השמאל לא לומד גם מסוריה

בלי קשר לשאלה אם ארצות הברית צריכה להתערב במלחמה בסוריה, השבועות האחרונים מלמדים שוב שלא משנה עד כמה התחזקה בשנים האחרונות רגישות המערב לזכויות האדם - בקרב הנהגתו ואזרחיו הולכת ונעלמת הנכונות להתייצב צבאית נגד איומים על זכויות אלו. סאגת התגובה האמריקנית המתמהמהת בסוריה אינה רק ראיה נוספת להססנות ולרכרוכיות של המעצמה האמריקנית בהנהגת אובמה מול שליטים ברוטלים מסוגו של אסד ופטרונים ציניים כמו פוטין, אלא גם עוד סימן דרך מדאיג של שקיעת המערב וארצות הברית בראשו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מזל ש"השתכנזנו" / ירון מוהבן

אלא ששבחו של "האיפוק" האמריקני, או לחלופין גנותה של רפיסותו, חוזרים ונדונים עתה בתקשורת נעולמית, כפי ששאלות על שקיעת המערב וארצות הברית מתחילות כעת לנסר בחלל האוויר ביתר שאת. מה שכמעט לא השתנה בעקבות אירועי הזוועה הנוכחיים בסוריה, וגם לא בעקבות אירועים אחרים בעטיו של "האביב הערבי", הוא השיח על טיבה של החברה הערבית. למעט הקצאת זמן מסך מצומצם ברשתות תקשורת "מסומנות בהטייתן" מסוגן של פוקס האמריקנית, כמעט שלא נמצא גורם תקשורתי מערבי שנכון להעלות נושא זה לדיון. כך גם כמעט שלא נמצאו גורמי שמאל בארץ ובעולם המערבי שיהיו מוכנים להתכחש ל-DNA שלהם, ולהודות שאולי משהו בכל זאת רקוב ב"ממלכה הערבית הלא מאוחדת" על 22 חברותיה.

אסד ממשיך את דרכו של "עלי הכימי" (שר ההגנה העיראקי שקטל נשק כימי כורדים ב-1987) ואת דרכו של אביו ששחט בחמה ב-1982 10,000-40,000 סורים, ואילו המורדים מצדם מקיימים כהלכתו את הפסוק "בוחנים כליות ולב על הסכין". במצרים לוקחים שלטון בהפיכה צבאית כוחנית ובלבנון שולט ארגון טרור - חיזבאללה - תוך שהוא מסייע לאסד לטבוח בבני עמו. בלוב מחליף שלטון מליציות חמושות את שלטון קדאפי המוטרף.

גם לנוכח כל אלו מתעקשים במפגיע גופי השמאל במערב ובישראל לדוש בכל מה שמסביב לאירועים, בין אם זה בתוקפנות האמריקנית עצמה, באובמה "שנכנע לפופוליזם מיליטנטי", בקמרון "שרוצה להחזיר את בריטניה לגדולתה", בישראל "שיש לה אינטרס מובהק לבחוש בקדרה הסורית", ובלובי היהודי בארה"ב "שמשפיע מאחורי הקלעים על מהלכי הממשל". חלילה לא ידונו בחברה הערבית עצמה.

מבחינה תפישתית, ברירת המחדל של מערכת ההפעלה של השמאל הרדיקלי בישראל ובעולם, היא לראות בכל מה שמתרחש בעולם הערבי ולא רק בו, תוצר מתבקש, כמעט דטרמיניסטי, של האימפריאליזם, הקולוניאליזם, הקפיטליזם, הגזענות ושנאת האחר המערביים, בעיקר בניצוחן של ארצות הברית של רייגן ובוש הבן, בריטניה של תאצ'ר וישראל של שלטון הימין. אך טבעי שאם נפל חלילה, לדידם, דופי כלשהו בהתנהגותו של שליט ערבי מסוים, האשם בוודאי לא צריך לרבוץ לפתחם של קורבנות הנצח של האומה הערבית. כיוצאי חלציו האידיאולוגיים של השמאל הישן והטוב, שוחרם הנאמן של ברית המועצות, סטלין ושלל מעשי ידיהם להתברך, מקובלת לפחות על חלקם קביעתו של החבר ולדימיר איליץ' לנין כי "השקר מוצדק בהתאם למטרתו".

את השיעור הזה על צידוק השקר ועל דברים שהשתיקה יפה להם עברו מקצתם אצל אדוארד סעיד, ומקצתם אצל "כהני דת אקדמיים" אחרים. את הלקח הזה שלא להתעסק עם נוטרי החומות של האומה הערבית משמאל עברו, למשל, 70 אנשי אקדמיה, אינטלקטואלים וחוקרים (כולם ערבים), שבחנו ב-2002 את רמתן והישגיהן של 22 החברות בליגה הערבית, והגיעו ברוב חוצפתם למסקנה העגומה כי כמעט מכל היבט נתון עולם זה בדשדוש, בפיגור, בקנאות ובחוסר הישגיות.

הם חלילה לא עמדו על מלוא בערותו של הלבנט, דיכוי הנשים והמיעוטים בקרבו, רמיסת זכויות האדם והאזרח, הסגידה העיוורת לכוח, הוצאת שלל טרוריסטים רצחניים מקרבו, או על חוסר הדמוקרטיה שבו. די היה במסקנות האנמיות-משהו שלהם כדי להביא עליהם את הזובור המתבקש. כאז כן עתה, כל מי שמציב מראה בפני הערבים לא יחזור לביתו ללא כתר קוצים שיקשרו לראשו השמאל המקומי והעולמי עם הכיתוב: "גזען, ימני וחשוך". 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il