי מחלות ממאירות, לטפל בתינוקות ובנשים הרות, אולם יש "סדרי עדיפויות", ואנחנו לא בדרגת חשיבות כמו האחרים. אין לנו מבצעי "תספורות".

עכשיו, הנרייטה, מכל מיני סיבות וגורמים, עומד בית החולים הזה שמצבו הכספי הפך קשה ונורא, להיסגר או להימכר משום שאין איש שיבוא לעזרה. מאחר שפקידים שלא שמעו מעולם על מה שהיה כאן בעבר (למעט מה שקרה בימיו של אברהם, שרה והמכפלה), שלא יודעים כי הם חבים את חייהם ואת חיי הוריהם לחדרי הניתוח ולמחלקות הפנימיות שהיו חיל החלוץ של הרפואה בישראל. בהינף יד יכולים אותם אנשים להקציב ממון לתפארת המתים, לתשלומים לכלי קודש שונים, אבל ידם קפוצה והם ששים לראות בחורבנה של הדסה, המנסה להתאושש.

את, הנרייטה, שידעת לבחור למנהל את ד"ר חיים יסקי, שנרצח בדרכו לעבודה, תתפלאי לדעת שהמרכז הרפואי מנוהל כיום בידי אנשי כספים וביטוח, אמני הניהול היעיל, ניהול שאם היית כפופה לכלליו, לא הייתה מוקמת אפילו מרפאה אחת במטולה או בטבריה. זה הרי לא כלכלי. אלו מנהלים ששפתם זרה לנו והם מנהלים שיח בינם לבין עצמם, כדי שלא יופרעו ולא תוסח דעתם. כאשר הם פונים לעזרת הממשלה, הם מקבלים תשובות שסותמות את הגולל על מפעלך, חתומות בידיו של נער כספים ורופא ששכח את ייעודו ומצטרפת אליהם שרת הבריאות. כן , יש שרת בריאות, אבל היא רחוקה מאיתנו.

במלאות לנו 100 שנה לא נחגוג אלא נמחה דמעה. באתי לספר לך שאין אף אוזן ששומעת אותנו. אפילו לא ראש הממשלה שהוחש אלינו כאשר גברו מחושיו.  

כך נאמר וניפול עוטי צל. והשאר, מי יודע אם יסופר בתולדות ישראל.

פרופ' יואל דונחין, בעל ותק של 30 שנות עבודה בהדסה 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il