תעודת זהות כחולה בערבית: דוקו במגזר

אחמד עוויסאת מסקר מזה שנים רבות את קבוצות הכדורגל במגזר הערבי כעיתונאי ספורט ב"ידיעות אחרונות" וברדיו "אל-שאמס". בעבר גם היה חבר בוועדת ההסברה של ההתאחדות לכדורגל. אולם התשוקה לקולנוע תמיד בערה בו, ואחרי שלמד את התחום, יצא אל השטח כדי ליצור שני סרטים דוקומנטריים. הראשון "המגרש של השכנים" מספר על סגירת מגרש הכדורגל בעירו באקה אל-גרבייה, בעוד שהשני "טהאא" נוצר כתגובה לסרט המכפיש נגד מוחמד. בטור מיוחד ל-ynet הוא כותב על קולנוע דוקומנטרי אקטיביסטי במגזר הערבי:

הקולנוע בקרב המיעוט הפלסטיני בישראל עדיין בחיתוליו. זאת למרות שיצאו ממנו שחקנים מובילים, ועל אף קיומו של פוטנציאל אדיר בדור צעיר של יוצרים מוכשרים רבים שבחרו ללמוד ולרכוש ידע. עיקרי תעשיית הקולנוע נשענת על עשייתם של אותם אנשים, אולם מתוך שיתוף הפעולה שלהם עם שחקנים ישראלים או קרנות אשר תומכת בהם, צומחים סרטים או סדרות נגועות בדעות קדומות על החברה הערבית. הם נדרשים להיות "ערבי מחמד" רק בשביל הרייטינג.

זה אולי משעשע ומבדר מול מסכי הטלוויזיה, אבל אל מול הלעג הישראלי, אתה כערבי לא מרגיש בנוח, אולם זוהי שגרת העשייה - דבר המהווה מוקש ומכשול להתפתחות יצירת הקולנוע הערבית, אשר נהפכה לבת ערובה למפיקים לאג'נדה הישראלית. לכן צריך לפתח קולנוע עם זהות ערבית ועצמאות כלכלית, על מנת שאותו דור צעיר יקבל הזדמנות, ויגבש זהות קולנועית באמצעותה יצליח לפרוץ.

מתוך "המגרש של השכנים" של אחמד עוויסאת

עשיית הקולנוע יקרה מאוד וצריכה השקעה נדיבה, מה שמונע מאנשי עסקים או חברות הפקה ערביות מלהשקיע ביוזמות או לפתח רעיונות אשר יובילו ליצירה עצמאית. בנוסף, יש גם בורות בחברה לגבי חשיבות הקולנוע ותרומתה לקידום החברה הפלסטינית בישראל, אשר צורכת בעיקר סרטים מהעולם הערבי (ממצרים במיוחד). וכך, למרות שרוב הקולנוענים הפלסטינים בישראל אינם חסידי תעשיית הקולנוע הכחולה־לבנה, התלות במוסדות הישראלית קיימת והם נותרים תקועים - בלי יכולת מתרומם או לפרוץ גבולות לעולם.

ועדיין - יש תקווה

למרות כל זאת, ישנן יוזמות פרטיות של בוגרי בתי הספר לקולנוע - יוזמות אשר מהוות נקודת מפנה שתוביל לשיתוף פעולה עם אנשי הקולנוע ברמה בינלאומית. בהיעדר תקציבים, אפשר לזהות פריחה של סרטים דוקומנטריים של צעירים ערבים בישראל, אשר לצד סרטים קצרים של יוצרים מקומיים, מטפלים במציאות בחברה הערבית, בחיי היום יום, ובקונפליקטים מול הממסד הישראלי.

זוהי הזדמנות גדולה ואמצעי ביטוי נוסף להביע עמדותיהם כאות מחאה בכל סוגיה, או כהצגת בעיה שמציקה לחברה הפלסטינית. כך הם מנסחים את אמירתם תוך עשייה תיעודית. באופן טבעי, גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהווה חומר לעשיית היוצרים הצעירים, בגלל שהקולנוע אוהב גם לעסוק בקונפליקטים.

