אחים להלם
"אני עדיין מזהה באחי חיים את שרידי המלחמה. כמו ענן האבק שליווה את גדוד השריון שלו בסיני הם ממשיכים ללוות אותו לאורך חייו, ואת הפצע הוא סוחב עמוק בפנים". ארבעים שנה אחרי, דובי איכנולד חוזר ליום כיפור ומדבר לראשונה עם אחיו על מה שאף פעם לא העז לומר לו: הוא חזר עם הלם קרב
לפנות ערב עליתי על כביש 6. זו הייתה נסיעת עבודה שלא הקדשתי לה מחשבה רבה, עוד אחת משרשרת המחויבויות שלי כמו"ל. בחצר ביתו של שוקי ישוב, במושב עגור, פגשתי שלושים חבר'ה שלפני 40 שנים בדיוק היו פלוגת צנחנים בני 19 בגדוד 890 שמלחמת יום הכיפורים תפסה אותם באמצע אימוני מסלול לוחם והם הוקפצו בבהילות לסיני, היישר אל הלבה הרותחת של המלחמה הנוראה ההיא. כבר מהמשפטים הספורים שקלטו אוזניי בדקות הראשונות במחיצתם היה ברור שהחוט הקושר אותם הוא התקופה הטראומטית שעברו יחד באוקטובר 73', עת לחמו בחווה הסינית, בחצר המוות - הסתערו, לחצו על ההדק, ירו ואיבדו חברים ומפקדים. ואף על פי שעשרות שנים חלפו מאז, הם זוכרים הכול בדיוק של קרן לייזר. הם נלחמו על חייהם ועל חיי מדינתם ושילמו, איש איש בדרכו, את מחיר הנורמליות. לא הייתה שם, בחצר הפורחת במושב עגור, עליצות של פגישת מחזור. לא צ'פחות ולא בדיחות של מילואימניקים. באוויר עמדו ריח המלחמה ומשקלם של המטענים שנושא מאז כל אחד מהם. כל הערב דיברה חבורת הגברים הלומי הקרב על המלחמה ההיא, וככל שהוסיפו לספר ולהיזכר העמיקו העצב והתוגה בעיניהם. ממד הזמן שחלף ועבר היה מבחינתם לא רלוונטי לחלוטין.
מאוחר בלילה נפרדתי מהם ובצעדים איטיים פסעתי אל מכוניתי. התיישבתי במושב הנהג אבל לא הייתי מסוגל לצאת לדרך. בהיתי בנקודת אור מרוחקת, אי-שם בחושך הסמיך שסביבי. רק לאחר זמן שקשה היה לי לאמוד אותו חזרתי לעצמי. נשמתי נשימה עמוקה, התנעתי את המכונית והחלקתי לאִטי אל תוך הלילה. לנגד עיניי עברו פניהם של הנוכחים בחצר הבית של שוקי, ששיבה כבר זרקה בשערם, שהקימו משפחות, שטיפחו קריירות, שנראים כולם כמו הישראלי המצוי ושדבר אינו מסגיר את הפרק ההוא בביוגרפיה שלהם, כשהיו נערים בני 19, ואת השריטה ששרטה בהם המלחמה הטרגית ההיא. בדרכי על כביש 6 הדהדו בי דבריה של מיכל, גיבורת הספר "עקודים", שדמותה מבוססת על זו של בתו של אחד הלוחמים הללו: "אנחנו דור שני לניצולי כיפורים". כל כך חד, כל כך מדויק וכל כך טעון.
