תתחילו לשחק בצעצועים של אלוהים
אלוהים ברא את העולם במילים, ומאז משתמשים כולנו בנשק הדיבור כדי לברוא עולמות ולהחריבם. בעזרת המילים הדרשן בונה מחילה שתחתור תחת כיסא הכבוד של התוגה והכאב שברא אלוהים, בשעה שהוא בכבודו ובעצמו שיחק בצעצועיו. כך מדוד המלך - ועד לנתן אלתרמן, ועכשיו תורכם לדרוש
המשחק כמשימת חיים
חוכמה יהודית נועזת - ובאותה המידה גם מוצלחת - היא הבחירה להביא לידי ביטוי את צלם אלוהים שבנו בהשתעשעות בצעצועיו הגדולים של אלוהים. בפרוש השנה החדשה אני מבקשת להקדיש את לימוד התורה השבועי שלנו לניסיון לתהות על קנקנו ועל קסמו של הניסיון האנושי להידמות לאלוהים, מתוך שהייה פעילה במגרש המשחקים שלו.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
היכן נמצא מגרש המשחקים האלוהי?
רבי אליעזר קובע כי: "בעשרים וחמישה באלול נברא העולם... ובאחד בתשרי נברא אדם הראשון" (ויקרא רבה, אמור כ"ט). וכיצד ברא אלוהים את העולם? במילים, כמובן. אם כן, צעצועיו המיוחדים של אלוהים, שבעזרתם הוא יוצר את יצירותיו המפוארות ביותר - הם המילים.
בעזרת שיר מפורסם של נתן אלתרמן ומדרש תלמודי אחד, אני מבקשת לנסות לתהות מעט על סוד הקסם של היכולת להשתעשע במילים האלוהיות. העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?
ירח / נתן אלתרמן
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
אדם עומד מול חלונו ופוגש את הלילה העירוני, המפחיד בניכורו ובבדידותו. המשורר מבקש להציע תיקון ומזור למכאובי הלילה, אך איך יכול מי שכוחו רק במילים לתקן את המציאות הפוצעת? המשורר לא יכול לשכנע ציפורים לעוף בשמי הלילה, הוא גם לא יכול להרגיע את קולות הבכי, או לשחרר את הסהר ואת הצופה בו ממועקת האסירוּת. המשורר לא יכול להחזיר את ההלך הביתה, והוא גם לא יכול לכבות למענו את החושך שבתוכו הוא פוסע. אז מה כבר יכול משורר לעשות ברצותו להמתיק את הלילה?
משורר יכול לדרוש
"הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?" שואל אלתרמן, ומתכוון לכוחו של המשורר לצרף את חומרי
המציאות המנוכרים לכדי סיפור, שגם אם אינו יכול, ואפילו אינו שואף לתקן את המציאות - הוא יכול להציע סוג של נחמה.
בכוחו של הדרשן לתת שמות למועקות ולקרוא להן: "זרים ומבוצרים", או "עיר טבולה בבכי הצרצרים". מתוך נאמנות לאמת של החוויה הקשה, רוקם הדרשן צירופים חדשים ודימויים מפתיעים. ייתכן שיש נחמה פורתא בגילוי הפן הציורי ומעורר הדמיון של המציאות, הגם שהיא קשה.
אלתרמן מבקש לדרוש, ולו בלחש, בשלומם של הבודדים; של ההלך והדרך והירח הננעץ בכידון הברוש. ולמה לדרוש בלחש? כיוון שהדרשה היא איום, היא התרסה, היא מלחמה אנושית בעצב הקיומי. מהותה של הדרשה היא כפירה ברצון האלוהי - אלוהים המיט עלינו ללילות שחורים ונטולי ציוצי ציפורים, הוא המיט עלינו בדידות ומוות. אבל אנחנו, אומרים הדרשנים, לא ניכנע לרודנותה של אימת המציאות. על אפה ועל חמתה נצייר בתוכה ציורים מפתיעים.
איזו דרשה הוא רוצה ללחוש?
השרש ד.ר.ש הוא שורש עשיר במשמעויות. דרישה היא בדיקה ובירור (בראשית כ"ה, כ"א-כ"ב): "וַיֶּעְתַּר
יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּו. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'".
התרוצצות העוברים ברחמה של רבקה גורמת לה לבהלה גדולה. את פשר התעלומה היא הולכת לברר, כלומר, לדרוש מאלוהים. קרוב מאוד אל הבירור, החיפוש והתהייה נמצאת הדרישה, התביעה.
עם צאת משפחת נוח מהתיבה, מתיר להם אלוהים לאכול בשר חיה, אך אוסר עליהם לאכול אחד את השני, ואף מבטיח ומאיים (בראשית ט', ה'): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם".
אם כן, הדרישה נעה בין החיפוש התמים לחיפוש תובעני וחסר פשרות, ואף לדרישת כפרה ותשלום פיצויים.
