הכוח הנשי בבחירות המקומיות

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הימים הנוראים של השד העדתי / הני זובידה

השאלה החשובה עבור כל מי שמבין את החשיבות הפוליטית-חברתית-כלכלית של ייצוג שווה לנשים ורוצה לראותן משתלבות בהנהגת החברה והמדינה היא כיצד ניתן להסביר את ההצלחה הבולטת של המאבק על ייצוג נשים בהרצליה ואת הפריצה במספר המועמדות לראשות רשויות מקומיות בבחירות הקרובות בכלל. מניתוח התהליכים הפוליטיים-חברתיים מזווית מגדרית עולה כי פעילות פמיניסטית מתמשכת היא ההסבר העיקרי והמכריע לשינוי המתעצם בהדרגה בייצוג נשים בשלטון המקומי והארצי בכל המגזרים. לפעילותן העקבית של ארגוני נשים כמו ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים, שדולת הנשים בישראל, ויצו, עמותת כ"ן - כוח נשי, עמותת ה"ן (הרצליה נשים), אישה לאישה בחיפה, יש חלק מרכזי בתהליך ההיסטורי בדרך לשוויון מגדרי-פוליטי.

במשך יותר מ-50 שנותיה הראשונות של המדינה כיהנו רק שתי נשים כראשי רשויות מקומיות: חייקה גרוסמן בראשות המועצה האזורית געתון (1951-1950) וחנה לוין בראשות עיריית ראשון לציון (1959-1956). רק בבחירות לרשויות המקומיות ב-1998 נבחרו שוב נשים: מרים פיירברג בנתניה ויעל גרמן בהרצליה. כיום, לאחר פרישתה של יעל גרמן מראשות העיר ובחירתה לכנסת, מכהנות חמש נשים בראשות רשויות מקומיות. רק כ-11% (מתוך 3,250) מחברי המועצות ברחבי הארץ הן נשים. בבחירות הקרובות מתמודדות נשים רבות על חברות במועצות וכן גדל המספר של נשים העומדות בראש רשימות (במרצ, למשל, עומדות נשים בראש שבע רשימות).

אין ספק שיכולותיהן ואישיותן של הנשים המכהנות כראשי רשויות מקומיות מסבירות חלק לא מבוטל מהצלחתן להיבחר לראשות רשויות מקומיות. אך אלו לא מציעות הסבר מספק לכך שלאחר כ-30 שנים ללא אף אישה בראשות רשויות מקומיות דווקא בהרצליה ובנתניה נבחרו לראשונה שתי הנשים. כריזמטיות ומוכשרות ככל שהן - זה רק חלק מהסיפור. הפעילות הפמיניסטית-פוליטית-לוקאלית המתמשכת באזור השרון בשנות ה-90 של תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים (באמצעות הסברה, פרסומים, הפגנות וכיוב') ועוד יותר של עמותת ה.ן (הרצליה נשים) באותן שנים בהרצליה, בהמשך לפעילות פמיניסטית חשובה מאין כמותה של פעילה פמיניסטית-פוליטית משכמה ומעלה, רות רזניק, הן אלו שיצרו את ה"קול הנשי" בהרצליה בבחירות של 1998.

המוּדעוּת הפמיניסטית-פוליטית שפעילות זו יצרה באזור השרון השפיעה באופן עמוק על נכונותן של נשים, ובעקבותיהן גם של גברים, לראות בנשים המועמדות בהרצליה ובנתניה מועמדות ראויות לתפקיד ההנהגה העירונית. לאורך שנים ניסו חוקרים וחוקרות, סוקרות וסוקרים לשכנע אותנו שנשים לא מצביעות על פי האינטרס ה"נשי", אלא על פי נושאים כלליים. אמירות כמו "פוליטיקה זה עניין לגברים" ותיאוריות כמו אלו המדברות על חלוקה למרחב ציבורי ולמרחב פרטי (גידול ילדים ואחריות למשק הבית) כחוסמת נשים מלהיכנס לפוליטיקה מתבררות היום, עם הכרזתן של למעלה מ-40 נשים על התמודדותן לראשות רשויות מקומיות, כחסרות שחר.

העובדה שבהרצליה מתמודדות היום שלוש נשים על ראשות העיר היא, במידה רבה, כאמור, תוצאה של הפעילות הפמיניסטית-פוליטית בעיר. אך היא גם תוצאה של המחויבות הגלויה והחד-משמעית של יעל גרמן לשוויון מגדרי ולקידום זכויות נשים. בהתמודדותה על ראשות העיר ב-1998 היא פנתה בגלוי לנשים והציגה את מחויבותה לקידומן וגם לאחר בחירתה פעלה בנחישות למען נשים, בהקמת מנהל נשים ראשון בארץ (וגם כיום הוא בין הבודדים). הבולטות של נשים בפוליטיקה המקומית בהרצליה היא, אם כן, תוצאה של יחסי גומלין בין ההתחברות של הנשים עם האג'נדה הפמיניסטית של יעל גרמן ושל מימוש מחויבותה המפורשת של יעל לנשים ולקידום זכויותיהן, לאחר בחירתה.

כדאי לנשים, המועמדות לראשות רשויות, להפנים את הלקח הזה. הצגה מפורשת של מחויבות לציבור הנשים בעיר תגדיל את סיכוייהן להצליח בבחירות. אם יסתירו את זהותן הנשית הן יפסידו את גל התמיכה המתעצם של נשים בישראל, כציבור בעל אינטרסים משותפים, במועמדותן.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים .

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il