אחות אחת תרמה חיים - השנייה קיבלה אותם

אלוף (מיל')‬ מיכה רם, מפקד חיל הים לשעבר, ישב לפני שבע שנים בבית קפה בכפר סבא עם חבר כשהטלפון שלו צילצל ובישרו לו: "כנראה שנמצאה לך ריאה".‬ רם לא רץ הביתה כדי לספר על הבשורה לאשתו, חיה. באותם ימים הוא כבר סבל מקוצר נשימה קשה ורגליו בקושי נשאו אותו. "לא פחדתי מההשתלה מפני שלא היה לי מה להפסיד. ראיתי את החושך שבקצה המנהרה‭."‬ הוא נותח באותו לילה.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

חותמים על אדי - מצילים חיים:

• נולדו מחדש: 5 אנשים שקיבלו לב חדש השנה
• לב אחד: טטיאנה פגשה את מקבל לבו של בעלה
• דו קיום: ערבייה תרמה כליה ליהודי; בנו תרם לערבי
  

את ההשתלה ליוו מרחוק נאוה אהרנסון, אחותה של חיה, ובעלה עדו, שהתגוררו אז בטקסס, ארה"ב. לפני חצי שנה, כשמצאה את בעלה מוטל על רצפת חדר האמבטיה, התחננה אהרנסון בפני הרופאים "תצילו אותו, אני לא יכולה להיפרד ממנו‭."‬ כשהבינה שאין דרך חזרה, אמרה להם: "קחו אותו, הוא חסון ובריא, האיברים שלו יוכלו להציל הרבה אנשים אחרים‭."‬

שתי האחיות - בנות למשפחת סימקין, מוותיקי פתח תקווה - היו מאז ומתמיד קרובות זו לזו, וכעת הן חולקות עוד מכנה משותף: הן אחיות להשתלה. רם (68)‬ שומרת על קשר הדוק עם הוריו של תורם הריאה. אהרנסון (66)‬ מצפה לפגישות עם המושתלים. "אל תעמדו מנגד‭,"‬ מבקשות שתיהן מהציבור הרחב. "דאגו שלכל אחד יהיה כרטיס אדי בארנק, וברגעים שבהם אפסה התקווה - חתמו על תרומת איברים".

• תורמים חיים:
  

לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן ‬

זרקתי את הסיגריות

מיכה רם (כיום בן ‭,71‬ אב לשלושה וסבא לארבעה) מאשים את עצמו במצב שאליו נקלע. "עישנתי, שתיתי, לא עשיתי ספורט ולא שמרתי על הבריאות. היה לי נוח לתלות את הסיבה באורח החיים הצבאי. שהיתי הרבה מחוץ לבית, בבסיסים ובחו"ל, אבל האמת היא שפשוט לא הייתה לי מודעות. אין לי ספק שהעישון גמר את הריאות שלי. לפני תשע שנים הרגשתי שהנשימה שלי מתקצרת ופניתי לחבר שלי, רופא בבית החולים קפלן, שערך לי בדיקות והתחלחל מהמצב, אך גם כשיצאתי ממנו הדלקתי סיגריה. חשבתי שהגמילה היא משימה בלתי אפשרית‭."‬

"זה לא מדויק‭,"‬ מעירה אשתו תוך כדי הפרחת עשן. "ניסינו להיגמל, יחד ולחוד, בכל מיני שיטות, וכלום לא עזר. לתקופה מסוימת אני הפסקתי, עד שגיליתי בחדר העבודה של מיכה מחבוא עם בדלים‭."‬

לפרופ' מרדכי קרמר, מנהל המכון למחלות ריאה בבילינסון, היו שתי בשורות - טובה ורעה. "הבשורה הרעה הייתה שהייתי חייב השתלת ריאה דחופה‭,"‬ מספר רם, "והבשורה הטובה הייתה שסוג הדם הנדיר שלי, ‭,-AB‬ הגדיל לי את הסיכויים. אם תגיע ריאה מתורם בעל סוג דם כזה קרוב לוודאי שהיא תהיה שלי. באותה נשימה פרופ' קרמר הוסיף: 'אם אראה אותך מעשן או אחשוד שאתה מעשן, תשכח מההשתלה',‬ והבנתי אותו. למה לבזבז עליי ריאה? באותו הרגע זרקתי את הסיגריות, והתפלאתי להיווכח שזה בכלל לא היה קשה. הן לא חסרות לי בכלל‭."‬

