התנדבות צבעונית במיוחד למען הילדים

בסרט האמריקאי "פלזנטוויל" אח ואחות בגיל העשרה נשאבים באורח מסתורי אל סדרה משנות החמישים בה נהגו לצפות בטלוויזיה. הסדרה מתארת בשחור - לבן את חייה של עיירה אמריקאית טיפוסית שמתחילה בהדרגה בעקבות האחים שמכניסים רוח חדשה למקום לקבל גוון צבעוני יותר ויותר. נזכרתי בסרט כשביקרתי הקיץ ביישוב המנומנם נחלים, שפעם בשנה קורה בו משהו מיוחד, משהו שגורם לכולם להתגייס לטובתו ולפתוח את הלבבות: בעשר השנים האחרונות במה שנהפך כבר למסורת מתקיימת במקום קייטנה לילדי איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) אליה מתגייסים מרבית התושבים.

בשעת בוקר מוקדמת המדריכים הצעירים מביאים את הילדים, רובם בכיסאות גלגלים, שעדיין קצת מנומנמים לחדר האוכל המאולתר במבנה מרכזי ביישוב "היום הכינו לילדים את האוכל השכבה הבוגרת ביישוב" מציינת בפני בסיפוק שרית כהנא, מחנכת ומנהלת האולפנא לבנות 'צביה', ומי שיזמה את הקייטנה "אתמול למשל בנות גיל הזהב שלנו, הגיעו עם סלים והכינו ליותר ממאה איש ארוחה מכל הלב".

כהנא מכנה את הפרוייקט שלה 'פרוייקט יישובי'  בו שותפים למעשה כמעט כל 400 המשפחות שמרכיבות את היישוב הקטן הסמוך לפתח תקווה. "על כל ארוחת אחראית כאמור, קבוצה אחרת מהיישוב, פעם זה אימהות ופעם זה ילדים שמביאים עוגות שהכינו בעזרת ההורים. יש כאלו שעושים הפעלות ביצירה, הפרשת חלה, פעילות בבצק וסידור פרחים". מתגאה כהנא ורצה לתאם את ההכנות האחרונות לנסיעה ל'סופרלנד'.

לכל ילד בקייטנה מוצמדים שני נערים מהישוב שמלווים אותו לאורך כל היום והלילה - איתו במצבים של כיף אך גם במצבים שבהם הוא מתגעגע הביתה או כשצריך להחליף לו חיתול והמפגש הזה עם הנערים הצעירים, שחלקם מעולם לא נתקל בילדים בעלי מוגבלויות, מחולל בהם משהו. "אני מתנדב בקייטנה מאז שאני בכיתה י"א" נזכר אבישי כהן (27), רכז הנוער ביישוב שאני תופס בחדר האוכל מאכיל את אחד הילדים, "בימים שאני מתנדב יש בי איזשהי נקודת ביטול ולא איכפת לי לגמרי מעצמי כי אני פה בשבילם. אני סוג של משרת במובן שאני מגייס את כול כולי לטובת הילדים. כך לכמה ימים אני האבא והאימא שלהם ואין משמעות למה שאני רוצה – הם המרכז והכל סובב סביבם רק שיהיה להם טוב ושישמחו. לא תמיד הכל ורוד: יש להם גחמות ופתאום באמצע הצחוקים החניך מבקש ממך לצאת לשירותים ואתה הכי לא רוצה אבל אתה עושה זאת. כך זה עם החלפת החיתול וכך זה במקלחת או כשאנחנו ישנים איתם".

אני מתיישב ליד רונית רטנר (16.5), מתנדבת בקייטנה שעוזרת לקורל  (10) מפתח תקווה. השניים מחייכות לכל עבר ורטנר מספרת לי שהמפגש עם קורל "גורם לי להעריך את מה שיש, כי ביום יום אתה לא שם לב לדברים הרגילים שאתה צריך להודות עליהם. אני מרגישה שאני נותנת ומעניקה אך אני גם מקבלת המון חום ואהבה ולי זה גורם להיות אדם יותר טוב".

לקורל זאת הפעם השנייה שהיא מגיעה לקייטנה "אימא שכנעה אותי, בהתחלה היה לי קצת קשה כי לא הכרתי אף אחד ועכשיו הרבה יותר קל לי. מה שעושה לי חשק לחזור אלו הם הפעילויות המיוחדות בבריכה או עם חיות והיחסים שלי עם המתנדבת שאיתה אני שומרת על קשר גם במהלך השנה. כל הזמן רועש ושמח לי פה וכמעט שאין לי רגעים עצובים ואני גם מצליחה להתחבר לילדים אחרים".

