יום הכיפורים: הנקודה שבה הפכתי פוליטיקאי
בעקבות המלחמה ב-73' הפסיק אבשלום וילן לתת אמון עיוור בהנהגה וגמלה בלבו ההחלטה להשפיע בעצמו. על שורת הגופות בסיני, המארב הקטלני בתעלה, הקמת "שלום עכשיו" והשיחה המכעיסה עם גולדה מאיר. וגם: בקשה קטנה מהחבר ליחידה ביבי נתניהו
נשלחנו להחזיק מוצב קטן – שמונה לוחמים הנדרשים לעצור את כל הצבא המצרי אם מוצב בודפשט בפיקודו של מוטי אשכנזי ייפול. בקשר שמענו את הגזרה הצפונית מתמוטטת. חיילי החטיבה הירושלמית שלחמו על נפשם סתמו את רשת הקשר בזעקות שבר נוראות ולאט לאט נדמו תחנת קשר אחר תחנת קשר. באחת התחנות ביקש לוחם בודד של החטיבה הירושלמית שנשאר במוצב הנחיות כיצד לחזור אל כוחותינו בבלוזה. הוסבר לו ללכת נגד השמש ולפנות ימינה נגד היד עם השעון. לפתע זעק – "הם יורים עליי, יורים עליי". ונדם.
למחרת יצאנו לחלץ טייס ישראלי שצנח ביום הראשון של המלחמה לאחר שמטוסו הופל ליד התעלה. שני שריונאים שהטנק שלהם נפגע חברו אליו. בלילה הראשון יצא הראשון להזעיק עזרה, השני יצא בלילה שלמחרת, וביום השלישי של המלחמה הגיעו השניים לבלוזה וסיפרו על הטייס הפצוע השוכב ליד התעלה. יצאנו להחזיר את הטייס לשטחנו אבל המצרים הקדימו אותנו בכמה שעות, לקחו אותו בשבי וחיכו לנו במארב.
בלב ביצות שטוחות וטובעניות פתחו עלינו באש מדויקת. אבנר רון, המאגיסט, נהרג במטח האש הראשון. התחמושת שלנו אזלה ונאלצנו לסגת כדי להציל את עצמנו. הצלחנו להעמיס את אבנר על אלונקה ולפתוח בנסיגה. תחת ארטילריה מצרית כבדה וירי מדויק רצנו בביצות כמה שעות, עד שטנקים של צה"ל התקדמו לעברנו ובדרך נס חברנו אליהם ויצאנו מן התופת.
לאחר מכן עוד עלינו לרמת הגולן ומילאנו תפקיד מפתח בליל הקרב על החרמון. ראינו טנקים עולים באש, חרמון שחור כולו מהפגזות ארטילריה אדירות של שני הצדדים, ושבויים סורים מפנים מרחבת הרכבל העליון מאות חללים שלהם. הריח היה נורא. אבל דווקא באותו לילה בסיני, אחרי ניסיון החילוץ של הטייס הפצוע והמארב הקטלני, דווקא באותן דקות של שכיבה אל מול הכדורים, קיבלתי כמה מהחשובות בהחלטותיי.
הראשונה הייתה ליצור, לבנות ולחיות - ככל האפשר - חיים של טעם, תוכן ומשמעות. השנייה הייתה לא לתת יותר לפוליטיקאים להוביל אותנו לעברי פי פחת, ובקוצר ראותם לסכן את חיי כולנו. באותם רגעים גמלה בלבי ההחלטה להיות מעורב במעשה הפוליטי כדי להשפיע על המציאות ולעצבה אותה בסימן של שלום והשלמה.
חמש שנים לאחר מכן כבר הייתי בין מייסדי "שלום עכשיו". לאחר אחת ההפגנות הראשונות נפגשנו עם ראש ממשלת יום הכיפורים, גולדה מאיר, לשיחה על יוזמת השלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת והצורך, לדעתנו, של ישראל לתמוך בה. באנו אליה שלושה: יובל נריה, בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים; יפתח יעקב, בעל עיטור העוז ואנוכי. בציניות אופיינית הסבירה לנו גולדה שהסכם כפי שמציע סאדאת היה לה ביד כבר ב-1971, והיא סירבה משום שלדעתה "אין להאמין לערבים".
שאלתי אותה מדוע והיא ענתה שבמאי-1948, יומיים לפני הכרזת המדינה היהודית, ישבה עם המלך הירדני עבדאללה וסיכמה עמו על אי כניסתו למלחמה. עם חזרתה ארצה הוא הפר את הבטחתו ופלש לגדה המערבית. מאז היא, גולדה מאיר, איננה מאמינה יותר לערבים ולשום הסכם עמם.
בצאתי ממנה נזכרתי בטיסה שעשיתי כמאבטח במטוס אל על עם שר החוץ אבא אבן חמש שנים קודם לכן. זה היה ערב ראש השנה, 1973, עשרה ימים לפני המלחמה. באותו יום התפרסם ראיון גדול שנתן אבן לעיתון "דבר". במשך כל הטיסה הוא ישב עם העיתון וסימן עם "מכשיר פלאים", מרקר צהוב, משפטים שונים בראיון. כשירד מן המטוס לקחתי את העיתון וחיטטתי בסקרנות ב"שאריות" שהותיר אחריו האיש המכובד. כל הקטעים שסימן היו אמירותיו שלו בדבר החשיבות שביוזמה ישראלית לשלום והסכנה שבסטטוס קוו. ביודעו כי גולדה מאיר קרוב לוודאי לא תאהב את הראיון, בלשון המעטה, הכין כנראה מראש נימוקי הגנה לגבי מה אמר ומה לא.
גולדה הייתה ממקדשי הסטטוס קוו, היראים משלום, ומעדיפים מבלי דעת את מוראות המלחמה. היא הייתה קצרת ראות מדינית, ואת מחירו של עיוורונה שילם דור שלם של ישראלים שבגופם עצרו את הסתערות המצרים והסורים.
גם כיום, בסתיו 2013, ארבעים שנה אחרי, בעיצומם של הימים הנוראים, אין מנוס מלהודות שעדיין אנו מקדשים את הסטטוס קוו. נעים ובטוח לנו בו, וראייתנו את המחיר שאנו משלמים קצרת רואי. ביבי, חברי, שנינו התחנכנו על הסיסמה "המעז מנצח". הגיע הזמן לנסות ולהגשימה במשמרת שלך.
לפנייה לכתב/ת 
