ביילין איבד את אלוהים, איתם מצא אותו
בשדה הקרב, בין הגופות; במפקדה, מול פניו האפורות של גורודיש; בשבי הסורי, עם רגל קטועה וצינוק: שלושה לוחמים התעמתו עם אלוהים במלחמת יום הכיפורים. שניים מצאו אותו, אחד איבד אותו: אפי איתם והרב נח הרץ חזרו בתשובה, יוסי ביילין הוריד את הכיפה
אפי איתם: פקודיי הלכו אחריי אל מותם. לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום
בסתיו של 1973 היה אפי איתם קצין צעיר בסיירת גולני, בן קיבוץ עין גב, בשירות סדיר. המלחמה גלגלה אותו, מפקד צוות טרי בסיירת גולני, לרמת הגולן. בעיצומו של הקרב מצא עצמו עם חייל נוסף ובזוקה בודדת מול האויב הסורי בנפאח, קרב שעליו זכה באות המופת.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
- לפרויקט "רסיסים ברוח
" המלא של "מוסף בית אבי חי
"
"מבחינת קיום המצוות הייתי חילוני לגמרי", הוא מעיד, אך זרעי חזרתו בתשובה החלו לנבוט בדיוק שם, בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בתהליך שהבשיל חמש שנים אחר כך, כשהחליט ללכת ללמוד בישיבה, לחזור בתשובה ולקיים מצוות.
"היינו בלי ציוד, בלי כלום, הולכים היישר למלחמה", הוא מספר. "אף אחד לא הכין אותנו. הזיכרון הכי חזק שלי מכל אותה תקופה, הוא באמת מאותו קרב קשה בנאפח, ברמה. אני זוכר את עצמי עומד שם, ורואה פתאום, משום מקום, עשרות טנקים סוריים נעים קדימה, כמו לטאות קדמוניות ירוקות¬ צהובות בתוך המדבר.
"כמי שגדל על צה"ל של אחרי ששת הימים, היה לי ברור שיש פה משהו גדול, מתוכנן, שאני חלק ממנו. אבל כשהטנק הסורי הראשון כבר דרס את גדר המחנה, ואף טנק ישראלי לא נראה בשטח - הבנתי שזהו, שהדברים הם לא כמו שחשבתי, שאין יותר למי לגלגל אחריות.
"הרגשתי שאני נלחם בעצם על הקיבוץ שלי, על הבית. אני עצמי הייתי בשלב שבו הייתי מוכן למסור את חיי. הייתי מוכן למות בנאפח כמעט לבד, עם בזוקה בודדת מול המוני טנקים סוריים. לא רציתי למות, ולא התכוונתי למות, אבל ידעתי, במודע, שאני מכניס את עצמי למצב עם סיכון גדול מאוד. זאת הייתה נכונות סופר-פרקטית מבחינתי, לעמוד שם בנאפח עם הבזוקה. ידעתי פשוט שאם אני לא אהיה שם, לא יהיה מישהו אחר. לרגע לא עברה בי המחשבה לברוח, ואולי יעשו לנו איזה נס.
"שם, אני חושב, גם התחלתי לשאול את השאלות שבסופו של דבר הביאו אותי לתשובה. אני הובלתי לקרב ברמת הגולן חיילים, שחלקם לא חזרו ממנו. בתור אדם צעיר, שפקודיו הלכו אחריו אל מותם, לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום. זה הטריד אותי נורא. ידעתי שלא מספיק להגיד 'אחרי'. רציתי לדעת מכוח מה אני מוביל את היחידים, מה הערך של זה. זאת היתה שאלת המפתח.
"רציתי לדעת שאני מייצג משהו שאני מאמין שראוי לסכן בשבילו את החיים. חיפשתי את התשובה לשאלות שנים אחר כך בישיבה, כשלא היה אף מקום אחר שהציע אותן: מה העניין הזה של מדינת ישראל? מה התוקף של היחד הזה, שמכוחו אפשר להניע יחידים למסור את חייהם? ראיתי את המוות ממש ביום כיפור, ובצורה כל כך אינטנסיבית. לא יכולתי לשים את זה בצד.
"יש כאלה שאמרו 'טוב, מלחמת יום הכיפורים היתה משהו טראומתי, זה היה קשה, אבל חוזרים לחיים. הבורות הפעורים של השאלות מתכסים עם שיגרת הזמן'. אני לא הייתי מאלה. לא הייתי מוכן לזה. לא הייתי מוכן לקבל כפשוטה, או כמורכבותה, את תופעת אובדן החיים. רציתי להבין למה, איך זה.
"עברתי תהליך ארוך. הגעתי לישיבה אדם מאוד בוגר, רק בתשל"ח, שנים אחרי המלחמה. זה לא היה איזה מן מעשה ילדות שעשיתי. מלחמת יום הכיפורים, במידה רבה, מעבר לשלב השאלה והבירור, הייתה התבגרות".