ולכן אלתרמן צריך ללחוש את דרשתו
כיוון שדרישת שלום היא גם תביעת שלום. דרשת המילים ודרשת התורה היא לא רק חקירה, בדיקה ובירור לשוני. דרשת המילים היא שימוש במילים גם נגד כוונתן הראשונית. הדרשן דורש מאלוהים לתקן את המציאות המקולקלת ההולכת אל ההיעדר והסבל. השימוש היצירתי של הדרשן במילים, הוא מחאה נגד המציאות, ועל כן התרסה נגד אלוהים.
דרשה היא גם התחייבות
עלינו לדעת שכאשר אנו דורשים בשלומו של אדם, אנו לוקחים על עצמנו מחויבות גדולה, שכן אנחנו לא רק מבררים מה שלומו, אנו גם דורשים שיהיה לו שלום. אנו מתחייבים לפעול לשלומו. לדרוש בשלומו של אדם זו אחריות שאין דומה לה. מכל הסיבות האלו גם יחד, מציג אלתרמן הסתייגות כפולה; הוא שואל האם מותר לדרוש בשלומם, והוא מציע לעשות זאת בלחש. ולאחר שהבנו מה משמעותה של הדרשה, לא נלין על היסוסיו.
אבל הוא מנצח את ההיסוסים של עצמו
כיוון שהוא דרשן של ממש; כיוון שכל השיר הוא ניסיון להישאר נאמן למציאות הקשה, אך בו בזמן גם להמתיק אותה בחרוזים, בדימויים ובצירופי מילים. אלתרמן שואל אם מותר, אבל הוא לא מחכה לתשובה. הדרשן לא יכול לקבל אישור למשחקיו, הוא פשוט לא יכול אחרת, והוא עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות - הוא משחק ב"צעצועיו הגדולים של אלוהים": במילים, ובעזרתן הוא בונה מחילה שתחתור תחת כיסא הכבוד של התוגה והכאב שברא אלוהים בשעה שהוא בכבודו ובעצמו שיחק בצעצועיו.
זו הייתה גם החוויה של משורר תהלים
משורר תהלים ממתיק סוד עם אלוהים, ומספר לו: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (תהלים קי"ט, צ"ב). יש עוני בעולם: עוני רוחני, עוני כלכלי, עוני רגשי. את העוני הזה ייצר אלוהים, ותחתיו אנו אמורים להיאנק (ובאשר לסיבה לקיומו של העוני והסבל – לאלוהים פתרונים). אבל, אומר-מתריס המשורר כלפי אלוהים, אתה נתת לי גם מגרש משחקים מיוחד, שהרי אתה בראת את העולם במילים. גם אני, המשורר, יודע לברוא עולמות במילים. אתה נתת לי את הסבל ואת המילים, ואני אדרוש את הסבל, ואדרוש רגעי הרפיה מהסבל, בשימוש יצירתי במילים.
"תורתך – שעשועיי": אין אמירה יומרנית מזו. אין אמירה חתרנית מזו. תורתך המוקפדת והקפדנית, התובענית והנוקדנית; זו המענישה כל חוטא ב"מות יומת", היא לא אימת המוות של המשורר, אלא "שעשועיי". פסוק זה הוא דרשה והוא גם דרישה להשתמש במילים על מנת להפוך קללה אלוהית - לברכה אנושית.
לא מתייאשים מאלוהים
בכמה וכמה מדרשים שמים הדרשנים בפיו של אלוהים את השאלה הקשה: בניי, מדוע לא התייאשתם ממני
בכל השנים הארוכות והקשות של הגלות. ועל כך משיבים הדרשנים בשם עם ישראל כולו (איכה רבה, ג): "כשיבוא קץ הגאולה אומר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותם השנים. והם אומרים לפניו: ריבונו של עולם אילולי תורתך שנתת לנו כבר איבדנו האומות... לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעניי".
רצונם לומר: היה מגיע לך, אלוהים, שנאבד את עצמנו בין אומות העולם ונחפש מציאות אופטימית יותר מזו שרקמת לנו, אבל אנחנו השתמשנו בנשק הסודי שהפקדת בידינו, בנשק הדרשה, ובעזרתו אנו מספרים לך ולעצמנו כמה קשה מציאות החיים שלנו, וגם דורשים ממך שתתקן את הדרוש תיקון, ואנו גם נרגעים ומתנחמים לרגע מתוך חוויית המשחק.
המילים של אלתרמן, המילים של משורר תהלים, המילים שבהן כולנו משתמשים, הן הצעצועים היקרים של אלוהים - ואנו מוזמנים להשתמש בהן גם על מנת לחתור תחתיו, ולקבול על העולם המוזר שלתוכו הוא הביא אותנו.
אז מה נאחל לנו לשנה החדשה?
שיהיו לנו כוח ויכולת ובעיקר אומץ להוסיף ולדרוש דרשות. ושהמציאות תאיר מדי פעם פנים, ולא תדחוף אותנו עמוק מדי אל תוך עולם הדרשה.
שנה טובה!
לפנייה לכתב/ת 