ישנם גם סרטים תיעודיים שהם בגדר מסר לממסד ולחברה בישראל - מסר מאותת על קיומה הנשכח חברה פלסטינית בישראל, וכאילו אומר: "תפסיקו להתעלם ולהתעלל בה". יצירה זו מערבבת בין תכנים וחומרים שונים המשתלבים בתיעוד המציאות. בהיעדר פיקוח, יוצרים צעירים מנצלים את הבלבול בשטח כדי לעשות מה שהם רוצים, והתוצאה מעניינת.

בגלל זה החלטתי לשנות, לעשות ולא רק לדבר. במקום לכתוב ולהתמרמר על זה שלא מקבלים תמיכה, יצאתי לעשות את סרט הספורט הערבי-ישראלי הראשון "המגרש של השכנים" - בו תמכו קרן גשר וקרן רבינוביץ' אשר הושיטו יד לעזרה. הסרט מדבר על חלומותיהם של אלפי תושבים ערבים שגרים בעירי, באקה אל-גרבייה - אזרחים ישראלים שתמיד רצו לראות את בניהם משחקים במגרש זה ואפילו מנצחים.  

צפו ב"המגרש של השכנים"

סגירת מגרש הכדורגל העירוני בגלל קרבתו לגדר ההפרדה, ובגלל מחסור בתקציבים, ניתצה את כל החלומות האלה.  המגרש הזה מסמל תקוות של הרבה אנשים, וכמו כמעט כל חלום אחר של ערבי במדינה הזאת, הוא כבר לא יתגשם. ולו רק בגלל שהוא מתגורר בעיר ששמה נכתב בערבית.

במהלך הצילומים, ליוויתי את השחקנים ואת ראש הקבוצה במשך שלוש שנים במאבקם מול משרדי הממשלה השונים ועיריית באקה אל גרבייה, עד שיום אחד הצלחנו להעיז ולהכריז שחלומנו יצא לאור. לשם שינוי, זו לא היתה עוד תקווה שהתרסקה, אלא חלום נדיר שהתגשם. וזו היתה הסצנה האחרונה בסרטי הראשון "המגרש של השכנים".

גם אחרי ההצלחה של הסרט, ששודר בכמה מדינות בעולם, המשכתי להרגיש שאזרחי ישראל הפלסטינים מרגישים תלושים - לא רק בקולנוע הישראלי שמתייחס אליהם בעיקר כאמצעי לרומם אחוזי רייטינג, אלא גם בבידוד שלהם מהקולנוע בעולם הערבי, שבוחן אותם בחשדנות. שאלת הנאמנות הכפולה משאירה אותם לא פה ולא שם, מה עוד שאין תשתית מוצקה לקולנוע הפלסטיני.

מתוך המצוקה הזאת, בניסיון להתחבר לעולם הערבי בכלל, והמוסלמי בפרט, יצרתי את הסרט "טהאא" כתגובה על הסרט המכפיש על הנביא מוחמד "Innocence of Muslims" שהופץ ביוטיוב וגרם לזעם במדינות ערב. "טהאא" הופק במסגרת בית ספר התיכון "עתיד" בבאקה אל גרבייה, והוא מתעד את התלמיד מוחמד מסראווה שמגיב על הכפשות הנביא באמצעות הפקת סרטון שמדבר על חייו של מוחמד. המצלמה שלי ליוותה אותו ביוזמה זו. 

צפו ב"טהאא"

בהיעדר סוגה קולנועית בחברה הפלסטינית בישראל, ובהתחשב בכך שאין עידוד תעשיית קולנוע וסרטים תיעודיים במגזר, המצב נראה עגום. בלי הפנמה בקרב החברה והדור הצעיר של הצורך ביצירה דוקומנטרית מתערבת, והפקת סרטים עצמאיים - לא לשם הבידור הישראלי ולעליית הרייטנג או בשירות אינטרס אחר - לא תעמוד לנו הצעירים אפשרות להשפיע דרך הקולנוע או לשנות את המציאות.