"תבקש סליחה"; ללמד ילדים להתנצל באמת

אמירת סליחה היא ביטוי של נימוס אלמנטרי ,שחשוב לחנך את ילדינו להשתמש בו בזמנים נכונים, בדיוק כשם שעליהם לומר תודה ובבקשה. בבקשת הסליחה אנחנו רוצים לחנך אותם להכיר ולכבד את רגשות האחר וגם שלפעמים אנחנו טועים, אבל זה בסדר, ניתן לתקן ולהצטער על דברים שנעשו.

אמירת סליחה אמיתית וכנה מעצימה את הילד. היכולת לומר "טעיתי", היכולת להתנצל ולבקש סליחה והנכונות לכפר על התנהגות בלתי ראויה הן תכונות חשובות ביותר. זו חינוך לכנות וקבלת אחריות שחשוב ללמד את ילדינו, וגם את עצמנו

הכתבות האחרונות של עמוס ואפרת בערוץ הורים :

"אמא, אל תלכי": להפוך את הפרידה בגן לקלה יותר

"אבל אני עייף": להתארגן בבוקר - בלי צעקות

"אם תמשיכו לריב, אנחנו מסתובבים וחוזרים" 

אבל חשוב לזכור שכאשר שאנחנו מבקשים מילדינו להתנצל אנחנו מצד אחד מחנכים אותם, אבל מצידה השני של הבקשה אנחנו עלולים "להקטין" או להביך אותם או מאלצים אותם לעשות משהו שאינו לרוחם ואפילו נראה בעיניהם שגוי. ילד שחווה את בקשת הסליחה כעונש עסוק בתחושות הכעס שלו, ולא באמת פנוי להבין מה הייתה השגיאה שלו או מדוע הוא פגע ברגשות העומד מולו.

כמבוגרים, כשאנחנו דורשים "תגיד סליחה", עלינו להיות בטוחים שהילד העומד מולנו הוא זה הפוגע. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו עדים לכל הסיטואציה. לעתים הגענו בדיוק בסופה, כאשר הילד שלנו אמנם הרים יד על ילד אחר, אבל לכך קדמה מסכת התעללות או מכות קודמת.

לא תמיד הילד ממנו מבקשים להתנצל בכלל מבין על מה כל המהומה. הוא הגן על עצמו או אולי עשה משהו בתור משחק. העמדת ילד מול חבר בדרישה "תתנצל", או כמו שרובנו אומרים "תבקש סליחה", היא מורכבת.

התעקשות על בקשת סליחה בעקבות התנהגות בלתי ראויה אינה תמיד נכונה או חכמה, ולעתים היא אינה משרתת דבר ומכניסה את ההורה רק לצרות. לכן לא מומלץ להתעקש על אמירת סליחה. הדבר החשוב הוא להגיב נכון על התנהגות לא ראויה של הילד בכדי שלא יחזור עליה שנית. כאמור, התעקשות על בקשת סליחה כמרכיב עקרי בתגובת ההורה תביא לכך שהילד ילמד לבקש סליחה (התנהגות מילולית) ובכך יחסוך מעצמו ענישה או פעולת תיקון מעשית אחרת ובכך הופכת "בקשת הסליחה" לביטוי שטחי שלא מבשר על שינוי התנהגות עתידי.

אז להפסיק לבקש מהם להתנצל?

חשוב לעמוד על כך שילד יתנצל כחלק מתגובה כוללת על התנהגות בלתי ראויה. חשוב לזכור שהתנצלות ובקשת סליחה חשובה כאשר היא אינה פותרת או מחליפה תגובה חינוכית, בה הילד לומד גם לשלם על התנהגותו הבלתי הולמת. באופן ספציפי ההמלצה היא לשוחח עם הילדים על ההתנהגות הלא ראויה לפחות כשעתיים אחרי שהיא התרחשה (וכמובן אחרי שהגיבו ביעילות) ואז לדון איתם ואפילו להתעקש כי יתנצלו על מעשיהם, זאת כאקט חשוב של נימוס אלמנטרי.

מה עושים עם ילדים צעירים?

ילדים בגילאי שנתיים או שלוש, שזה בדיוק הגיל בו ילדים נושכים או מרביצים, לא ממש מצליחים להעמיד עצמם במקומו של הצד הנפגע. הם עדיין לא מצליחים להבין מה הכוונה ב"לא נעים לו", ולכן לבקש מהם משהו טכני כמו לומר סליחה לא באמת יעזור.

מה כן? בשלב הזה אפשר להעמיד גבול ולומר בנחישות: אני לא מרשה לעשות את זה. אפשר לומר בצורה מפורשת "אסור להרביץ" או "אני לא מרשה לזרוק אוכל על הרצפה". לגבולות ברורים יש משמעות גדולה יותר מהדרישה להתנצל. חשוב שהילד, בעיקר הצעיר, לא יחשוב שהוא יכול לזרוק באופן עקבי חלקים מהסרוויס של סבתא לרצפה ואז להתנצל בחיוך.

