סקרלט פה, וגם אני: יובל שרף עושה את ונציה
יובל שרף הגיעה לפסטיבל ונציה לרגל הקרנת הבכורה של "אנה ערביה", בו היא מופיעה בתפקיד ראשי. באיטליה היה מי שהשווה אותה לכוכבת ההוליוודית סקרלט ג'והנסון שביקרה גם היא באירוע היוקרתי. "כל הפנטזיות על דרינקים משותפים על המרפסת והסתחבקות פסטיבלית נעימה מתנדפות. היא שם ואנחנו שם, ממש כמו בחיים עצמם", היא כותבת בטור מיוחד ל-ynet
השבוע התקיימה בפסטיבל הקולנוע של ונציה הקרנת הבכורה של "אנה ערביה" - סרטו החדש של עמוס גיתאי, המשתתף בתחרות הרשמית על אריה הזהב. לרגל האירוע, הגיע הבמאי הישראלי הוותיק לעיר הנמל שבאיטליה ואיתו גם יובל שרף, שבתפקיד הראשי בסרט שצולם בשוט אחד לאורך 85 דקות. כך עלה בידי שרף בת ה-28 להתחכך בזוהר של האירוע היוקרתי, והיא אף הוכתרה על ידי כמה מהעיתונאים כאחת משתי היפהפיות של הפסטיבל ביחד עם סקרלט ג'והנסון שביקרה בו. בטור מיוחד ל-ynet, היא מספרת על החוויה:
לפני כשנה קיבלתי טלפון מעמוס גיתאי שביקש לפגוש אותי. עמוס לא מאמין באודישנים אלא בפגישות אישיות ב"סביבה טבעית". נפגשנו במסעדה (סביבה מאוד טבעית לשנינו, כפי שיתברר בהמשך) והוא סיפר לי על הפרויקט הבא שלו: סרט באורך מלא שמתרחש בלוקיישן אחד ומצולם ב"וואן שוט" - כלומר מצלמה אחת המצלמת ללא קטיעה, וללא כל אפשרות עריכה, אתגר טכני עצום עד בלתי אפשרי.
חודש עבר וכבר היינו על סט הצילומים, וכעבור פחות משנה אנחנו כאן, בוונציה, משתתפים בתחרות הרשמית על אריה הזהב עם הסרט "אנה ערביה" - נקודת ציון ראשונה בדרך מרתקת ומאוד לא שגרתית שעברנו בדרך להשלמתו של הסרט והצגתו לראשונה מול קהל מכל העולם.
לפני שנתיים הגעתי לקאן עם "הערת שוליים" של יוסף סידר, והייתי בטוחה שזאת תהיה הפעם האחרונה שלי בפסטיבל בינלאומי שכזה. למרות שתפקידי בסרט היה סוג של הערת שוליים בפני עצמה, ההפקה היתה נדיבה מספיק להזמין אותי, ואכן חוויתי את טירוף השטיחים האדומים. זאת למרות הידיעה הברורה שמדובר בסרט שנישא על כתפיהם הרחבות של שחקנים אחרים (ובראשם שלמה בראבא וליאור אשכנזי), ושאני שם יותר על תקן תבלין נחמד. מה שאכן היה נחמד.
הפעם הסיפור מעט שונה. "אנה ערביה" הוא סרט אנסמבל לכל דבר, אבל הפעם חלקי בו היה די מרכזי, והרגשתי שהוזמנתי בזכות ולא בחסד. מה שהופך את העסק להרבה יותר מלחיץ. והמנה הראשונה - מסיבת עיתונאים.
ללכת על שטיח אדום זה אכן מרגש, אבל לא אירוע שדורש מאמץ מיוחד. לשבת מול 800 עיתונאים מכל העולם, לצד עמוס גיתאי, ועם אנגלית לא להיט, זה כבר סיפור אחר. מכיוון שהגעתי לוונציה בלילה שלפני המפגש עם התקשורת, היה לי מספיק זמן להתכונן נפשית (לא לישון, ולנסות לא להקיא). ואז, על הבוקר העירו אותי אנשי צוות איפור ועיצוב שיער, שהגיעו לחדר המלון שלי כדי להכין אותי לאירוע הנכסף. אהבתי.
לא עוצרים באדום
בדרך למסיבת העיתונאים עצרנו באחד האולמות הסמוכים, שם עמוס זכה בפרס הוקרה מטעם הפסטיבל. מוקף בצלמים, עיתונאים, מנהל הפסטיבל, מנהל הביאנלה, ושאר ברנשים בחליפות, הוא פצח בנאום מרגש באנגלית מושלמת על חשיבותו של "הרעיון" בעולם המודרני - מה שגרם לי סופית לרצות לברוח ומיד. אבל אין לאן. והנה אנחנו צועדים לעבר האולם המרכזי. בדרך זכיתי להכיר את מנהל הפסטיבל אלברטו בארברה, ולשפשף קצת את האנגלית שלי שרשמית הצטמצמה ל"yes" ,"thank you", ומדי פעם איזה "really?".