ואז, בדרכי צפונה לביתי בגבעת שמואל, ראיתי לפתע לנגד עיניי את דמותו של חיים, אחי הבכור. באותה השנייה היכתה בי התובנה שגם אחי, כמו הגברים שפגשתי, הלום קרב. עשרות שנים נמנעתי מלעסוק בשאלה מה עשתה לו המלחמה. כך ביני לביני, כך בין שנינו וכך גם עם הוריי: מעולם לא שוחחנו על האימה שפלשה לחיינו בימי המלחמה. דבר אחד ידעתי בביטחון גמור: מנגנון ההדחקה במשפחתנו עובד מצוין. אבי כמעט ולא דיבר על הזוועות שעברו עליו במלחמת העולם השנייה. המוטו שמדריך את חייו הוא המשפט "זה היה, זה עבר, חשובים רק ההווה והחיים". לאורן של מילים אלה התנהלו חיינו. המבט תמיד הופנה קדימה. נמנענו מלהביט אחורנית, לנבור ולפשפש במאורעות העבר. כך לגבי השואה וכך גם לגבי מלחמת יום הכיפורים. כולנו תפקדנו היטב והחיים התנהלו על הצד הטוב ביותר. עד הלילה ההוא, כשהמוח הזוכר חטף מכת חשמל. תרמיל הזיכרונות המהוה שלי טולטל, תוכנו נשפך לקדמת ראשי, ובבת אחת התנחלו שם ימי אוקטובר 73'.
מחכים לאות חיים
הייתי אז תלמיד כיתה י"ב בתיכון הרא"ה ברמת גן. ביום כיפור התפללתי עם אבי ואחי הבכור בבית הכנסת ששמו היה "מניין הצעירים". חיים, המבוגר ממני בשנתיים וחצי, שירת אז בהיאחזות נוב ברמת הגולן, וביום כיפור יצא לחופשה בבית ילדותנו בבני ברק. אני זוכר את התכונה שהחלה לתת אותותיה בצהרי החג. כעבור כמה שעות, במוצאי החג, התקשרו מהצבא והורו לאחי הטנקיסט להתייצב במחנה נפתלי בצומת גולני. אני זוכר אותו מחליף את החולצה הלבנה במדי הזית ומעמיס את התרמיל על כתפו. אף שברחוב הורגש המתח, הפרידה ממנו לא הייתה דרמטית. אמנם לאף אחד לא היה מושג מה ניצב לפתחנו, אך מכיוון שכולנו זכרנו את מלחמת ששת הימים, שהייתה קצרה ומוצלחת, באותן השעות לא הורגשה סיבה אמיתית לדאגה. היינו משפחה ישראלית ממוצעת: אבא ניצול שואה, אימא ילידת ירושלים, שני בנים ובת, הורים שעבדו בהוצאת הספרים המשפחתית: בני "ישראל העובדת", אזרחים מן השורה שסמכו על ממשלתם והאמינו ביכולותיו המצוינות של צה"ל ובחוסנה של המדינה. לכולנו היה ברור – כולנו האמנו בלב שלם שאם מגייסים את הסדירים ואת המילואימניקים ביום הכיפורים סימן שיש איום ממשי, אבל יהיה בסדר.
ביום השלישי לעבודה, בעודי מחלק לתיבות הדואר ברמת גן גלויות של הוועד למען החייל שנשלחו מהחזית, התחלתי לתהות מדוע טרם קיבלנו גלויה מחיים. מסביבי קיבלו השכנים גלויות מהבנים שגויסו, ורק תיבת הדואר שלנו נותרה מיותמת. בינתיים, ברדיו דיווחו על התקדמות הכוחות הסוריים והמצריים, על מטוסי חיל האוויר שהופלו, על חיילים שנהרגו. כעבור שבוע שנראה כנצח ושבמהלכו לא התקבל כל אות חיים מחיים שאלתי חבר שעבד בסניף הדואר בבני ברק,
התברר שגם הוריי דאגו בסתר, אך לא רצו להדאיג אותי ואת אחותי. אבל כעבור שבועיים אבי לא יכול היה לשאת עוד את ההמתנה הפסיבית לאות חיים, והחליט לעשות מעשה. הוא ביקש שאצטרף אליו לחפש את חיים. טיפסנו שנינו לבדפורד הכחולה, רכב מסחרי ששימש את אבי לחלוקת ספרים, ויצאנו לחדרה, לבית אמו של צביקה מאיר. צביקה למד עם חיים בישיבה התיכונית "מדרשיית נעם", יצא איתו לגרעין הנח"ל והיה טנקיסט כמוהו. אבי קיווה שאמו קיבלה ממנו אות חיים, שיוכל אולי ללמדנו משהו על קורותיו של חיים. נסענו. אבי נהג בריכוז, פניו רציניים ושותקים. הוא לא חלק איתי את מחשבותיו, ואני שתקתי כמוהו כדי לא להוסיף שמן למדורת הלחץ שהנחתי שבוערת בתוכו. כשהגענו לחדרה חיכיתי במכונית בשעה שאבי עלה לבית. כעבור דקות אחדות חזר מבלי שליקט יותר מפירור מידע: אמו של צביקה, בדיוק כמונו, לא שמעה מבנה, ורק אמרה שהוא נמצא בצפון. בדרכנו חזרה לבני ברק אמר לי אבא שצריך לנסוע למחנה נפתלי ולברר.