מימין: חיה ומיכה רם, נאוה אהרנסון עם תמונת בעלה עדו(צילום: צביקה טישלר)

"לא היו לי חיים"

במהלך ההמתנה להשתלה הרגיש רם שמצבו מידרדר. "הייתי על הפנים, ממש ראיתי את הסוף מתקרב. לא יכולתי להתלבש, לא יכולתי ללכת יותר מכמה מטרים. כשעשיתי קניות צילצלתי לחיה מהרכב כדי שתרד לקחת את השקית. אפילו שקית קטנה לא יכולתי להרים. מדי פעם יצאתי לפגוש חברים, לנשום קצת אוויר, אבל לקח לי חצי שעה להגיע מהחניה למסעדה. כל שתי דקות הייתי חייב לעצור ולנוח רבע שעה.

"הייתי בחיים, אבל לא היו לי חיים. אפילו הדיבור דרש ממני מאמץ. בשלב מסוים בדקנו את האופציות לעבור השתלה בדרום אמריקה או בסין, אבל הן נפסלו מיד. לא רציתי להתנתק מהמשפחה. במקביל, ידעתי שהזמן פועל לרעתי. בגיל מבוגר בכלל לא יסתכלו עליי‭."‬

"ישבנו בבית וחיכינו לטלפון‭,"‬ מוסיפה אשתו, חיה. "לא דיברנו על מה יקרה אם ההשתלה חס וחלילה תיכשל, ועד היום אין לנו צוואה. באותו ערב קבענו להיפגש עם חברים. צילצלתי אליהם והודעתי שאנחנו מצטערים שלא נוכל להגיע מפני שכנראה נמצא למיכה תורם‭."‬

בשבע בערב הוא היה "על השולחן‭,"‬ כהגדרתו, וכולם המתינו לרופא שנסע להדסה ירושלים לבדוק את מצב הריאה. בחצות החל הניתוח, שבו הוציאו למיכה ריאה אחת. "רק לחולי סיסטיק פיברוזיס משתילים שתי ריאות‭,"‬ הוא מסביר. "אדם כמוני יכול לחיות עם ריאה אחת, ובכך מכפילים את מספר ההשתלות‭."‬ בתום תשע שעות הוא התעורר במחלקה לטיפול נמרץ. "עידכנתי את אחותי נאוה באינטרנט‭,"‬ מספרת חיה. "דיווחתי לה על ההתקדמות ושלחתי לה תמונות‭."‬

חודש אחרי ההשתלה, אחרי שעבר בדיקות תפקוד ריאה וקיבל תרופות נגד דחייה, מיכה שוחרר וחזר לביתו, שכבר הוכשר לבואו. "בבית שלנו יש קומות ומדרגות, אז הבאנו מיטה מ'יד שרה',‬ הצבנו אותה במפלס התחתון, וכל חיינו התנהלו בין המטבח לסלון‭,"‬ מספרת חיה. "אף אדם לא הורשה לבוא אלינו בגלל שהמערכת החיסונית של מיכה הייתה חלשה. למדתי לתפקד כמו אחות, איך לאחוז בזרוע שלו ולעזור לו לקום. אמנם אני לא אחות מקצועית, אבל אף אחד לא מכיר את מיכה כמוני. הרי אנחנו יחד יותר מ־50 שנה‭."‬