"אני נותנת ומעניקה אך אני גם מקבלת המון חום ואהבה". צילומים: איתן אלחדז

שרהל'ה גולניק (22), סטודנטית לעבודה סוציאלית, מתנדבת כאחראית צוות בקייטנה נראית נמרצת במיוחד כשהיא מקבלת את פני החניכים שמגיעים לארוחת הבוקר במבט אוהב, באוזן קשבת וגם בהמנון הקייטנה אליה מצטרפים עוד מדריכים שמקיפים את הילדים מכל עבר. "הרבה חניכים רוצים להגיע לקייטנה ויש לנו כבר כמה קבועים שממש יתאכזבו אם לא תהיה קייטנה.

אנחנו מדריכים את המדריכים מראש, גם מבחינה טכנית, איך למשל להרים אותם מבלי לגרום נזק וגם במובן היותר פנימי – מכינים אותם נפשית למפגש עם ילדים שלחלקם זוהי הפעם הראשונה שהם מחוץ לבית והם לא נרדמים בלילות. אז אנחנו מסתובבים איתם, מחבקים אם צריך וגורמים להם לחשוב כמה שפחות על הבית. יש לנו ילד בקייטנה שהמתנדבת הראשית שלו היא ילדה בת חמש וחצי שמאכילה אותו ומנגבת אותו היא עושה זאת כמובן בצמוד לאחיה שגם הוא מתנדב".

ארז דגה (30) מנחלים, הוא החניך הכי בוגר בקייטנה שעכשיו הוא גם מתנדב בה, "אני מאוד אוהב את אהבת האחים של המתנדבים בקייטנה, וזה לא רק להסתכל על עצמך גם על האחר. הסיפוק שלי זה לעלות חיוך על פניהם וזה כובש את ליבי".

טליה גלבוע (20), שמתנדבת זו השנה השישית, מחכה לקייטנה כל הקיץ "זה משהו ידוע במושב שלנו שכל אחד מציע מעצמו ואנשים נהנים לעזור האחד לשני". המתנדב אלקנה סלע (16), מאוד שמח לראות את החניכים שלו מחייכים כמו שהם לא עושים במשך השנה. כשאני שואל את מיכל (9), מה היא הכי אוהבת בקייטנה היא מצביעה בביישנות לעבר אלקנה, כך גם מוריה אחותה התאומה שמאוד ממהרת לסופרלנד יחד עם המתנדבת שלה רוני לורנץ (17), "אני מאוד שמחה לאפשר להורים לנוח במשך השבוע הזה כי גם הם צריכים את זה", היא חולקת ידע שרכשה אחרי ארבע שנות התנדבות. "אניבקשר עם ההורים כל הזמן ואם צריך משהו מיוחד או שאלה שצצה אז אני מעדכנת". בסוף הקייטנה כך מספרים לי ההורים נוהגים לקנות מתנות צנועות למתנדבים בשביל תחושה הטובה.

קייטנת איל"ן נולדה לפני 12 שנים כשכהנא (כיום נשואה פלוס ארבעה), הייתה רכזת הקייטנות של איל"ן בקיבוצים הדתיים: "כשעברתי לנחלים רתמתי את הניסיון שיש לטובת הפרוייקט, הקמתי צוות טכני וכיום העניין מוכר ונהפך למסורת מקומית.  להקים קייטנה לילדים בעלי נכות זה לא רק צחוקים וכיף זה גם אחריות לא מעטה. זוהי קייטנה מאוד אינטנסיבית שנמשכת חמישה ימים.

אני צריכה לתת מענה גם לילדים וגם למתנדבים שלי שהולכים לישון בשתיים בלילה כל יום, אבל זה מוציא מהם הרבה טוב וזה גם מגבש אותם. יש הרבה ביורוקרטיה והכנות של חודשים כך ששעד אחרי החגים מדברים איתי על הקייטנה שהייתה ולאחר מכן כבר מתחילים לדבר על הקייטנה הבאה.

מאיפה את שואבת כוחות להתניע זאת כל פעם מחדש? "זה כי אני באמת מאמינה בזה ואני רוצה זאת לעצמי ולילדים שלי וכמחנכת אני לא רק 'נאה דורשת' אלא גם 'נאה מקיימת'. ערך ההתנדבות והדוגמא האישית חשובים פה לכולנו - המועצה האזורית מודיעים תומכת ומממנת את האוטובוסים והשמירה. גם הוועד המקומי של המושב תומך. וכמובן להמדריכים, לכל הצוות המתנדב, ואפילו המשפחה שלי תורמת בכך היא שמאפשרת לי כמה שבועות לעבוד בצורה אינטנסיבית ולהיעלם ככה מהבית. הכי מספק זה לשמוע מההורים שסוף סוף היה להם שבוע חופש - זאת תחושה של עשייה של משהו מיוחד וחשוב".

פורסם גם ב:"471 – העיתון שמחבר".