שנים אחר כך, תוך כדי הנסיעה בכביש 6, במנהרת הזמן הפרטית שלי, כשהתמונות והקולות מציפים אותי, הצטמררתי מהמחשבה על אבי, ניצול השואה שאיבד את כל משפחתו, קם מן האפר, בנה את חייו, הקים משפחה שסימלה עבורו את הגאולה - והנה שוב אין לו מנוחה בנחלתו. במדינת ישראל, המקום שאמור היה להיות הבטוח בתבל ליהודים, הוא נאלץ להתמודד עם האי-ידיעה על גורל בנו במלחמה.
נוסעים אל הלא נודע
לאבי לא היה אל מי לפנות. הוא לא הכיר אף אחד בחלונות הגבוהים או במסדרונות הצה"ליים, ולכן לקח אותי ואת הבדפורד הכחולה והפך אותנו לחוליית איסוף מידע. הִצפַּנו מבני ברק לבסיס שאליו נקרא חיים ביום הכיפורים בתקווה ששם נשמע משהו על אודותיו. שאלתי את עצמי כמה בני משפחה אבודים כמונו, שלא מכירים את האח של המח"ט או את הרל"ש של המג"ד, מסתובבים אנה ואנה ברחבי הארץ המדממת כדי לשמוע משהו על יקיריהם, מיוסרים מדאגה, תרים אחר מחט בערמה של שחת. אני זוכר היטב את תחושת חוסר האונים של אבי ושלי: נוסעים אל הלא נודע, ללא שמץ של מושג מיהו האדם שיש ביכולתו לתת לנו קצה חוט, מה נעשה עם הגיענו לפתח הבסיס, מיהו האיש שאותו אנחנו בעצם מבקשים לראות. אפילו את שמו של מפקדו של חיים לא ידענו, ונדמה לי שגם לא את מספר הגדוד. ידענו רק את מספרו האישי. בסך הכול היינו משפחתו המודאגת של רב"ט חיים איכנולד מבני ברק.
כשהגענו לשער הבסיס אבי הסביר בתום לב לש"ג שקידם את פנינו מהי מטרת ביקורנו. הש"ג התבונן בו במבט אטום וענה ביובש שאינו יכול לאפשר לנו להיכנס לבסיס ושאין אף אחד שיכול לעזור לנו. אבי הפציר בו שייתן לו לדבר עם אחד הקצינים. רחמיו של הש"ג נכמרו. לאחר המתנה ארוכה יצא לקראתנו קצין בדרגת סרן, אסופת דפים אחוזה בידיו. את מי אתה מחפש, שאל את אבי. את בני הטנקיסט חיים איכנולד, השיב אבי. במשך כמה רגעים שנדמו כנצח עלעל הקצין בדפים שבידיו ובפנים חתומות השיב: הוא לא בין ההרוגים. אבל, הוסיף והסביר, הרשימות שבידיו אינן מלאות. "אני מציע לך לחפש אותו בבתי החולים וגם לבדוק אם הוא אחד מהשבויים שלנו בסוריה. בתל אביב מקרינים סרטים על השבויים ואולי תזהה בהם את בנך", אמר, והוסיף: "יש בלגן גדול. מלחמה קשה מתנהלת שם למעלה". קיבלנו את דבריו של הקצין ללא תהיות. אני זוכר אותו עד היום: היה בהתנהלותו משהו טכני, אבל גם הרבה חמלה וצער על שלא יכול היה לעזור לנו יותר. בדרך חזרה לבני ברק נשמע במכונית רק קול הנשימות הכבדות של אבי, ומילאו אותה הפחד והדאגה מהנורא מכול.