עוד כששהו בבית החולים ביקשה חיה להכיר את קרובי משפחתו של התורם. "נאמר לנו שהם מבקשים לדחות את המפגש עד לסוף השבעה‭,"‬ היא מספרת, "ואחרי שהם עלו לקבר נסעתי לבקר את ירדנה ושוקי זיו מנס ציונה, שתרמו את האיברים של בנם, עדו, בחור בריא בן ‭,27‬ שנפגע בתאונת אופנוע. הוא לא השתולל, רק עלה על אבן ביער בן שמן. במשך שבוע אושפז בהדסה עד שנקבע לו מוות מוחי. שוקי, אביו, סיפר לי שברגע שנכנסה לחדרו משלחת של אחיות ורופאים הוא אמר להם 'אני יודע מה אתם רוצים, אנחנו מסכימים'.‬ בתום השבעה, כשסידרו את החדר של בנם, הוריו גילו שהיה לו כרטיס אדי ושמחו שהגשימו את משאלתו האחרונה. קצרו ממנו לב, כבד, ריאות, כליות וקרניות". ‬

שבועיים אחרי שרם חזר לביתו הגיעו הוריו של עדו זיו לבקרם. "הפגישה הראשונה הייתה קצרה, בגלל מצבו של מיכה, אבל הכימיה הייתה מיידית‭,"‬ מספרת חיה. "כשמיכה התחזק נסענו לבקר בביתם וגם עלינו לבית הקברות להניח זר על הקבר של עדו. מאז, פעמיים בשנה, מיכה ושוקי מגיעים יחד לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב כדי להרצות לסטודנטים על השתלת איברים‭."‬

שנה אחרי ההשתלה, משחזרת חיה בחיוך רחב, חבר שלהם העסיק בביתו שיפוצניק מטירה. השיפוצניק ראה שבבית יש מזכרות שונות מחיל הים ושאל: "מה, היית בחיל הים‭"?‬ כשנענה בחיוב, הכריז: "אתה חבר של האח שלי‭"!‬ והסביר: 'מיכה רם הוא אח שלי. לו השתילו ריאה ולי השתילו לב מאותו תורם, אז עכשיו אנחנו אחים‭."‬

התפוצץ לו נים במוח

נאוה, אחותה הצעירה של חיה, נישאה לאגרונום עדו אהרנסון (נכד לצבי אהרנסון, ממשפחת ניל"י).‬ הם גרו בחדרה, והולידו חמש בנות שזיכו אותם בעשרה נכדים. לפני חמש שנים חזרו ארצה אחרי שני עשורים בטקסס. "עדו החליט שמקומנו כאן. הוא החל לעבוד בשמאות חקלאית. כל בוקר נסע באוטובוס מתל־אביב לחדרה מפני שנהנה מהנסיעה. הוא היה חסון, גבוה וספורטאי בנשמה. שלוש פעמים בשבוע הלך ברגל 15 ק"מ, הקפיד על תזונה נכונה ועל בדיקות תקופתיות. כשחזרנו ארצה לא חתמנו על כרטיס אדי מפני שכבר היינו מעל גיל 60 וחשבנו שאנחנו מבוגרים מדי לתרומה‭."‬

חודש לפני האסון שברה נאוה את הרגל בשביל ישראל. "אחרי שהסרתי את הגבס, עדו ביקש שאקפיץ אותו למשרד. בשמונה בבוקר הבית היה שקט מדי ולא ראיתי את עדו ליד המחשב. דפקתי על דלת חדר השירותים‭,"‬ היא משחזרת, "וברגע שעדו לא ענה לי הבנתי שמשהו קרה. צעקתי אליו 'עדו, תפתח לי' ושמעתי נשימה מחרחרת. רצתי, הבאתי מברג, אבל לא הצלחתי לפתוח את הדלת מפני שעדו חסם אותה. צעקתי 'עדו, קום, אני אעזור לך',‬ ותוך כדי צילצלתי למשטרה וביקשתי שיזעיקו אמבולנס וגם מכבי אש לפתיחת הדלת. כל הזמן ראיתי מול עיני את השחקן דורון נשר. זכרתי שיש איזו זריקה שצריך לתת תוך שלוש שעות. כשפינו את עדו העיניים שלו היו עצומות, אבל הוא נשם‭."‬

