עירונית בשטח: הזוכה במסע מאגמה לפורטוגל

גיל חמישים הגיע, או במילים אחרות: ברוכה הבאה למועדון החמש. "הפעם", אני מכריזה בפני זוגי שיחיה, "אנחנו באמת צריכים לעשות משהו מיוחד. ו-כן, יותר מיוחד מיציאה משותפת לחומוס השכונתי, כפי שעשינו בשנה שעברה. הפעם, זה צריך להיות דרמטי."

רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי ל מאגמה צ'אלנג'

 

בעוד אני מתלבטת מה עושים - אולי טיול לברצלונה? אולי טורקיה? צדה את עיני מודעה קטנה על קיר הפייסבוק: "השתתפתי בפעילות ואולי אזכה לטוס לפורטוגל למסע נשי! נסו גם אתן".

 

אני נכנסת לקישור ורואה שמסע מאגמה צ'אלנג' מחפש כתבת שטח, כל מה שצריך לעשות זה להסביר למה אני מתאימה לזה ויש סיכוי שאני יוצאת למסע בפורטוגל. אוקיי, זה נשמע טוב ותפור עלי בול. עכשיו רק נותר לי להעביר את המסר: חברות יקרות, החיפוש הסתיים, מצאתן את האדם הנכון. אבל, רגע, איך עושים את זה? מה כותבים? איך משכנעים אותן שזאת אני?

 

מתנה לגיל חמישים - מיכל לב, כתבת השטח של מאגמה צ'אלנג'

 

זה צריך להיות קצר ולעניין, אני חושבת, ומקלידה רשימת מכולת תמציתית: אתן צריכים אותי ככתבת שטח כי... מנסה לחשוב על דברים חשובים, שבגללם אני מתאימה: אני אוהבת לכתוב, אוהבת לצלם, אוהבת אנשים, ולנהוג – ברור, וכמובן שרק על גיר ידני, ועוד ועוד. עוד קצת שיופים אחרונים, תיקון שגיאות כתיב, שינויי ניסוח קלים, והתבשיל מוכן. אני מכה באצבע החלטית על כפתור השליחה וצוחקת על עצמי. כן, בטח, מי בכלל יראה אותך בתוך ערימת התגובות שכבר משתרשרת לה מתחת.

 

האמת? לא חשבתי שיש לי סיכוי. עד שלפתע הגיע מייל לתיבת הדואר שלי: "מאגמה צ'אלנג' - בחירת כתבת שטח - הזמנה לראיון".

 

אני פותחת בידיים רועדות את המעטפה הווירטואלית: "הי מיכל,” אמר המכתב, "תודה על השתתפותך בתחרות בחירת כתבת השטח של ynet במאגמה צ'אלנג' – מסע שטח נשי לפורטוגל, אנחנו שמחים לספר לך שהגעת לשלב הראיון האישי”.

 

ברצינות? אני?? וואו! איזה כיף!

 

בלב הולם אני מגיעה לראיון. את פני מקבלות יפעת יגר, המנכ"לית, ואיתה חגית וגלית חיות השטח. "ספרי לנו קצת על עצמך,” הן מבקשות. אני מנסה: אז מי אני בעצם? מיכל לב, עירונית מהמרכז, חיה בכיף עם בעלי, שני ילדים, תוכי וכלבה. אני עובדת כ-webmaster בחברת היי-טק ובתחילת החודש מלאו לי 50.

 

"מה עוד?", הן שואלות. קשה לספר "קצת" כשאצלי הכל ביחידות של "הרבה", הרי פטפטפת היא שמי האמצעי. אבל לבנות יש סבלנות, הראיון מתנהל באווירה מאד נוחה ונעימה, ובסיומו אנחנו נפרדות כידידות.

 

"נו, איך הלך?”, שואל הבן-זוג. "היה ממש נחמד! יצאתי בהרגשה טובה, אבל איך אפשר לדעת?”

 

עברו כמה ימים של שקט, ואז, בעיצומו של יום עבודה שגרתי, מצלצל הטלפון. על הקו יפעת. כמה דקות של שיחת נימוסין קלה. ואז, בקול רועד, אני שואלת: "יפעת, בבקשה תגידי לי למה התקשרת, כי אני מרגישה שאני על סף התקף לב.”

 

"אוקיי", אומרת יפעת, “אז ככה: מאגמה צ'אלנג' - זה שלך, מותק."

 

קצת קשה לי לשחזר את התגובה המדוייקת להצהרה הזאת, אבל מה שבטוח: היו הרבה שאגות שמחה וריקודים במסדרון. אין ספק שבאותו יום ערכתי לשותפיי לעבודה הצגת תכלית של יכולות הבידור שלי.

 

ומה עכשיו? עכשיו רק נשאר לי לחשוב איך לעזאזל תהיה לי סבלנות לחכות עד ה-9 אוקטובר?

 

מאגמה צ'אלנג' – הנה אני באה!

 

• רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'