פשע, אימה ויופי: ניו יורק של קולום מק'קאן
"יסתובב לו העולם הגדול" מאת קולום מק'קאן מעניק ממד חדש לסיפור ההגירה האירית, בזכות האנושיות החומלת של דמויותיו. אך לצד תיאור אותנטי של התקופה ומשבריה - ניתן היה לספר את הסיפור בקצת פחות מילים
לסיפורי מהגרים בכלל ולסיפורי מהגרים אירים בניו-יורק בפרט, תמיד יש כמה מאפיינים מאוד דומים; רובם יתנו מיפוי מאלף יותר או פחות של קשיי הקליטה, של ההלם החדש, ואז, יחוללו משבר גדול. המשבר הזה יהווה נקודת סף שממנו הדמות תקום מן ההריסות, כאדם חדש. בכל זאת. מדובר בניו יורק - מקום בו אתה יכול לסמוך בעיקר על עצמך, ואם רק תאמין, או לפחות תעבוד קשה, או תכיר את האנשים הנכונים: אתה עוד תזיז הרים, כמו שאומר דוקטור סוס.
בונוגע לאירים ולחווייתם, היטיבו לתאר זאת כבר לא מעט כריסטי בראון, רודי דויל ואחרים. מדובר, למעשה, באתוס מכונן של הזהות האירית. המצב הכלכלי הקשה הוביל אותם, בגלים החופפים לתקופות כלכליות קשות - כמו משבר תפוחי האדמה - לעלות על הספינות ולחפש את מזלם החל מליברפול, שהנמל שלה קרוב יחסית ועד לכמובן אמריקה.
במובן הזה, ספרו של קולום מק'קאן "יסתובב לו העולם הגדול", בהחלט מעניק ממד נוסף לכל אותם הסיפורים הקלאסיים הללו: הוא לא מתעקש להישאר רק במסגרת סיפור ההיקלטות וההגירה, אלא מרחיב את היריעה באמצעות רומן פנורמי שמביא את קולות המעמד הנמוך הניו-יורקי, תוך כדי הליכתו של הלוליין פיליפ פטי על חבל בין מגדלי התאומים.
למות בעד הזכות
הסיפור מתרחש ב-1974, השנים בהן אמריקה התפכחה בצורה לא כל כך נעימה מחלומות הגדלות של מלחמת וייטנאם ומהמהפכת דור הפרחים שכשלה, כפי שמנסחת זאת היטב אחת הדמויות בספר לארה: "כמעט לא נשאר משהו למות בשבילו, אולי למעט הזכות להישאר ייחודי". בתווך, חייהן של מספר דמויות ברומן מצטלבות; קוריגן האח הגדול מגיע מדבלין כדי למצוא את עצמו וגם כדי לבקר את אחיו - כומר שאוהב להתרועע עם זונות, ומאמין שהגשת הלחי השנייה היא יותר מהמלצה לאיך לחיות.
האח שוהה במחיצתו עד אשר הוא מוצא עבודה, אבל אז, ביום אחד, בעוד פטי תלוי על המגדלים (שגורלם העתידי הופך זאת לאירוני - למרות שהספר נכתב אחרי אסון התאומים), מתרחשת תאונה טרגית שמטלטלת את סדרי החיים, ומפגישה בין חלק מהדמויות, כמו האח ולארה, וחושפת את הצדדים הרגשיים היותר חיוביים בנפש האדם: את יכולת הסליחה וההכלה, ואולי במידת מה את האמונה באנושות.
מק'קאן הוא מאמין גדול בנפש האנושית. אבל אנושי לפי מק'קאן, לפחות על סמך ספר זה, הוא דווקא לסלוח, הוא דווקא ללכת כנגד האינסטינקטים ובעד האופטימיות. בנקל אפשר לראות בזה סוג של תמימות בעולם הציני בו אנו חיים, אבל אין זו תמימות. זוהי בחירה מודעת ושכלתנית. כמו להגיש את הלחי השנייה.
לא פעם רומנים פנורמיים מציגים לראווה כישרון ויכולת, אבל משאירים איזה ריק חמצמץ בסופם.
מק'קאן מדגים לפרקים יכולת כתיבה מופלאה, בעיקר בתיאור הגעתו של קוריגן האח לבית החולים - ובפרק הכתוב מנקודת מבטם של לארה ובליין. יחד עם זאת, ההחלטה הפנורמית היא בעוכריו. דומה שמק'קאן בשלב מאוד מוקדם של הרומן, התאהב באופן הכתיבה הזה, ולא היה שם אף מבוגר אחראי (נניח עורך) כדי לעצור אותו.
כשמסתכלים על סך כל היצירה, מבחינים כי אין בה את כמות הדרמה שמצדיקה את כמות המלל. נכון, יש תנודות קטנות וחשובות, בעיקר בין השורות, וכן מפגשים אנושיים מרגשים (למק'קאן יש יכולת נפלאה לתאר רגש, מבלי להיות בנאלי לרגע), אבל "הסיפור" הלכאורה גדול, נותר חמקמק ומעורפל, ואותו מסתירים אותו עננים של עשן מקלדות.
אך בתום הקריאה הרומן כן משאיר אחריו חותם, משקע וכוח מסוים. מלבד הרגישות האנושית, מדובר גם באותנטיות של התקופה: תיאור נידחי החברה הניו-יורקית של שנות ה-70, מבלי להיות שיפוטי כלפיהם לרגע, מבלי להיות מרחם מדי, אלא פשוט להוות מצלמה סופגת. כך נוצר ספר תקופתי המאיר טפח חשוך של הזמן והקיום, כפי שהיטיב לנסח זאת השופט סודרברג: "לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. העיר חיה במן הווה יומיומי. אין לה שום צורך להאמין לעצמה כמו מן לונדון או אתונה, ואפילו לא לראות בעצמה מסמן של העולם החדש".
"יסתובב לו העולם הגדול", מאת קולום מק'קאן. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת "עם עובד". 439 עמ'.