הרופאים באיכילוב הציגו בפניה תמונה קשה. "זה לא היה שבץ‭,"‬ היא מסבירה. "התפוצץ לו נים בתוך המוח ובגלל הלחץ המוח שלו הפסיק לתפקד. נאחזתי בתקווה. חשבתי שאולי יש בארץ או בעולם רופא שיכול לשאוב את הדם מהמוח. אמרתי לרופאים 'המוח של בעלי הוא לא מוח רגיל, זו קופסה שמכילה כל כך הרבה ידע ואהבה'.‬ שעתיים אחרי שהגענו למיון נאמר לנו ששטף הדם כל כך חמור עד שאין שום דרך לעזור לו. מצאנו את עצמנו באי־ודאות. לא ידענו אם זה ייקח יום, חודשיים או שנתיים. הייתי מוכנה לקחת אותו הביתה כמו שהוא, עם כל המכשירים‭."‬

האיברים ממשיכים לחיות

למחרת, בצהרי יום שישי, כינס אותם רופא בכיר והסביר להם את חומרת המצב. "גם אז עוד לא קלטתי‭,"‬ היא מודה. "אמרתי לו שאני לא מוותרת על האיש הזה ושאלתי מה עוד אפשר לעשות. בערב קרא רופא צעיר לי ולבנות, ואמר בצורה הכי ברורה: 'המוח נפגע ואין דרך חזרה'.‬ עד אותו הרגע לא נאמרה אף מילה על השתלה. אסור לצוות לדבר על כך כל עוד החולה נושם בעצמו. אבל ברגע שעיכלתי את המידע הייתה לי הארה. אמרתי 'מה, אני אשלח את עדו לתולעים? הרי הוא סמל הבריאות. לפחות קחו אותו ועשו משהו עם האיברים הבריאים שלו'.‬ הבנות שאלו אותי אם אני בטוחה, ועניתי 'כן, קחו אותו מיד כדי להציל אחרים'.

"לצערי הסבירו לי שחייבים לחכות עד שביום ראשון בבוקר תתכנס הוועדה שתקבע מצב של מוות מוחי. זה היה מרוץ הזוי נגד מחוגי השעון. מצד אחד ישבתי ליד עדו ודיברתי אליו בתקווה שהוא שומע‭,"‬ מספרת אהרנסון. "בשישי בלילה הוא השתולל כאילו שהוא קורא לי. כנראה שזה היה אירוע מוחי נוסף. מצד שני, קיוויתי שהוועדה תתכנס לפני שהוא יגיע לקריסת מערכות וימות ואז איבריו לא יתאימו להשתלה. בשבת, כשאחותי חיה באה לבקר, סיפרתי לה שהחלטתי ושתינו בכינו‭."‬

"בשיחה ההיא‭,"‬ מאשרת חיה, "לא חשבתי על מיכה, בעלי, שחזר לחיים בזכות ההשתלה. חשבתי רק על עדו, שהיה איש של נתינה ושהיה רוצה לתרום את איבריו, אילו נשאל‭."‬

ביום ראשון הוועדה התכנסה. "בצהריים נפרדנו ממנו, ליטפנו וחיבקנו אותו, וכולנו אמרנו לו כמה אנחנו אוהבים אותו. הוא היה שם ולא שם. מתאמת ההשתלות אמרה לי שעדו יישאר אצלם והם יעבירו את הגופה לאן שנבחר. מצאתי לו חלקה בחדרה, העיר שבה הוא נולד וגדל, ועזבתי את בית החולים. הבנות שלי נשארו שם, הן קיבלו דיווח על האיברים שנקצרו וליאת, בתי הבכורה, מנהלת את הקשר בינינו לבין מרכז ההשתלות. שתי משפחות כבר יצרו קשר. אני יודעת שאחד המושתלים הוא דרוזי, אבל עדיין אין לי אומץ להיפגש איתם. אני עוד לא קולטת שעדו כבר לא כאן‭."‬

ליבו של עדו לא נקצר מפאת גילו (68), אבל שסתומי הלב, כמו גם שתי הריאות ושתי הכליות שלו, כבר מתפקדים אצל המושתלים. "כואב לי על הלב של עדו שלא הושתל, זה היה לב זהב‭,"‬ היא אומרת, "אבל אני מתנחמת בעובדה שהאיברים האחרים ממשיכים לחיות אצל אחרים".