סליחות: המקומות שישראל חייבת להם סליחה

בבירה הביוב עולה על גדותיו, וריח חריף עולה מהבורות הפעורים באחד הכבישים הראשיים במזרח ירושלים. בחולון נהנים התושבים מאור טבעי בלבד, ועם השקיעה הם יכולים רק לשמוע את העכברים שמטפסים על עמודי השכונה. הטבע והאנשים שסובבים את נחל חברון ויתרו כבר על התקווה לטיהורו, והחליפו את מסיכות האב"כ שהגנו עליהם בעבר בשילוב מר של ייאוש וציניות. בפתח תקווה הביא מאבק התושבים לסגירת מנהרת תנועה קטלנית, אך הרוגיה לא יוכלו לבוא חשבון עם מקבלי ההחלטה להשתמש בה. דרומה משם, נזכרים תושבי אחת השכונות הקשות בבאר שבע בימים שבהם הושוותה לטקסס, ומסתפקים כיום רק בתשומת לב דקדקנית לפרטים הקטנים - כמו גגות האזבסט שעדיין מרעילים את האוויר סביב.

ערב יום הכיפורים תשע"ד, איתרו כתבי ynet את נקודות המחילה של ישראל, אלו שממתינות כבר עשרות שנים לבקשת סליחה מוצדקת מהרשויות - ולתחילת הטיפול היסודי בהן.

רחוב אל-מדרס, שכונת עיסאוויה בירושלים

כ-50 ק"מ של קווי ביוב חסרים במזרח ירושלים, וברחוב אל-מדרס הופכים נתוני האגודה לזכויות האזרח לריח עובדתי חריף. "הביוב זורם ברחובות", מסביר אחד מצעירי השכונה. "בחורף בור הספיגה עולה על גדותיו, והריח הופך לקבוע. אין לאן לברוח".

כשהלילה יורד, רק שני פנסים מאירים על שלל המפגעים התברואתיים ברחוב. היעדר מספרי הבתים הוא בעיה מינורית יחסית. מדובר בציר ראשי ללא מדרכות להולכי רגל, ועם בורות רבים שבחורף הופכים לשלוליות. הרחוב מוביל לבתי הספר בשכונה, אך הררי הפסולת הרבים בתוואי מסכנים את הילדים. "בקושי יש כאן תמרורים ואת מה שבנו לא ריצפו", אומר אבו-חומוס, אחד מתושבי השכונה. "אין לילדים איפה ללכת בבטחה".

(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: גיל יוחנן)

"ציר המוות", פתח תקווה

הכוונות היו טובות, וכללו חפירת מנהרה עבור הרכבת הקלה סמוך לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. ההמשך, כמו במקרים רבים אחרים, היה עגום. דחיות רבות ביישום הפרויקט הובילו להחלטה פזיזה על השקת המנהרה - באופן זמני, עד שהרכבת תחל לפעול - עבור אוטובוסים, והתאונות לא איחרו להתרחש.

17 בני-אדם נהרגו תוך שלוש שנים בציר המסוכן, רובם באזור המנהרה. ריבוי התאונות הוביל לביקורת, אך האוטובוסים הוסיפו לנסוע, וסכנה תמידית ריחפה מעל מעברי החצייה של הולכי הרגל באזור. רק כשהאחים יותם ויואב חכם שילמו בחייהם בתאונה נוספת, הוחלט לחסום את הציר המסוכן. האוטובוסים חזרו לציר הקודם, המנהרה הוקפה במחסומים.

(צילום: עידו ארז)

(צילום: עידו ארז)

נחל חברון

את ההזנחה בתוואי נחל חברון אפשר להריח מרחוק. השפכים הרבים שמוזרמים לנחל ומזהמים אותו ואת סביבתו מעלים צחנה שממנה סובלים תושבי האזור כולם, יחד עם המאבטחים וחיילי מחסום מיתרים. אלו זוכים גם לביקור יתושים וחרקים רבים נוספים שנמשכים למים העכורים, ותוהים עד מתי יחכו לטיהור התוואי.

בעבר עטו השומרים במקום מסיכות מנתחים או מסיכות אב"כ. הם ניסו למחות ושבתו לזמן קצר, עד הקמת מכון סמוך לטיהור שפכים, אך אפילו הוא קרס מעומס הביוב. "כבר התייאשנו", סיפר אחד החיילים. "המיוחד במה שקורה כאן זה שאת חוסר האכפתיות אפשר לראות, לשמוע, להריח וגם למשש. בסוף, נוכל כולנו גם לטעום אותה כי המים המלוכלכים פה מחלחלים למי התהום. זו הזנחה שניכרת בכל חמשת החושים".

ההסתדרות 151, חולון

כשהחושך יורד, סובל הבניין ברחוב ההסתדרות מעלטה מוחלטת. "רוב האנשים שגרים כאן הם שוכרי משנה שלא משנה להם מצב הבתים", הסבירו יואב הלוי ואביו יוסף שמתגוררים במקום. "אין כאן תאורה בלילה, אנשים נופלים בכל יום בגלל תשתיות רעועות ונראה שלעירייה לא אכפת מאיתנו. יש כאן תחושה של מעברה".