כשמסיבת העיתונאים התחילה, שמחתי לראות שהשאלות שוצפות בכיוונו של גיתאי, שענה באריכות. לרגע נדמה שהסיוט יחלוף ללא פגע מיוחד. אבל בדיוק כשהשאננות מתחילה לפשוט באיברים, קמה עיתונאית איטלקייה, ובמבטא כבד שולפת צרור שאלות - ואחת מהן מופנית אלי. מה היא שאלה - אללה יודע, אבל בכל מקרה הכנתי תשובה אחת, ואותה היא תקבל: משהו על החשיבות שבהקשבה. אני עונה לה בקול דקיק, ובמבטא כבד, והיא מהנהנת נמרצות. כשאנחנו יוצאים, מר בארברה מחמיא לי על התשובה האינטליגנטית. נראה לי.
מפיקה מרוכזת מעבירה אותנו לשלב הבא: שלב הצילומים. אנחנו מגיעים למעין אמפיתאטרון קטן שורץ בצלמים, והקרקס מתחיל. מדובר בכמאתיים גברים עם מצלמות, שזועקים את שמך, ואת המיקום אליו הם רוצים שתסתכלי בשלל מבטאים - מה שמייצר סחרחורת לא בלתי נעימה. בשלב מסוים אני מנפנפת את השיער, וזוכה לנהמה קולקטיבית. אני חוזרת על זה לבקשת הקהל שוב ושוב, מה שגרם לרוב התמונות להיראות כאילו עמדתי מול מאוורר תעשייתי. לא נורא.
השלב הבא הוא העניין שלשמו התכנסנו - הקרנת הבכורה. ההקרנה שלנו היא בחמש אחר הצהריים, ומיד אחרינו הפרמיירה לסרטה החדש של סקרלט ג'והנסון ("Under The Skin" שביים ג'ונתן גלייזר).
הדיבור בפסטיבל השנה הוא שלא הוזמנו מספיק כוכבים הוליוודיים, ואכן חוץ מג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק שעזבו לפני יומיים (אחרי הקרנת סרטם המשותף "Gravity" של אלפונסו קוארון שפתח את הפסטיבל), הכוכבת האמיתית היחידה בסביבה היא הגברת ג'והנסון שרוחה מרחפת מעל הפסטיבל כמו מוזה בלתי נראית. ואכן, אף-אחד שאני מכירה לא רואה אותה. העיתונאי אמיר קמינר מ"ידיעות אחרונות" אומר שהוא אמור לראיין אותה, מישהו נוסף מספר על מסיבה סגורה בה היא אמורה לתקלט. אבל די מהר כל הפנטזיות על דרינקים משותפים על המרפסת והסתחבקות פסטיבלית נעימה מתנדפות לאלף עזאזל. היא שם ואנחנו שם, ממש כמו בחיים עצמם.
אבל הפרמיירה היא עדיין פרמיירה, ואנחנו נוסעים אל השטיח האדום. אנחנו מגיעים בלימוזינה, ויורדים הישר אל השטיח המלא בצלמים ובקהל שמשום מה באמת מתרגש לקראתנו. הם מחזיקים בתמונות שלי שהודפסו מהאינטרנט ומבקשים חתימות. אני מתקרבת אליהם כשהמחשבה העיקרית שמעסיקה אותי היא שיש עלי תכשיטים מושאלים בשווי של עשרות אלפי שקלים, ושאם מישהו מחליט לעקוץ אותי, הלך עלי. מה שנקרא קלאסה.
אבל האמת היא, שלא משנה כמה ציני ומפוכח תנסה להיות, זה באמת רגע מאוד מרגש וחזק מאין כמותו. כמו סצנה עם מאות ניצבים שכל תכליתה היא לתת לך להרגיש כמו כוכב קולנוע אמיתי. בשבילי לפחות. עמוס לעומת זאת הוא כבר שועל פסטיבלים ותיק, ובאמת מאוד מוכר ומוערך באירופה. אנחנו מצטלמים ונכנסים לאולם (הענק) והמלא עד אפס מקום.
לראות את עצמך על מסך ענק זאת תמיד חוויה לא פשוטה וגם הפעם הזאת לא שונה. אבל ההתרגשות גדולה, וכשהסרט נגמר, הקהל מגיב בתשואות, ועמוס משתחווה בפניו במשך כעשר דקות. אני מסתכלת עליו ושמחה בשבילו, כי לא משנה אם הסרט יזכה בפרס או לא, די ברור שבאהבת הקהל הזה הוא כבר זכה. ולא, אין מדובר בסרט פשוט, ובטח לא בקהל קל.
כשאנחנו יוצאים (הפעם ברגל), אני רואה את הלימוזינות מוכנות לקראת ההקרנה הבאה, ומבינה רשמית שזה הזמן לחזור להיות דלעת, או לפחות לעבור לג'ינס.
למחרת בבוקר אנחנו נותנים ראיונות שונים לעיתונות הבינלאומית (כולל לאל ג'זירה), והגיע הזמן לעלות על סירה ולהיפרד בינתיים מוונציה, היפיפייה השוקעת.
בזמן כתיבת שורות אלו עדיין אין לי מושג מה עלה בגורל הסרט מבחינת התחרות עצמה (שתינעל הערב בטקס הפרסים), אבל מה שבטוח שזכיתי בחוויה באמת יוצאת דופן ומקסימה לחלוטין. תודה עמוס, תודה ונציה, אהלן וסהלן סינמה סיטי. שנה טובה.
