כשגנבו סיגריות ושוקולדה מאחיו של רה"מ
בראש השנה בשנות ה-40 חיילים לא נדרשו לשלם עבור כיסא בבתי הכנסת. החיילים האמריקנים נשארו מחוץ לסעודת החג ומי שחגג היו הגנבים - שבליל א' בתשרי תש"ט לא פסחו אפילו על אחיו של בן-גוריון. ראש השנה לפני
בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום, חיילים מקבלים מקומות בחינם, ניצולי השואה נזכרים בלחם הלבן שקיבלו מהקלגס הנאצי בברגן בלזן וגם תושבים שסמכו כי איש לא יפרוץ לבתיהם בחג - וכשחזרו גילו כי זו הייתה טעות להשאיר את הדלת פתוחה. כך נראו העיתונים של ראש השנה בשנות ה-40.
השבוע לפני
- לכל הכתבות
ראש השנה תש"א (אוקטובר 1940) נפרס כמו השנה על סוף שבוע ארוך מאוד. אלפים מתושבי תל אביב העדיפו לבלות את החג רחוק מהעיר העברית הראשונה. בערב החג הם יצאו בהמוניהם לתחנות האוטובוסים, שם ניכר עומס גדול. כמה מהתושבים שרצו לאכול את הגפילטע פיש של סעודת החג אצל קרוביהם בערים אחרות או בקיבוצים ובמושבים, נאלצו להמתין עד שש שעות לרכב שייקח אותם למעוז חפצם.
אבל היו מי שהעדיפו להישאר בתל אביב בחג. מאות בתי הכנסת ובתי התפילה הארעיים היו מלאים וגדושים במתפללים והקהל העדיף הפעם את בתי התפילה הקטנים על הברק החיצוני של אלה הגדולים. מאות חיילים יהודים בילו את החג בעיר, בין החיילים מהגדודים הפולניים היו גם כאלה שבראש השנה הקודם נלחמו נגד הנאצים על אדמת אירופה. כולם בארץ ישראל התפללו לניצחון הבריטים.
בראש השנה תש"ב (ספטמבר 1941) וכך בכל הגיליונות הבאים של "ידיעות אחרונות" עד סוף מלחמת העולם השנייה, הופיע מעל לוגו העיתון ברכת השנה, הלקוחה מתפילת ראש השנה. "כל הרשעה כולה כעשן תכלה ותעבור ממשלת זדון מן הארץ". בערב החג פורסם מאמר של של"ג, שבו נכתב בין היתר כי אלפי חיילים יהודים בצבא האדום נלחמים בשערי קייב כדי להדוף את קלגסיו של היטלר ולמען חירות העולם.
בערב ראש השנה בירושלים, נכתב במאמר שפורסם בעיתון, מרגישים כבר את רוח החג. "השמש שקעה, עלטה מסביב, ליד הכותל מתפללים את תפילת מעריב. אימת יום הדין נסוכה על פני כולם. איש איש מתפלל לפני נוסח שלו, כל אחד ימנה את צרותיו ובצורה המיוחדת לו". גם בתל אביב נערכו תפילות רבות ועל-פי ההערכות מלבד 250 בתי הכנסת הרגילים שפעלו אז בעיר, נוספו עוד כ-300 מרכזים לתפילה בבתים פרטיים.
בבתי הכנסת הגדולים נמכרו כבר אז מקומות הישיבה בכסף וכדי למנוע צפיפות מפני סכנות שעת חירום, לא נתנו להיכנס לאלה שלא היו להם כרטיסים בידם. בכניסה לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי נשארו מאות בחוץ ואנשי המשמר האזרחי והמשטרה המיוחדת עמדו על המשמר כדי שאלו לא יפלשו לבית הכנסת. פרט לבעלי הכרטיסים זכו להיכנס לבית הכנסת גם חיילים.
החייל הפולני שריגש את המתפללים
בזמן מלחמת העולם השנייה הושארו מקומות מיוחדים לחיילים. אחד מהם, חייל יהודי בצבא הפולני, משך את תשומת לבם של המתפללים. "לבו היה מר עליו ונשמתו כאילו נפרדה מגופו והייתה מרחפת רחוק-רחוק ממנו. טבעת קידושין הייתה על אצבעו. היקרים לו הם מעבר למיתרס אי-שם בגטו. הם מתענים", נכתב אז בעיתון. "ובשעת תפילת 'נתנה תוקף' נשפכו דמעותיו כמים. כל הקהל מסביב ראה בו את כנסת ישראל הנרמסת בפולין ותפילתם נשתלבה בתפילתו. תפילה זכה של חייל יהודי".