(צילום: ירון ברנר)

(צילום: ירון ברנר)

שכונה ד', באר שבע

אחת השכונות המוזנחות ביותר בבירת הנגב היא גם אחד המתחמים המועדפים על סטודנטים, בגלל הקרבה לאוניברסיטה. כך או כך, סיור קצר בעומק השכונה חושף את ממדי ההזנחה. ברחוב יוחנן הורקנוס מעטרות שקיות אשפה את הכניסה לבנייני הרכבת הישנים, וברחוב משעול פארן מזהיר שלט גדול את התושבים מסכנות האזבסט, בצל גגות שמורכבים מהחומר הרעיל.

שוהים בלתי חוקיים מהגדה ואוכלוסייה ישראלית מבוגרת מרכיבים את פסיפס השכונה. "המדינה צריכה לבקש מחילה משמיים", סיפרה אחת התושבות. "אבל אני לא חושבת שתושבי ארץ ישראל יסלחו לה אי פעם. פעם זה היה טקסס הבאר שבעי, אבל נרגענו, ובכל מקרה התשתיות הן הבעיה. אם את לא נותנת לילד יד בדרך לגן הוא יכול ליפול ולשבור את הרגל".

(צילום: רועי עידן)

(צילום: רועי עידן)

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב

זו הייתה אמורה להיות הבטחה גדולה: קומפלקס ענק של חנויות, תחנות מוניות ואוטובוסים שייתנו שירות ראוי לאזרח במרכז מסחרי פועם ומשגשג. אלא שמאז שנפתחה ב-1993 מצבה של התחנה רק הלך והידרדר ועמה גם השכונות שסובבות אותה. היום היא הפכה למעוז של חנויות ריקות או כאלו שמתקשות לשרוד. 

תושבי האזור מתלוננים על מבנה שמכער את השכונה וגורם נזק סביבתי. בעל עסק בתחנה זה 18 שנה סיפר: "מצב העסקים בכי רע. אין כאן תנועה, בעלי חנויות עזבו. המקום מוזנח ולא באים אנשים". אחד העובדים במקום הוסיף: "משנה לשנה המצב מידרדר. יש לתחנה סטיגמה של מקום של עובדים זרים וישראלים פשוט לא באים". תושבת השכונה סיכמה: "התחנה מוזנחת, מפחיד פה". 

הזנחה ושממה. התחנה המרכזית בתל אביב(צילום: ירון ברנר)

(צילום: ירון ברנר)

רחוב 70-71, ג'סר א-זרקא

ערימות פסולת לאורך הכביש וליד הבתים הן מנת חלקם של תושבי הרחוב במועצה

 המקומית, שלדבריהם "חמש שנים לא ניקו אותו. אנשים נאלצים לשרוף את הזבל". מוחמד ג'ורבאן, תושב המקום, הביע צער על שהרחוב הפך למוקד להשלכת פסולת. "אנחנו סובלים מהריחות וממראה מזעזע ביותר. פניות למועצה המקומית ולגורמים נוספים במשרד להגנת הסביבה לא זוכות לאוזן קשבת".

הוא סיפר כי רחוב מגוריו קרוב לכביש החוף: "במקום שזרים יראו נוף יפה שימשוך אותם לטייל אצלנו, רואים רק ערימות זבל. בושה למי שגרם לנו להגיע למצב הסביבתי הקשה". אחרים סיפרו כי הם מתביישים להזמין אורחים לבתיהם. ראש הוועד העממי בכפר, סאמי עלי, פירט עד כמה המפגע חמור: "זה הפך למרכז דגירה של יתושים, חרקים, מזיקים ומכרסמים. במועצה המקומית אין טרקטור או רכב לפינוי פסולת מוצקה. האם זה הגיוני?"

נאלצים לשרוף את האשפה. ג'סר א-זרקא(צילום: חסן שעלאן)

(צילום: חסן שעלאן)

שכונת דורה בנתניה

שני צעירים ממוצא אתיופי יושבים על מעקה הבטון בכניסה לבניין המגורים בשכונה, ומצביעים אל מעבר לכביש, לכיוון הבניינים החדשים והמפוארים בשכונת אגמים. "זה מתסכל שאנחנו יודעים שאין סיכוי שנוכל לקנות אי פעם בית בבניין חדש. תסתכל איפה אנחנו גרים, כאן גם נצטרך להישאר". 

שכונת דורה נבנתה בשנות ה-60 עם העלייה הגדולה, ורוב הבניינים נותרו מוזנחים: הצבע מתפורר, כניסות הבניינים מיושנות ועלובות, בניגוד מוחלט לפאר מבני השיש החדשים ממול. "אין גינות, הכול מוזנח. ככה אנחנו צריכים לחיות", אמרו השניים.

שכונת דורה. עליבות זועקת