האדם משועבד, בר רפאלי מונעת את הפיצוץ
החברה של ימינו לא מייצרת חופש, טוען הפילוסוף ולטר בנימין, רובנו עובדים בעבודה שלא אהובה עלינו או שרויים בסוג של דיכוי. ומה הפתרון של החברה? לייצר שסתום. מקום שמאפשר יציאה של האדים מסיר הלחץ כדי למנוע פיצוץ. ומהו השסתום? למשל בר רפאלי. האם אפשר לצאת ממעגל הקסמים הזה?
להעלים את בר רפאלי? מה פירוש? ומה עשו לנו רע יהודה לוי ונינט (שנפרדו לא מזמן). בכל מקרה, את הטור הקודם שלי סיימתי בטענה מוזרה כזו: כדי להתקדם, אנו צריכים להעלים את בר רפאלי שבתוכנו. למה?
ולטר בנימין - טורים קודמים
- העניים הם חוק טבע - או שהאדם יצר אותם?
- המרקסיסט שרצה להשכיח את בר רפאלי
- לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
מיתוס
נתחיל בחפצים. אנחנו מדברים על בר רפאלי, אבל בטור הזה אנחנו משווים אותה למטוס ולחפצים אחרים. ושוב, סלחי לנו בר. אנחנו לא מדברים עלייך אישית; בר האדם הפרטי. האדם עם הרצונות, הצרכים והמאווים, אלא על בר שמתפקדת כ"חפץ" תרבותי. מישהי שיש לה מעין מקום מיתי; מיתולוגי בעולם הדימויים שלנו.
אבל נתחיל במטוס. מטוס, אני שואל, הוא חפץ "סתם"? הוא דומם? ברור, אתם אומרים. שאלה מטופשת. הוא בוודאי לא חי.
אכן, אני עונה. הוא לא חי. אבל הוא לא רק דומם. הוא דבר מורכב יותר. הוא תרכובת של דומם עם משמעות. משמעות מהעולם הרגשי שלנו; בני האדם. מטוס למשל הוא גם סמל. אולי סמל לחופש. אולי סמל ליכולת לברוח. אולי סמל ליכולת או לצורך שלנו להמריא לגבהים רגשיים וכמובן פיזיים.
ולכן, הוא כאילו גם חפץ מיתי; דומם, אבל גם סמל; רוח; משמעות של בני אדם. אפשר להגיד פילוסופית שהוא חיפצון (מלשון "הפיכה לחפץ) של צורך אנושי טבעי.
והאבנים של הכותל המערבי? הן קדושות? ולטר בנימין (1892 - 1940), הפילוסוף שאני מציג, יגיד שיש כאן חיפצון - הפיכה לחפץ - או ביטוי באמצעות חפץ - רגשות קדושה ותקווה שלנו.
ולטר בנימין
הפילוסוף ומבקר התרבות ולטר בנימין, שהיה חלק מאסכולת פרנקפורט המרקסיטית, ושעליו אני כותב בטורים האחרונים, מסתכל על המציאות המודרנית, המציאות שבה אנחנו חיים ורואה מורכבות רבה. הוא רואה "קידמה" או מה שאנחנו קוראים לו "קידמה". שורות של מוצרים חדישים. טכניקות מתקדמות. ארכיטקטורה מדהימה.
אבל בנימין שמסתכל על הדברים האלה גם מאוכזב. הוא מאוכזב בשבילנו; בני האדם. כי כשהוא מביט על המוצרים האלה ועל הטכניקות האלה הוא רואה יותר ויותר מיתולוגיה. מיתולוגיה שבאה במקום הקידמה.
כי מהי קידמה אמיתית? בנימין ישאל. אולי היא קידמה ברוח תקופת ההשכלה ששטפה את אירופה במאות ה-17- וה-18. אז האמינו הפילוסופים ואנשי הרוח האופטימיים שבעזרת השכל, התבונה והמדע, נוכל לברוא לנו עולם טוב יותר. עולם של חופש. פתיחות. בריאות. עולם מוסרי. עולם טוב יותר.
ומה רואה בנימין כשהוא מביט על העולם שלנו? הוא רואה "קידמה" במקום קידמה. הוא רואה מוצרים וטכנולוגיה. אבל הוא רואה גם דברים שכאילו איבדו את המטרה המהותית שלהם; לייצר לנו חברה טובה, צודקת ויפה.
ובמקום לייצר טוב, במקום לחשוף את היכולת שלנו; בני האדם, לפעול על המציאות בצורה יפה וליצור צדק, אנחנו מייצרים חברה שמתעלמת מכל זה. חברה מיתולוגית. זו חברה שלא מייצרת חופש אמיתי, אבל מייצרת דימויים של חופש אמיתי. והנה בר והנה המטוס.
בר רפאלי ומטוס
החברה של ימינו לא מייצרת חופש. רובנו - רוב בני האדם, שרויים בסוג של דיכוי, ככה בנימין יגיד. אנחנו עובדים בעבודה שלא אהובה עלינו. אנחנו מתייבשים. אנחנו לא חופשיים. אולי כבר לא יפים בעיני עצמנו.
ומה הפתרון של החברה? הפתרון הוא לייצר מעין שסתום; מקום שמאפשר יציאה סמלית של האדים מסיר הלחץ כדי למנוע פיצוץ. ומה הוא השסתום? למשל בר רפאלי.
היא חפץ (ושוב, סליחה מבר, אני מבהיר שוב: אני לא מדבר על בר "האמיתית", אלא על המקום שלה בתרבות) שמשולב בו סמל. היא סמל של פריצה קדימה, של חופש, של הגשמה, של הצלחה. (ברור שגם מבחינה סמלית יש כאן מורכבות, אבל אני מפשט). ואני, האיש ה"קטן"; הלא חופשי והלא מגשים, חי בסביבה של אלים גדולים ש"עשו את זה".
וכך גם המטוס. הוא סמל אחר. אבל אפשר לתת לו פרשנות דומה. הוא מסמל את החלום והשאיפה שלי להמריא למעלה, להכיר דברים חדשים. אולי לברוח מהיום יום.
ומה הבעיה?
הבעיה, יגיד בנימין היא שהחפצים האלה מפריעים לי לממש את החופש האמיתי שלי. ולכן צריך להפטר מהם. להפטר מהם? מה פירוש להפטר מבר? אני קורא לאלימות? חס וחלילה.
הכוונה היא לסמל "בר רפאלי" ולסמל "מטוס". הכוונה היא להפטר מה"תחליפיות" שלהם; מזה שהם כמו מחליפים עבורי את הצורך האמיתי. אני צריך להבין מהי "בר רפאלי" כסמל עבורי ועבור החברה. אני צריך להבין מהו "מטוס" בשבילי ובשביל התרבות. ואז להבין שהם לא באמת מקדמים אותי.
אני יכול לעקוב אחר כל פיסת רכילות על בר רפאלי, אבל זה לא יעזור לי לפרוץ קדימה. אני יכול לטוס מנקודה לנקודה על כדור הארץ ולא להרגיש חופשי, כי החברה שבה אנחנו חיים היא עדיין חברה של עבודה מנוונת עבור רבים. טסתי, אבל בסוף אני חוזר למשרד.
אם אבין את המציאות שלי, בנימין מאמין, אולי אצליח לשנות אותה באופן מהותי ועמוק. באופן אמיתי.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו "קצה הקרחון על חברה וכלכלה " יום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א' של קול ישראל.