"למען בתי" - עזב את משפחתו כדי להתגייס

"אני לא מצפה לקבל משהו מהצבא אלא רק לתת ולהעניק, ובעיני אנחנו נלחמים על הדברים הנכונים" - בעשור בו נשמעים גם קולות אחרים הקוראים לא להתגייס או החולקים על המערכת הצבאית המתנהלת במדינתנו, קשה שלא להיות מופתעים מאמירות מסוג זה.

ערן דויד סגל לא נולד בארץ, הוא גם לא גדל כאן. אבל החליט, בגיל 19, לעשות עלייה כדי שיוכל לשרת בצבא. מבחינתו זו שליחות ואולי דווקא משום שלא גדל במציאות הצבאית, הוא מרגיש צורך להיות חלק ממנה.

• מחברים בין חיילים בודדים למשפחותיהם בחו"ל
  

לפני כשנה קפץ לישראל כדי לבקר חברים ישראלים, בסופה של החופשה הגיע להחלטה גורלית - הוא נשאר כאן, עושה עלייה ומשרת בצבא. לכאורה, אפשר לומר שבחור צעיר, בגילו, יכול לעשות החלטות מסוג זה, הרי כל החיים לפניו. אבל סגל, שעלה מדרום אפריקה, השאיר מאחור לא רק הורים, אלא גם את בתו, קלואי מדיסון, בת השנתיים.

"הוריי ואני יהודים ורציתי לבוא לארצי ולשרת את המדינה שלי", הוא מסביר מה הניע אותו להגיע לכאן. "יש לי הרבה חברים ישראלים ורציתי לראות מאיפה ההורים שלי הגיעו וכל החברים אמרו לי שהם היו מאוד מרוצים מהתוכניות שלקחו בהן חלק בארץ".

הרצון לשרת התגבר על הצורך להישאר קרוב לבתו. זה לא פשוט בכלל, הוא אומר, הגעגועים גדולים, אבל בשורה התחתונה, הוא מסביר, הוא עושה את זה בשבילה - "כי אני רוצה להביא אותה לארץ, אני רוצה שהיא תהיה חלק מהחיים שלי כאן, שהיא תגדל במדינה שלנו". למסורת וליהדות, יש כמובן גם חלק לא מבוטל בהחלטה הזו. היום הוא מתגורר לבדו בבית החייל ברמת גן, ממתין בקוצר-רוח לתאריך הגיוס שלו ב-10.12.

הטיול הסתיים בעלייה - ערן דויד סגל והמגן דוד

עברית קשה שפה

בדרום אפריקה הוא הכיר לא מעט ישראלים, אבל את המנטליות הישראלית פגש רק כשהגיע לכאן ומציין שהופתע לטובה ממנה. "אני מוצא שישראל הרבה יותר בטוחה מדרום אפריקה. יש פה הרבה אוכלוסיה צעירה וקלילה, עם הרבה צחוק וכיף. יש לי אפילו כמה חברים בגילי. כמובן שאני מאוד מתגעגע הביתה אבל האנשים פה מאוד טובים אלי ומתייחסים אלי יפה", הוא אומר בחיוך.

נכון לעכשיו, השאיפה הגדולה שלו היא להתגייס ולשרת באחת מהיחידות המובחרות. "אני מאוד רוצה לשרת בצנחנים או בדובדבן", הוא אומר. המחסום היחיד הקיים בעיניו הוא מחסום השפה, "אני מקווה שאצליח לעשות את מה שאני רוצה למרות שאני לא ממש דובר את השפה".

אבל השאיפה הגדולה ביותר, מעבר לשירות הצבאי, היא להביא לכאן את קלואי מדיסון, בתו, לכשיסיים את השירות הצבאי, ואולי אף ישכנע את הוריו להצטרף. "יש סיכוי שגם ההורים שלי יעשו עליה, אבל נכון לעכשיו נוח להם בדרום אפריקה, כל מי שהם מכירים נמצא שם והם לא דוברים את השפה בארץ", הוא מסביר. "אולי בכל זאת יבוא יום והם יחליטו להצטרף".

החגים, בהם רוב החיילים מבלים עם משפחותיהם ועם חברים, הם תקופה לא פשוטה עבור חיילים בודדים הנמצאים כאן לבדם. עכשיו גם לכם יש הזדמנות לעזור להם להתחבר עם משפחותיהם הנמצאות בחו"ל - הקרן לידידות, האגודה למען החייל ואל-על חברו, יחד עם חברי מועדון הנוסע המתמיד של החברה, להתגייס למשימה ולממן טיסות של מאות חיילים בודדים למשפחותיהם בחו"ל בתקופת החגים.