אם יש גן עדן, תוכיח

ייתכן שיש כזה דבר העולם הבא. הוכחה לכך כנראה לא נשיג אף פעם בעולם הזה. אבל זה לא מונע משרלטנים כאלה ואחרים להמשיך לנסות לשכנע אותנו. נכון, לא כולם שרלטנים, המון אנשים חוו חוויות יוצאות דופן, פירשו אותם באי אילו טכניקות ונסיבות, והביאו אותם לידיעת כלל הציבור בדרך זו אחרת, החל מנביאי התנ"ך ועד אחרון האורי גלרים שהשתרבבו לפריים-טיים. לכן היה אפשר להגדיר את הספר "הוכחה לגן עדן" מאת ד"ר אבן אלכסנדר, כעוד מנשר רוחניקי עשוי היטב, כמו בסיפורי חטיפות אנשים על ידי חייזרים (תוך כדי ניסויים פיזיו-ביולוגיים הכוללים מין בכפייה) ועד ניבוי העתיד על פי אופן צורת הקפה שנותר על שולי ספל חרסינה.

עוד ביקורות של עמיחי שלו בערוץ הספרים :

• מתחת לפני השטח: "הבלש כגיבור תרבות "
• אליס מונרו: קונצנזוס חברתי, קריאה חרדתית
• "אהבה, תיאוריה זמנית": לשבט, לתכנת, לאהוב
  

אבל "הוכחה לגן עדן" מרמז שיש פה משהו קצת אחר; קודם כל, הכותב הוא נוירוכירורג, וכשתיאור חוויתי שכזה מגיח ממקלדתו של אדם השייך לקהילה המדעית, אנו נוטים להגיב לו אחרת מבחינה רטורית, ולא להסיק שמדובר בעוד הבל הבלים של אדם תמהוני. שנית, אלכסנדר מתעקש להבדיל את החוויה שלו מאותן חוויות "קלאסיות" של עולם הבא שמוכרות לתרבותנו ("לא ידעתי היכן אני, היתה עלטה מוחלטת, ואז, או אז, ראיתי אור גדול") בכך שאצלו המוח יצא לחלוטין מכלל פעולה באותם רגעים (בניגוד לאלו שחוו דום לב והמוח שלהם עדיין תפקד ברמה כלשהי). אז מי למעשה ישב במושב הנהג אם לא יישות שניתן לקרוא לה נשמה?

הספר שמכיר את העולם הבא. אבל באמת?

קיטש ומוות

בספר מתוארים פרקים בהם אלכסנדר כותב את החוויות שלו "משם" - וחייבים להודות שרוב התיאורים שלו חסרי מעוף ובנאליים, כי הם נשמעים בדיוק כמו אלו שהוא יוצא נגדם. לצד אלו הוא מספר בדיעבד את מה שהתרחש ליד מיטתו בבית חולים, את ההתמודדות של משפחתו ושל הרופאים - וגם שם הוא קיטשי להחריד, ולא מבזבז אף הזדמנות כדי לסחוט מהקורא עוד קצת רגש, בשיטות שאפילו הוליווד החלה לפקפק בהן.

תוך כדי הקריאה נשאלת השאלה, עם מה בדיוק הוא חזר מהחוויה הזו? לדבריו "התשובה היא חד-משמעית, באמצעות הכדור אמר לי אום שאין יקום אחד, אלא רבים מכפי שאוכל לתפוס, ואהבה נחה בטבור של כולם. הרוע נחוץ, כי בלעדיו אין רצון חופשי, ובלי רצון חופשי לא תוכל להיות שום צמיחה, שום תנועה קדימה, שום סיכוי שנהפוך להיות מה שאלוהים השתוקק שנהיה. נורא וכל יכול כפי שרוע לפעמים נראה בעולם שלנו, בתמונה הרחבה יותר האהבה שולטת בכיפה, והיא זו שתנצח".

כמובן, לא מדובר בפילוסופיה עמוקה או מקורית, אלא במעין גישה פוריטנית דתית, המאמינה ביזמות אישית וקפיטליזם, עם קצת תיבול של תורות הניו-אייג'. יש בו אהבה והיא תנצח, לא בו, אלא ביקום כולו - היקום ממנו הוא מתעלם מדעית כמעט לחלוטין, היקום שהוא 73 אחוז חומר אפל, 23 אחוז חומר שאי אפשר לראות, ורק 4 אחוז חומר לכאורה ממשי, שרק באמצעות נשמתו הוא נחשף לסודותיו - אותם אינו יכול להסביר לציבור הרחב, אבל רק שתדעו, יש שם אהבה.