בתחילת השבוע השלישי למלחמה צלצל לפתע הטלפון בביתנו. מצדו השני של הקו הציג עצמו הדובר כמפקד הטנק של חיים, שנפצע ואושפז בבית החולים קפלן ברחובות. הוריי מיהרו לבקרו, וחזרו הביתה, לראשונה, עם מידע כלשהו. מפקד הטנק סיפר שבמוצאי יום הכיפורים הגדוד אכן הגיע למחנה נפתלי, אך מיד הוטס לאילת. בנמל אילת קיבל הגדוד טנקים חדשים לחלוטין, ומשם יצא בנסיעה על השרשראות לביר גפגפא (רפידים). הנסיעה ארכה יומיים שלמים והייתה סיוט. ביום השלישי למלחמה הוטלו הטנקיסטים לתוך שדה הקרב בגזרה הדרומית הבוערת. עוד סיפר להם המפקד שבאחת מהתקיפות של מצרים, לאחר שהגדוד חצה את התעלה, נפגע הטנק של חיים. הוא נפצע קל - פציעה שהוגדרה כשריטה בצוואר ולא הצריכה פינוי - ומפקד הטנק שלו נהרג. כך, כעבור יותר מחמישה עשר ימי לחימה, נודע להוריי שבנם כלל אינו מוצב בגולן, כפי שסברו, אלא נלחם בחזית הדרומית.
עם תום הלחימה, לאחר הפסקת האש, חזר אחי לראשונה הביתה לחופשה בת 24 שעות. אני זוכר את ההבעה השונה על פניו, שרק אחרי עשרות שנים ידעתי לתת לה שם: הוא היה הלום קרב. חיים ישן 23 שעות ובשעת הערות האחת שלו לא סיפר כמעט כלום. אף שהייתי סקרן מאוד, העזתי לשאול אותו רק שאלה אחת: למה לא שלח לנו גלויה. הוא השיב בקיצור נמרץ מאוד:
בתחקיר שערכתי ארבעים שנה מאוחר יותר גיליתי עוד כי מפקד גדוד 106 שבו לחם אחי נהרג, יום לפני תום הלחימה בחזית המצרית והחתימה בקילומטר ה-101 על הפסקת האש ועל ההסכם עם המצרים ב-24 באוקטובר 73'. שמו של המג"ד היה חיים זיו. כחודשיים לאחר מכן עלה גדוד 106, שהיה גדוד מילואים, לקוניטרה שברמת הגולן, והלחימה שם הסתיימה רק ב-31 במאי 74'. שעתיים לפני כינון הפסקת האש החלה הפגזה קשה, שבה נהרג הטען קשר של הגדוד, רב"ט יזהר חופשי. הוא היה ההרוג האחרון של מלחמת יום הכיפורים.
רק לא לגעת בפצע
כשמדברים על מלחמת יום הכיפורים כעל מלחמה הרואית, אני חושב על אחי, על הצנחנים העקודים מספרה של קרן פלס, על חיילי ההנדסה, על כל מי שהשתתף במלחמה ההיא - ותוהה אם אפשר לצאת מחוויה כזאת שפויים לגמרי. ואני חושב גם על אלה שלא נלחמו - על המשפחות בעורף, שכמו המשפחה הקטנה והבלתי-מקושרת שלי התמודדו במשך ימים ארוכים עם החרדה וחוסר הידיעה. אין לי ספק שהצלקת עודנה קיימת בתוכם.
לאחר שהשתחרר מצה"ל הודיע לנו חיים שברצונו לנסוע לחו"ל. הוא חייב להתרחק מכאן, הסביר, חייב להשתחרר באמת. הוא הבטיח שעם שובו יירשם ללימודים באוניברסיטה. הוא נסע לאנגליה, עבד שם כגנן, כצבע וכזבן, ניסה לרפא את נפשו הפצועה הרחק מעבר לים. כעבור שנה חזר לארץ, למד כלכלה ומִנהל עסקים, התחתן והקים משפחה, עבד בהוצאת הספרים שלנו שגדלה והתרחבה. וכל השנים - לא נגע בפצעי המלחמה הפתוחים. בשנת 1974 התגייסתי אני. הוריי, שטראומת מלחמת יום הכיפורים עדיין פיעמה בלבם, ביקשו שלא אתגייס לחיל קרבי. כך מצאתי את עצמי ג'ובניק במצ"ח. אלא שהגורל עמד בצד וצחק את צחוקו כשכעבור שמונה שנים נפצעתי אני, החייל הלא-קרבי, בפיגוע מזוויע בצור.