יוסי ביילין: אחרי המלחמה הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך לקיים מצוות
במלחמת יום הכיפורים היה יוסי בילין בן 25, איש מילואים ששירת כאלחוטן ראשי במטה – "דוס" לכל דבר ועניין. "היו לי שני מסטינגים, מטעמי כשרות", יוסי ביילין נזכר. "זה היה יאוש; גם לקום להתפלל מוקדם כל בוקר, וגם לצחצח שני מסטינגים כל פעם... לא הייתי יהודי נסתר, אבל גם לא עשיתי מזה אף פעם עניין. העברתי את זה במין, הייתי אומר, סוג של אי נוחות".
ביילין שגדל בבית מסורתי, אימץ בגיל בר מצווה אורח חיים דתי קפדני, אך בעקבות המלחמה – כשהוא כבר נשוי ואב לבן – חווה משבר אמוני. "אמרתי לעצמי, 'זה שאתה מניח תפילין בבוקר, זה לא מזיז לאף אחד בעולם ולא מבטיח את העם היהודי. תעזוב את השטויות האלו, תראה מה שקרה ביום כיפור'. זה היה טראומתי, גם כי הייתי איפה שהייתי, במפקדה, ושמעתי את הקולות, וגם בגלל מה שקרה לסביבה: חברים מהכיתה נהרגו, אנשים שהכרתי מהשכונה. אלפי הארונות שהגיעו אז, ההורים שהסתובבו עם ילדים נעדרים, זה היה נורא... מצאתי עצמי בסוף המלחמה הזאת, כשאני לא ממשיך את אורח החיים של קיום מצוות כמו ששמרתי עד אז. לא יכולתי. הרגשתי שאני לא מסוגל.
"הייתי חייל גם בששת הימים. זאת היתה המלחמה הראשונה שלי. אחרי ששת הימים, התחושה היתה שהסיפור נגמר, שאנחנו אימפריה צבאית אדירה. זה שאפשר היה בקלות לערער את כל זה בהתקפה אחת מדהימה, שינה את חיי, שינה את עולמי, והציב אותי בכלל במקום אחר. תחושת האופוריה הסתיימה עבורי ביום אחד, ולא יכלה להשאיר אותי איפה שהייתי קודם. לא הפסקתי להאמין בחשיבות העם היהודי ובהמשכיותו, אבל הפכתי להיות יותר מודאג. הבנתי שזה שאני מניח תפילין והולך לבית כנסת, לא משנה לעם היהודי.
"ראיתי את המוות ב¬67'. לא ראיתי אותו ב¬73', אבל שמעתי את הכל בקשר. שמעתי את הרשתות, שמעתי את גורודיש, שמעתי את שרון, שמעתי את הגסויות שאלופים דיברו; לא האמתי למשמע אוזניי, להיסטריה, לפחד. ראיתי את דדו עם פנים אפורים ונפולים. נראה היה לי שהבית נופל".
אחרי שסיים את שירות המילואים שלו, שב הביתה והחל נוסע בשבת. "לא שמירת המצוות שלי ולא החזרה ממנה היו מהפיכה שהיה קל להבחין בה כלפי חוץ. חוץ מאשתי לשעבר, שידעה שאני מתחיל לנסוע בשבת ולכתוב בשבת, ולא נעלם לבית הכנסת במקום לשבת בבית או ללכת לחברים, העולם לא עצר את נשימתו. אחרי המלחמה, השינוי היה חד-משמעי. הפסקתי לקיים מצוות בצורה מוחלטת.
"כנראה שלא האמנתי יותר בגולדה, לא בדיין ולא באף אחד אחר מהממסד. ראיתי ממסד זקן בקונספציה, שדחף את כולנו למקום הלא נכון, והבנתי שחייתי בעיוורון מלא. אני לא חושב שאלוהים שיחק תפקיד בכל הדבר הזה. גם קודם חייתי בצל השואה, והיה לי מאוד קשה להאמין שאני חי בעולם שבו יש שואה ויש אלוהים. ראיתי את המצוות כמשהו שמחבר את השבט, העם, הלאום. פחות התמודדתי עם עניין האלוהים. עד היום אני חושב, ולא הפסקתי לחשוב כך אפילו לשנייה אחת, שהיותי יהודי יותר חשוב מהיותי ישראלי. הרגשתי, כל עוד קיימתי מצוות, שהתרומה שלי ליחד היהודי, זה להיות יותר שלם מאבא שלי בשמירת המצוות. במלחמת יום הכיפורים זה נגמר".