במובן מסוים אלכסנדר כן מתייחס ליקום ברצינות, אבל לא מנסה לספק אפילו לא התחלה של תאוריה אובייקטיבית שתסביר היכן בדיוק נמצא המקום הפיזי שהוא תיאר. לדידו, אנחנו צריכים פשוט למות ולחזור לחיים כדי להיות שם. או למות ולא לחזור ולחיים. "החוויה שלי הוכיחה שמותם של הגוף והמוח אינו סוף ההכרה, שהחוויה האנושית ממשיכה אל מעבר לקבר. וחשוב יותר, היא ממשיכה ופועלת תחת מבטו של אלוהים".

לראות את האור

אגב, לאלוהים של אלכסנדר כנראה קוראים אום (Om), וכידוע זו מנטרה מרכזית בדת ההינדית, ובדתות כמו בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם. על פי האמונה, שינון האום, המציין את המוחלט והאינסופי, מסיר מכשולים בהתפתחות הרוחנית. ככלל, האלוהים שלו הוא אישי - הוא כוח ואנטליגנציה שמשגיחים על כל אחד באופן פרטי. בכך אלכסנדר לא שונה בהרבה מאי אילו מטיפים דתיים בעבר ובהווה, שטענו כי ראו את האור, ומבקשים מאיתנו לבטוח בהם, ובעיקר להעניק אהבה בלי תנאי, כי כאמור, רק אהבה תנצח. לא שאהבה היא משהו רע חלילה, ולא שהם לא צודקים, הרי כולנו (מלבד אולי מדינאים) בעד אהבה. אבל בשביל להבין זאת לא צריך לחזור מהמתים.

תחושה של אחדות עם היקום(צילום: shutterstock)

לאורך ההיסטוריה, החוויה המיסטית של משוררים, פילוסופים, פאקירים או צליינים תוארה באופן כזה, שמלומדים וחוקרים ידעו למפות את מאפיינה: תחושה של שכנוע עמוק, תחושה של אי-יכולת תיאור ותחושה של אחדות עם היקום. המשורר ויליאם בלייק היטיב לתאר זאת באופן בלתי נשכח: "חמשת חלונות הנשמה בעולם הזה/ מעקמים את הרקיע מקוטב לקוטב/ ומלמדים אותנו להאמין בכזב/ כשאנו רואים באמצעות העין, לא דרכה".

בכך אכלסנדר לא שונה מאלו בכלל. כמו נביא, הוא טוען שרק האמת שלו היא האמת, אבל האם יש לו באמת הוכחה? ההוכחה נמצאת אולי אצלו ב"נשמה", אבל לא בספר.

נכון, חייבים לומר לזכותו כי יש רגעים בהם הוא מצליח לרתק, כמו למשל בפרק 15, כשהוא שוטח את השקפתו על המוח האנושי, וגם בפרק 31 בו הוא מנסה להתמודד רפואית ומדעית עם מה שקרה לו - שהוא באמת פרק חשוב, והקרוב ביותר לשכנוע. אם כי הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שברגע שהניאו-קורטקס (המוח העילי) נפגע, כל התאוריות האפשריות למה שקרה לו קורסות.

מצד שני, קל תמיד להיות ציניים ולאטום את עצמנו לדברים שאינם מובנים לנו. זה הגיוני מאוד מבחינה אקסיומטית שאי אפשר להוכיח הכל, ושעדיין חלקים כבירים מהיקום ומהמוח האנושי אינם נהירים לנו. גם אם לא השתכנענו בחווייתו של ד"ר אבן אלכסנדר, אפשר לשאול שאלה הוגנת אחרת, האם בכל זאת הוא גרם לנו לחשוב, הטיל בנו ספק - וגם התשובה לשאלה זו היא, למרבה הצער, שלילית.

"הוכחה לגן עדן", מאת ד"ר אבן אלכסנדר, מאנגלית: צילה אלעזר. ידיעות ספרים. 215 עמ'.