הקומיקס של קישקה: עיפרון, מחק ומכונת זמן
מישל קישקה, מהמאיירים והקומיקסאים המובילים בישראל, אירח אותנו בסטודיו שלו וסיפק לנו הצצה מרתקת לתהליך היצירה של "הדור השני" - ספרו האישי שעוסק בחיים שאחרי השואה. "קומיקס זה מדיום שבוחר אותך", הוא מספר, "ובעזרת כמה עפרונות אפשר להגיע לקצה העולם"
"קומיקס הוא מדיום שבוחר אותך - אתה פשוט נורא אוהב את זה", טוען הקומיקסאי מישל קישקה. "הדחף הראשון שיש לי הוא קודם כל לכתוב. אני לא באמת לוקח דף לבן, עושה לו מסגרת, מחלק אותו למשבצות ופשוט מתחיל לצייר. כדי לצייר קומיקס, אתה קודם כל צריך לדעת מה הסיפור שאתה רוצה לספר, מתחילתו ועד סופו".
- צייר לי שואה: מלחמת העולם השנייה בקומיקס
קישקה, מבכירי הקומיקסאים והמאיירים בישראל, נולד ב-1954 בבלגיה, בן להורים ניצולי שואה. ילדותו בבלגיה התרחשה בד בבד עם תור הזהב של הקומיקס הקלאסי. דמיות כמו לאקי לוק, טין טין, הדרדסים ואסטריקס, היו לו לחברים טובים ומילאו את ראשו בעניין. "הייתי טורף את הקומיקס הבלגי", הוא מספר לנו בסטודיו שלו בירושלים.
"ידעתי שקומיקס זה מה שאעשה בעצמי כשאגדל. אבא שלי רצה להיות צייר, מה שלא קרה בגלל המלחמה, אז כנראה זה בגנים שלי. ספר הפרוזה הראשון שקראתי היה בגיל 12. עד אז קראתי וידעתי רק קומיקס. הקומיקסים של התקופה ההיא היו מלאים בהיסטוריה, הרפתקאות והומור, ועולם הדימויים שלי ניזון מהם".
מאז ילדותו בבלגיה, הספיק קישקה לעשות הרבה בשביל עולם הקומיקס הישראלי. הוא עלה לארץ ב-1974, למד בבצלאל (שם הוא מלמד קומיקס בימים אלו) ובמהירות התבלט כקומיקסאי מוביל במדינתנו. במשך השנים אייר עשרות ספרים למבוגרים וצעירים, פירסם את הקומיקס "מיסטר טי" בירחון הילדים "משהו", והפוסטרים ההומוריסטיים שלו, עמוסי הפרטים, שמציגים את חיי היומיום בארץ ובעולם - זכו לפופולריות רבה. השנה ראה אור בעברית הרומן הגרפי הראשון שלו, "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", ספר קומיקס אוטוביוגרפי על ילדותו של קישקה בצל אב ניצול שואה.
כתוב בעיפרון
בשביל להשלים את הספר "הדור השני", קישקה הסתגר בחדר עבודתו למשך שנה, ופרט להוראה בבצלאל כמעט ולא יצא מהבית. "עבדתי בין 12 ל-18 שעות ביום, כמו בטראנס, וזה היה אתגר מקצועי בשבילי, ללכת עד הסוף. לא רציתי שזה ייגמר. כתיבת הספר היתה עבורי מסע פנימי ואישי בזמן".
טכניקת העבודה של קישקה החלה באיור בצבעי שחור-לבן בלבד. כשהיתה לו טיוטה ראשונית הוא נסעה איתה לצרפת, לקבל חוות דעת ממו"לים על הקומיקס המתהווה. כשסיפר להם שהאיורים נמצאים בתהליך עבודה ויקבלו בהמשך גם צבעים, הם שכנעו אותו שההיצמדות לשחור-לבן דווקא משרתת את הסיפור.
"כל צילומי הילדות והתקופה שהתבססתי עליהם הם בשחור-לבן, מצילומים של רחובות ועד למחנות ההשמדה. זה לא היה נכון להוסיף לספר צבעים. דרך האיור התווספו גם גוונים מקווקווים ואפורים, והתאהבתי בשפה החדשה הזאת. לצד הסיפור האישי שלי והמסע הפנימי - גם למדתי חוויה חדשה של צבע. שנה לא נשמתי. כמו צוללן בלגונה הכחולה עבדתי על הספר. בדרך כלל אני טוב בריצת מאה מטר. כתבתי המון חומרי קומיקס די קצרים. אך זאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי רומן גרפי - שזו ריצה למרחקים ארוכים".
אז איך בונים קומיקס? העולם על פי קישקה
איך קומיקס נולד: "למי שלא מצוי בתחום נראה שאנשי קומיקס מציירים, אבל למעשה אנחנו מספרי סיפורים. אנחנו צריכים לבנות עולם בראש - ואז להמחיש אותו חזותית. אז קודם כל התחלתי עם הכתיבה. כשהסיפור היה כתוב, עיבדתי אותו לדיאלוגים ולטקסטים. את הקטעים החזקים הפכתי למרכזיים בעלילה. רק אחרי זה פניתי לחפש את הדמויות ואת המראה שלהן. זה, למעשה, שלב הסקיצות והחיפושים. בסוף כל האלמנטים האלו מתארגנים יחד לכדי קומיקס שלם. אם במאי סרטים יכול לתכנן סרט לפי סטורי-בורד, וכל סצנה מצטלמת כמה וכמה פעמים - בקומיקס כל משבצת צריכה להיות מדויקת".