בקשת סליחה בגיל הצעיר היא כמו קנס לילד. הוא מבין שצריך לעשות זאת, אבל לא תמיד מבין על מה המהומה.

אל תשכחו: סליחה היא תהליך מורכב

כאשר הורים דורשים מילד לבקש סליחה, הם מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר, או פיזית במרחב האישי של האדם שמולו. אל תשכחו שסליחה היא פעולה מורכבת. ילד צריך להבין שהוא פגע ולכן אתם שם, להסביר ולהאיר את הפגיעה. אם המטרה היא שילד ילמד לבקש סליחה לבד חשוב לעבור איתו תהליך, כדי שלפחות בהתחלה בקשת הסליחה הטכנית לא משמעותית כל כך, אלא ההבנה מה היה פוגע. תזכרו שדרישה לבקשת סליחה מילד פגוע עלולה להוביל לפעולה ההפוכה. הוא יחוש תסכול וכעס ולא יצליח להבין מה העומד מולו חש.

שאני אבקש מהילד שלי סליחה?

שאלה מהותיות בהורות היא האם לבקש סליחה מילדינו. זה לא פשוט לבקש סליחה, גם אם אנחנו יודעים שטעינו, או אולי דווקא כשאנחנו יודעים שטעינו. הורים מתקשים לבקש סליחה כיוון שיש תחושה שהדבר יפגע בסמכות ההורית שלהם.

כל מדריכי ההורים ממליצים לעמוד מאחורי הדברים ועכשיו אמרנו, החלטנו - ואין דרך חזרה. לפעמים הורים שואלים: "אני יודע שהחלטתי משהו לא נכון שפגע בילד, אבל כבר החלטתי, כבר קבעתי, אמרתי בקול. עכשיו לא לעמוד מאחורי הדברים? עכשיו להודות שטעיתי?".

כדאי להבין שהסליחה היא לא הודאה בכישלון, אלא אמירה לגיטימית שמעידה על הורה חושב וביקורתי כלפי עצמו. כולנו טועים. זה אנושי לטעות. אנחנו מבטיחים הבטחות שלא עמדנו בהן, לפעמים צועקים או כועסים בלי סיבה. מותר לעצור לרגע ולחזור בנו או להסביר שטעינו, שאנחנו מתנצלים.

חשוב לתת לילדים דוגמה אישית: ילד צריך לחיות בהבנה שהוריו הם אנושיים. שהרף המוצג לו אפשרי וכן, גם הם טועים. ההבנה שטעות היא אפשרית וניתן לכפר עליה, מאפשרת לילד להירגע ולהבין שגם הוא עצמו עלול לטעות לפעמים.

חשוב גם להתייחס לדוגמה אישית. ילדים לא ילמדו להתנצל אם מסביבם לא ינהגו בהם בכבוד או יפגעו בהם. כשמבוגר טועה או פוגע והוא לא מתנצל על הטעות, גם הילד יחוש שזה בהחלט נכון לא להתנצל או לבקש סליחה, ויותר מזה - שזה נכון גם לפגוע.

איך מבקשים סליחה מילדים?

ההתנצלות צריכה להיות כנה ועניינית בנוגע למקרה. אם בחרתם לבקש סליחה, הסבירו מה בדיוק בהתנהגות שלכם לא היה נכון. אל תתנצלו ממקום של רגשות אשם. הורים רבים מתנצלים על החלטות וסדרי עדיפויות כיוון שהם מלאי רגשות אשם. התנצלות כזאת תעודד את הילד להשתמש בהתנצלות ככוח ולעודד את רגשות האשם שנמצאים שם גם ככה.

ההתנצלות צריכה להיות מיידית. לא מומלץ להתנצל שבועות אחרי המקרה. ילדים נוטים לשכוח, ואם לא מדובר באירוע מאוד מהותי ולא התנצלתם, אין טעם לחזור ולהזכיר את הפעם ההיא ששכחתם להגיע למסיבה בגן או קניתם צעצוע לא נכון לילד.

וסליחה מעצמכם כבר ביקשתם?

זה הדבר האחרון החשוב: למדו לסלוח לעצמכם. בתור הורים אנחנו סולחים לכל העולם, מקבלים בהבנה הכל. זה הזמן לסלוח לעצמנו על כל הדברים הקטנים שלא הספקנו, שרצינו, שלא עשינו בדיוק בדיוק ב-100% אלא רק ב-99%. לבקש סליחה זה חשוב, אבל קודם חייבים ללמוד לסלוח לכולם ולסלוח לעצמנו.