"בואו נגור ביחד": בית דיור מוגזם
דומה שאין אף קלישאה שדרמת גיל הזהב הצרפתית "בואו נגור ביחד" פוסחת עליה. הבמאי סטפן רובלן משתמש בתכסיסים הזולים ביותר כדי להזדהות עם דמויותיו המקשישות. גם ההופעה הנאה של ג'יין פונדה, ונוכחותם של השחקנים הוותיקים והמנוסים, לא מצילה את הסרט מהחינניות המלאכותית שלו
כמעט דבר לא עובד ב"בואו נגור ביחד" ("Et Si On Vivait Tous Ensemble"), דרמה גריאטרית שקיבצה אליה כמה מהמובילים שבקשישי הבד והבמה הצרפתיים, ובנוסף אליהם כוכבת עבר אמריקאית אחת. התוצאה היא סרט שכולו סנטימנטליות מלאכותית, ושאף לא אחת מהדמויות בו מעוררת מספיק עניין כדי שיהיה אכפת לנו ממנה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הכוכבת האמריקאית היא ג'יין פונדה, שזוהי הופעתה הראשונה בסרט צרפתי מאז "הכל בסדר" (1972) של ז'אן לוק גודאר בו כיכבה לצדו של איב מונטאן. היא מגלמת כאן את דמותה של ז'אן, מרצה לשעבר לפילוסופיה הנשואה לאלבר (פייר רישאר) המגלה סימנים ראשונים של דמנציה. לשניים זוג חברים קרובים, אנני (ג'רלדין צ'פלין) וז'אן (גי בדו), אקטיביסט פוליטי מקשיש, וכן חבר ותיק נוסף, קלוד (קלוד ריש), צלם חובב נשים צעירות.
כבר בתחילת הסרט אנו למדים שמצבה הבריאותי של ז'אן הוא בכי רע, ולמעשה לא נותר לה זמן רב לחיות. בעוד היא מתייחסת אל סופה המתקרב בהשלמה ובהומור (מייצרן ארונות הקבורה היא מבקשת משהו בצבע לא שגרתי), ז'אן חרדה לעתידו של בעלה בלעדיה. אך גם לאחרים ישנן דרגות משלהם. קלוד סובל ממחלת לב שכמעט ומכריעה אותו כאשר הוא מטפס לדירתה של זונה, ואילו ז'אן ואנני מבלים את מרבית זמנם במריבות, בין היתר נוכח רצונה של האישה להתקין בריכת שחייה בחצר ביתם.
הפיתרון שהחבורה מוצאת לקשיים הפוקדים אותם הוא לעבור ולהתגורר בצוותא בביתם המרווח של ז'אן ואנני. מי שמצטרף אליהם - בעוד אחת מההכרעות הדרמטיות המופרכות שהסרט הזה רצוף בהן - הוא דירק (דניאל ברוהל), סטודנט צעיר לאתנולוגיה הנשכר לטפל בכלבם של ז'אן-פונדה ובעלה. כאשר הוא מתוודע לקבוצת הקשישים החולקים קורת גג אחת (שמו המקורי של הסרט הוא "ומה אם היינו חיים ביחד?", כהצעתו של אחד מהם שנתקלת תחילה בהסתייגות), דירק עובר לגור איתם על מנת לחקור את אורחות חייהם.
דומה שאין אף קלישאה ש"בואו נגור ביחד" פוסח עליה: בן המבקש לאשפז את אביו, בניגוד לרצונו, במוסד גריאטרי; רומן סודי מהעבר הרחוק שנחשף באקראי; חברות עתיקת יומין שעומדת במבחן; והתשוקה לשמור על חיוניות גם במה שמכונה "הגיל השלישי".
איש אינו מצפה מהסרט, שכתב וביים סטפן רובלן, להתבונן בזקנה במלוא אכזריותה וקלונה כפי שעושה זאת "אהבה" של מיכאל האנקה.
אבל הדרך ארוכה מכאן ועד העלאה של קונפליקטים רציניים וממשיים והצגת פתרונם באופן קליל ובלתי מחייב.
פונדה, שנראית בסרט נפלא לגילה (74 בעת צילומי הסרט), משמשת גם כמנטורית לסטודנט הצעיר, שנוכחותו אמורה לשקף את הלבטים של אנשים בתחילת דרכם הזוגית בפני מי שנמצאים בדמדומי חייהם. אבל הדיאלוגים ביניהם ספוגים בתובנות נדושות בעניין החיים ובכלל, שמגיעות ברובן מצדה של המרצה לפילוסופיה.
יש משהו חינני ב"בואו נגור ביחד", אבל מדובר בחינניות אוטומטית הנובעת מכינוסם של בני שבעים ומשהו, שכל אחד מהם מצויד בחיוניות ונוכחות. זהו סרט שאמור לתת לנו תחושה שלמדנו "משהו" על החיים בסוף הדרך, ולהראות לנו כיצד יש להתמודד בחיוך וקבלה עם המוות המתקרב. מבחינה זו, זהו סרט מניפולטיבי לעילא, שכמעט וגורם לך לחוש לא אנושי אם אינך נענה לתכסיסיו הזולים.