לאחרונה התברר לי שלפני כשלוש שנים יזמו חיילי גדוד 106 כתיבת ספר על קורותיהם במלחמה. הם היו גדוד מילואים של השריון שחצץ בין מצרים לתל אביב ונלחם מלחמה סיזיפית עד שהגיעו לק"מ ה-101 לשיחות השלום. בין היתר ראיינו הכותבים גם את אחי, והוא אמר: "תאמינו לי, אינני זוכר איפה היינו, מה עשינו, מה קרה לחבריי לצוות הטנק שהייתי איתם כל המלחמה. לא שוחחתי על המלחמה עם יקיריי. פשוט הדחקתי הכול. רק עכשיו, אחרי שפניתם אליי, אני מנסה להיזכר". למעשה, מחברי הספר היו אלו שבסופו של דבר סיפרו לו איפה בדיוק היה ומתי.
גם אני ישבתי לראשונה עם הוריי על מנת לשחזר את שעבר עליהם בימי המלחמה רק בימים אלה, לצורך הכנת הכתבה הזו. זה היה שיח של שלושה מבוגרים. אני כבר מזמן אינני אותו תלמיד כיתת י"ב שהתנדב בדואר, אלא סב לנכדים. להוריי כבר יש נינים. שלושתנו, הנוהגים להתבונן בחיים בעיניים מפוכחות, התיישבנו בסלון ביתם על מנת לדבר גלויות על ימי המלחמה הקשים ממרחק הזמן. לראשונה, תוך כדי שיחתנו, התברר להוריי שאחי היה הלום קרב. אמי סיפרה לי לראשונה שהקצין שביקרו בבית החולים אמר להם שחיים אמנם חי ונלחם, אבל הוא עובר משהו – הוא תיאר אותו כמטושטש ומבולבל. אמי נזכרה בדברים הללו רק ארבעים שנים לאחר שהתרחשו, ואני חשבתי על כך שבאותם ימים עדיין לא נולד המושג "הלם קרב", אבל זה בדיוק מה שקרה לאחי. בעודה מדברת חשבתי על העובדה המדהימה שאחי אף פעם לא ביקר אותי בבית החולים לאחר שנפצעתי בפיצוץ בצור ב-82'. שיתפתי את אמי במחשבה והיא ענתה לי מיד: "הוא מדחיק את מה שקרה לו במלחמה. מאז הוא לא הולך לבקר חולים. הכול סגור אצלו בקופסה. חיים מלפני מלחמת יום הכיפורים איננו חיים שלאחר המלחמה. אין לי ספק שהוא נפצע נפשית במלחמה. לפעמים השקט שלו היה מפחיד. אנחנו באותם ימים דאגנו רק לבריאות הפיזית שלו, לא הבנו מה הוא עובר. באותם הימים, ללכת לפסיכולוג נתפס כבושה. חשבנו שחיים בחור צעיר, שהוא צריך להתחתן ולהקים משפחה, וזהו. לא ידענו להתמודד אחרת, ואולי טוב שכך", הבהירה לי - ואולי גם לעצמה.
במהלך המסע שלי בעקבות יום הכיפורים של אחי ושלנו, כמשפחתו, שאלתי את צביקה מאיר, חברו הטוב מהנח"ל ומגדוד השריון, מדוע לדעתו העדיף חיים לשתוק ולומר שאינו זוכר מאומה מהמלחמה. צביקה השיב שאחי עבר תופת נוראה. "כשהגענו בלילה למחנה נפתלי בצומת גולני היה בלגן נורא", סיפר לי. "טנקים יצאו על שרשראות משער הבסיס בכביש הראשי לטבריה לכיוון רמת הגולן. מכיוון שלא נשארו יותר טנקים הטיסו אותנו לימ''ח באילת. גם שם הייתה אנרכיה מוחלטת. אחרי שנסענו כל הדרך על זחלים מאילת לטאסה קיבלנו פקודה מהמח''ט לנוע קדימה ו'להעיף' את המצרים לצד השני של התעלה. שעטנו קדימה, ותוך דקות ספורות נפגעו רוב הטנקים מטילי סאגר.