מנין ההשראה? "ב'הדור השני' בחרתי לספר על עצמי ועל חיי. ציירתי את עצמי מהדמיון, והדמות שלי בספר היא פחות איך שאני נראה, ויותר איך שאני מרגיש את עצמי. אני חושב שהתוצאה המאוירת יותר דומה לי מאשר דמותי במציאות. אבל יחד עם הדמיון, שהוא חשוב מאוד, גם רפרנסים וגם זיכרון ויזואלי משמשים אותי בתהליך היצירה. הם עבורי השילוש הקדוש. לכן השתמשתי בהרבה צילומים של עצמי, ושל דמויות אחרות בספר, וציירתי בהשראתם".
כדי לאייר, צריך כלי עבודה: "כלי העבודה שלי הם מאוד פשוטים - עיפרון מכני, מחק פשוט ומכחול יפני שעובד בצורה דומה מאוד לעט נובע או לורד. כל הציוד שלי כולו לא מגיע לשווי של מאה שקלים, ואיתם אפשר להגיע עד לקצה העולם ובחזרה - בקומיקס".
סקיצות ועוד סקיצות: "הסיפור, כאמור, מתחיל בכלל במלל. אחריו אני בונה סקיצות מצויירות על דף A3, שמחולק לארבעה חלקים. כל אחד מהם נחשב לעמוד. אני בונה שתי סקיצות, ואחריהן סורק ומדפיס את הסקיצה הטובה ביותר.
"עליה אני עובד בדיו עם שולחן אור, ואז מעתיק אותה למוצר הסופי: איור על גבי נייר איכותי. אם הסיפור ברור לי מראש, בסקיצות אני כבר בונה את הקומפוזיציה, ולכן ניתן לראות שהסקיצות דומות מאוד לתוצאה שרואה בספר. הסקיצות מבחינתי הן כמו חזרה גנרלית עם השחקנים האמיתיים, התפאורה והתלבושות - וכבר בתוכן אני נכנס לכל הפרטים".
צילום שהופך לקומיקס שהופך לצילום: "הספר שלי מתרחש בבלגיה בתקופת ילדותי, וכן בתקופה הבוגרת בה חייתי בארץ. כדי לצייר את הילדות, חזרתי לצילומים מהתקופה שהיו בתוך אלבומים משפחתיים. בלגיה, הבית, אני ומשפחתי - כולם מופיעים באלבום. להסתכל באלבום היה כמו לעלות על מכונת זמן. נסעתי אחורה דרך הצילומים, ודליתי מהם את כל הפרטים שעזרו לי לשחזר את האווירה של התקופה. לכן קומיקס הוא במובן מסוים מכונת זמן".
אמינות. זה כל הסוד: "כיוון שהסיפור שלי מאויר בצורה מאוד קריקטוריסטית, היה לי חשוב שהתפאורה תספק את העוגן למציאות. לכן יש בספר שחזור מאויר של צילומים אותנטיים של היטלר, של מחנות השמדה ושל כרזות רחוב ומכוניות מהתקופה.
"כשהלוקיישן נראה אמין - כל הסיפור מקבל תוקף. אני לא מאייר ריאליסטי, ולא היה שום דבר מקרי בספר הזה. כל האיור נעשה עם המון מחשבה - ויחד עם זאת, עם המון פרשנות חופשית".
לא לפחד להיחשף: "הסיפור שכתבתי דרך הקומיקס הוא סיפור מאוד אישי. בארץ, אגב,
אין כותבים של קומיקס. בתעשייה בחו"ל יש צוות שלם שעובד על חוברת קומיקס: צייר, כותב, איש דיו, איש צבע ועוד. לכן אין כאן תעשיית קומיקס, אלא עשיית קומיקס. ברירת המחדל של כל הכותבים היא לכתוב לעצמם - מה שיוצר סיפורים מאוד אישיים. אולי גם קשה ליוצרים ישראלים, מבחינה מנטלית, לכתוב בעבור מישהו אחר.
"בספר הזה רציתי לדבר על הדור השני, כי אנחנו הדור שיכול לספר לא על השואה עצמה, אלא על החיים בצל הניצולים. בחרתי לספר על עצמי כילד, ועל איזו מין ילדות היתה לי בבית שהיה דומה לבתים של אחרים באותה התקופה. מתברר שהרבה אנשים מזהים את עצמם בסיפור שלי, ואחרי שהם קוראים אותו, כותבים לי עמודים על גבי עמודים עם הסיפור שלהם. זאת שרשרת שכל הזמן מתחברת אליה עוד חוליה, כמו יובלים רבים שהופכים לנהר גדול. מיד אחרי שהספר יצא, הייתי מאושר אבל תשוש, כי לכתוב ולצייר אותו לקח לי כשנה - זמן כפול ממה שחשבתי. בדיעבד זה עשה לי טוב, כמו תרפיה עצמית".