הרב נח הרץ: עד היום, קשה לי אישית עם המשבר האמוני
נוח הרץ היה טייס קרב במיל' וחקלאי במושב עין יהב שבדרום הארץ, נשוי ואב לבת, כאשר פרצה המלחמה והוא נקרא לשירות. במהלך אחת התקיפות חטף המטוס שלו פגיעה ישירה של טיל, והוא צלל בסוריה. כשהתעורר, גילה הרץ כי הוא בבית חולים סורי וכי רגלו הימנית נקטעה. ארבעה חודשים הוא הוחזק בשבי הסורי.
שמונה שנים לאחר החזרה מהשבי, חזר נח בתשובה והחל ללמוד תורה. "אני נכנס למלחמה כאדם חילוני, ציוני, תמים עם אמונה מאוד גבוהה במערכת. חייל טוב כמו שאומרים. ממושמע. כשחזרתי מהשבי עדיין האמנתי שמה שהיה צריך לקרות קרה. לאט-לאט שמענו את ועדת אגרנט, התחקירים, והמחדל הגדול. עד היום, קשה לי אישית עם המשבר האמוני.
"עשיתי שינוי מאוד גדול בחיים – כשמונה שנים לאחר המלחמה. הייתה לנו תמיהה גדולה על מה שקרה במדינה. שנה-שנתיים לאחר מכן התחלנו לשאול שאלות. חזרנו מהשבי והתחלנו להסתכל על דברים. הבנתי שצריך למצוא איזה קרש אחיזה לי ולאשתי. בשלב מסוים, במקרה או שלא, רצינו להכיר יותר את העם היהודי ונצח ישראל.
"ההתחלה הראשונית הייתה בשבי – כשהשבועות הראשונים הם הישרדות. בשלב מסוים התעורר מעין ויכוח פילוסופי ביני לבין אחד החוקרים, שבו הוא התוודה שהוא ישראלי לשעבר, וטען שאנחנו גנבנו לו את המדינה. היה לי המון זמן לחשוב על הדברים הללו. חשבתי, מה אני צריך לענות לו. שעות וימים הרהרתי מה זה ישראל, ארץ ישראל, הגלות. אני לא יודע אם יש למישהו שהוא לא דתי תשובה לשאלה הזו. לא הייתה לי תשובה מספקת. הדברים הללו נבראו שם, בצינוק הארור.
"כשחזרתי הייתי צריך להסתגל למסגרת חדשה, לעובדה שאני נכה. לפני השבי לא היה לי זמן לפילוסופיות, לשאלות, לחיפוש תשובות. השאלה קצרה, אבל התשובה מורכבת. אחרי המלחמה אמרתי לעצמי, נתחיל להתמודד. הייתי צריך אומץ. היום יש דעה שלילית על העולם החרדי והדתי. אני אמרתי לעצמי: "מה אכפת לך לשמוע".
"ביהדות מצאתי את התשובות לשאלות שחיפשתי. זו מערכת שלמה, ברורה, בלי סתירות. צריך המון סבלנות,
המון פתיחות ללמוד. במסגרת החילוניות לא היינו מודעים לזה. היו לנו גם ניסיונות לפנות לכיוונים אחרים שהם לא היהדות כדי לקבל תשובות. קודם כל פנינו לציונות המודרנית, יוגה, מזרח קצת. אבל מהר מאוד זה דחה אותי. הבנתי שזה לא זה. יש לך חוש ריח מסוים, שזה לא זה.
"כשהגעתי לדרגה של אמונה ביהדות, הבנתי שיש מישהו ששולט בעולם הזה. שאנחנו בעצם שחקנים במערכה. התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הייתה תקופה לא מוסרית בעם ישראל. אז הקדוש ברוך-הוא נתן לנו את המכה של יום כיפור. היה צריך להפסיק את היוהרה הזו. חילונים לא מבינים את זה. אי אפשר להבין, ואני לא דורש מהם להבין. אני בטוח שזה נשמע משונה לאדם החילוני.
"המעבר מאדם חילוני גמור לאדם מאמין הוא תהליך ארוך, מייגע... יש הבדל בין הדור שלי לדור העכשווי. בבית הספר למדנו יותר תנ"ך ומורשת ישראל. הסבים שלנו מרדו בתורה, אבל הם הכירו את התורה. הציונות היא תוצאה של תורה. היום לא לומדים את כל הדברים הללו. לכן אין מושגים בסיסיים של מסורת, וזה קיבל עיוות נוראי. עצוב לי מאוד שהדור הצעיר כבר לא בוחר".
הכתבות הן חלק מפרויקט "רסיסים ברוח " של "מוסף בית אבי חי " - לקראת ערב מיוחד בבית אבי חי על המשבר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, שייערך מחר (יום ה', 12/9) בשעה 20:00. הכניסה לאירוע ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי (כרטיס אחד לאדם). חלוקת כרטיסים החל משעה לפני תחילת האירוע.
האירוע ישודר למחרת, ערב יום הכיפורים (יום ו', 13/9) בשעה 14:00 בכל רשתות קול ישראל, ובאתר בית אבי חי .
לפנייה לכתב/ת 