בראש השנה תש"ו (ספטמבר 1945) החליפה הברכה "שנת גאולה ותקומה לעם ישראל ולארץ ישראל", את הפסוק מהתפילה שהוסף בזמן מלחמת העולם השנייה. באותו עיתון פורסמה גם עדותו של ניצול ממחנה ברגן-בלזן, שסיפר על ראש השנה במחנה הריכוז. "נציגי היהודים ביקשו רשות לערוך תפילה בימים הנוראים", סיפר ניצול השואה. "המפקד התליין נעתר לבקשה, אך כבן שטן אמיתי, עשה גם את זאת רק מתוך כוונה רעה. הוא בחר ב-1,000 יהודים מתוך האלפים הרבים ורק להם הרשה להתפלל ואף נתן להם סעודת חג - לחם לבן לכבוד ראש השנה".
אותו ניצול תיאר מה עשו יתר היהודים שהיו אז במחנה: "הם המשיכו בעבודתם, הם ניקו את החצר ובהתכופפם, הרטיבו דמעותיהם את האדמה. המיית התפילה משכה אותם לסביבות בית הכנסת וכאילו טרודים בעבודתם, הקשיבו לדברי החזן ושפתותיהם מלמלו את הפסוקים אחריו. תקיעת השופר לא הייתה לפי הסדר המסורתי. באשר אלה שלא זכו להיות בין המתפללים ביקשו שכאשר יראו אותם מתקרבים או עוברים ליד בית הכנסת, יתקעו בשופר כדי להוציא אותם ידי חובת שמיעת שופר".
בגרמניה עצמה, כמה חודשים לאחר שהיטלר התאבד במחבואו, השמיעה אחת מתחנות הרדיו הגדולות את תפילות ראש השנה לכל רחבי המדינה. חיילים יהודים רבים מהצבא האמריקני נכחו בתפילות שנערכו במרתף הבירה בביתו של ראש המפלגה הנאצית במינכן.
ואיך חגגו את החג בארץ? היהודים המאוכזבים ביותר של תל אביב בחג בשנה זו היו החיילים האמריקנים, שבאו לבית הכנסת הגדול והיו בטוחים שיזמינו אותם להסב על שולחנות בבתי התושבים, אך חזרו כלעומת שבאו. בסופו של דבר הם הסתובבו כעניים בפתח בית הכנסת הגדול ושוטטו עד חצות ברחובות העיר "שלהם" שהתאכזרה אליהם.
חג לגנבים
שלוש שנים חלפו ולראשונה נחוג ראש השנה במדינת ישראל. הברכה שמעל לוגו העיתון הייתה הפעם: "והבאינו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם". בעיתון הובאו הצילומים הנבחרים משנת תש"ח ובראשם הכרזת המדינה בה' באייר. "שנת תש"ח הייתה שנת הניצחון העברי אחר כאלפיים שנות תבוסה", נכתב אז בעיתון.
שקט שרר בחלק הראשון של ראש הראשון בכל גבולות המדינה, אבל בעת סעודת הצהריים ביום השני גירשו צופרי האזעקה את המסובים מעל השולחנות הערוכים, כדי להזכיר להם כי בכל זאת עדיין מלחמה לנו באויבים מרובים. אך הפרעה קטנה לא העיבה על שמחת החג.
והיו כאלה שבחרו דווקא לעבוד בחג. בראש השנה השאירו תושבים רבים בתל אביב את בתיהם לא נעולים, למרות אזהרת המשטרה. גנבים שנכנסו לבתים לקחו מכל מה שבא לידם. אנשים שסגרו את הדלתות גם כן "כובדו" בביקורי חג של הגנבים. בין השאר פרצו את הקיוסק של מיכאל גרין, אחיו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. הגנבים, שלא היה אכפת להם מהקירבה המשפחתית, גנבו משם סיגריות, שוקולדה, ממתקים וגם 100 לירות, בערך. בראש השנה הייתה גם גניבה "בינלאומית". מכונית לבנה עם דגל האו"ם נגנבה.
ובלי קשר לראש השנה, פרסם אז י. בן-אליהו בעיתון שלאחר החג מאמר שאקטואלי גם בימים אלה, 67 שנים לאחר מכן. המאמר עסק אז בזכות הווטו באו"ם. "האו"ם נהפך למעשה לכלי ריק, כי רוסיה אינה רוצה בשום פנים לוותר על זכות הווטו הנתונה על פי מגילת האו"ם לכל אחת מחמש המדינות הגדולות במועצת הביטחון... בעולם הגדול הייתה שנת תש"ח, שנת כישלונות ואכזבות. העולם הוסיף להסתבך במלחמה הקרה בין מזרח למערב וקווי החזיתות בין שני הגושים החלו מסתמנים בבהירות יתר".
חוגגים בים
חמש שנים עברו ובראש השנה תשי"ד (ספטמבר 1953) כבר החלו לבחור בתואר אנשי השנה. אנשי השנה של "ידיעות אחרונות" לשנת תשי"ג היו – השר פנחס לבון, ח"כ אליעזר ליבנה, הסופר יגאל מוסינזון, שחקן התיאטרון אהרן מסקין, שחקן הכדורגל שייע גלזר, איש הכלכלה פרץ ברנשטיין, איש הצבא שלמה אראל, הצייר יצחק פרנקל והמוסיקאי פאול בן-חיים.
בשנה זו לא רק בתי הכנסת היו מלאים, אלא גם חופי הרחצה. מזג האוויר הנוח והחג שנמשך שלושה ימים רצופים הפכו אז, לפני 60 שנים בדיוק, את ראש השנה לחג הטיולים. כבישי הארץ שקקו נוסעים וחופי הרחצה היו מלאים. אפילו רעידת האדמה הקלה שהורגשה בצפון הארץ לא העיבה על שמחת החג.
בירושלים אירע בראש השנה תשי"ד דבר נדיר ביותר: בשני ימי החג לא נרשם ביומני המשטרה שום מקרה גניבה. לעומת זאת, לא התחשבו המסתננים בחג ולאורך כל הגבול, מדרום וממזרח, "טיילו" מסתננים משטחי הגדה המערבית. הם גנבו בקר וקצרו שדות כאילו לא הייתה זו שנה חדשה.
נס עין חרוד
עשור חלף ובערב ראש השנה תשכ"ד (ספטמבר 1963) העניקו בכירי המדינה ראיונות חג. לצד הכותרת הראשית שבישרה כי יהודי רוסיה הוזהרו שלא לקיים מניינים בראש השנה וביום כיפור, פורסם גם ראיון עם שמעון פרס, שהיה אז סגן שר הביטחון. פרס אמר אז בראיון, השבוע לפני 50 שנה, כי ייצור הנשק העצמי של ישראל התרחב והתעמק, "נתווספו לנו סוגי נשק חדשים". לשאלה האם ישראל פיתחה אמצעי לחימה חדישים, העדיף פרס לא לענות ישירות: "אין ישראל מעוניינת בהגברת מירוץ החימוש במזרח התיכון כולל החמוש הטילי, אך אין ספק שבכוחנו לעמוד בתחרות בטיב הנשק, במידה ונאלץ להשתתף בתחרות".
ו-50 שנה לפני תצוגת הנפל של נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה בכדורסל, הביאו הכדורסלנים הישראלים כבוד גדול למדינה, כשהביסו את נבחרת יוגוסלביה הגדולה 45:66 במשחק ידידות בעין חרוד.
צבי לובצקי, תנחום כהן-מינץ, אברהם הופמן ורלף קליין, בניצוחו של המאמן האגדי יהושע רוזין, ניצלו את היעדרותו של כוכב הנבחרת האורחת רדיבוי קוראץ', והביאו גאווה גדולה לאלפים מתושבי הצפון, שבאו לראות את הכחולים-לבנים נגד מי שיסיימו חודש לאחר מכן במקום השלישי באליפות אירופה 1963.
ולעוד חדשות טובות. בראש השנה תשכ"ד נערכה פגישה מרגשת בין שני אחים, שגילם נאמד ב-100 ו-110 שנה, ואשר לא ראו זה את זה כ-50 שנה. השניים נפגשו בקיוסק ליד צומת מסמיה. אחד האחים, עזרא שוחט, שעלה לארץ חודשיים קודם לכן ושוכן באשדוד, הוזמן על-ידי נינתו לקיוסק. במקביל, היא הודיעה לאחיו שהתגורר ברמת גן כי הוא מגיע והשניים נפגשו. האח שהיה בארץ לא ידע כלל שאחיו בחיים.
לפנייה לכתב/ת 