"בשלב מסוים עברתי לנגמ''ש של הקמב''ץ הגדודי ושמעתי בקשר הגדודי מה קורה בטנקים שעמדו בשורה על הגבעות הצופות על התעלה. מהחניון של מפקדת הגדוד צפינו בשגרת החיים של צוותי הטנקים. ראינו את הטנקים עולים מדי פעם לעמדות אש, יורים, אנשי קומנדו מצריים יורים עליהם טילים, והטנקים שלנו נפגעים ועולים בלהבות, צעקות בקשר הגדודי, אמבולנסים יוצאים במהירות ומביאים את הפצועים וההרוגים לתאג''ד. הליקופטרים נוחתים ולוקחים אותם הביתה. החום בטנקים היה נורא. אנשים עשו את צרכיהם בתוך התאים כי לא הייתה ברירה אחרת.
"אני חושב שחיים היה מאוד בודד. בגלל הבלגן בגיוס שנינו לא הכרנו כמעט אף אחד בגדוד. ביום הרביעי ללחימה הבחנתי בטנק יורד מהרמפה ומגיע לחניון הגדודי וחיים - שלא ידעתי אם הוא חי או מת - יוצא ממנו שחור, מפויח כולו, לא מגולח. רצתי אליו בהתרגשות, רציתי לחבק אותו, ואז ראיתי את המבט החלול בעיניו והרגשתי שהוא לא מזהה אותי. המבט ההוא לא עוזב אותי מאז. השיח הפנימי שמלווה אותי מאז מלא רגשות אשם: גם אני הייתי נהג טנק, אבל לא הצעתי להחליף אותו. לא היה לי האומץ הדרוש להיכנס מבחירה לגיהינום הזה. חיים ואנשי הצוות תדלקו את הטנק בשתיקה, בפנים קפואות, כמו רובוטים. העמיסו פגזים חדשים, קפצו לתאים, ובלי לומר שלום נעלמו בתוך ענן אבק בחזרה לאש. למרות שחיים מדחיק הכול הוא נלחם את כל המלחמה הארורה הזו, על כל תלאותיה".
הגיע הזמן לספר
על התלאות האלה רציתי לדבר עם חיים במשך עשרות שנים, ורק לפני כחודש עשיתי זאת לראשונה, בשיחה כנה, גלויה ועמוקה. ידעתי שהמשימה הניצבת בפניי אינה פשוטה, ותכננתי אותה היטב. הזמנתי אותו לפגישה בביתי אבל לא אמרתי דבר על תוכנה, שמא יסרב ויפסול את הרעיון על הסף. בשמונה וחצי בבוקר, כשהגיע לביתי, התיישבנו במטבח עם הקפה, ובקול שקט אמרתי לו שהגיע הזמן שיספר לי על ימי מלחמת יום הכיפורים. הוא הופתע מאוד, אך נשאר על מקומו ופתח את סגור לבו.
"הייתי נהג צנטוריון מסוג 'שוט קל' כארבעה חודשים. לפני המלחמה עשינו אימון הקמה של הגדוד יחד עם המילואימניקים. לא הכרתי אף אחד חוץ מצביקה מאיר: כל יתר חבריי היו בגדוד 50 של נח"ל מוצנח. כשהגענו למחנה נפתלי אמרו לנו שחטיבה 7 לקחו לנו את כל הטנקים כי היו צריכים לעלות לרמת הגולן. כך נותרנו בלב הבלגן - טנקיסטים ללא טנקים. לקחו אותנו לרמת דוד ומשם הטיסו אותנו לאילת. קיבלנו טנקים חדשים, ולאחר נסיעה של 300 ק"מ הגענו לרפידים".
כששאלתי מהי התמונה שהכי זכורה לו מהמלחמה, תיאר את תחושת חוסר האונים שליוותה אותו ואת חבריו. "מדי בוקר עם אור ראשון היינו עולים לרמפות, מדוממים מנוע ומנתקים קשר כי פחדנו מהסאגרים. זכורות לי 12 השעות הדוממות בתוך הקופסה הלוהטת של הטנק, ואנחנו חוטפים פגזים ללא הפסק. מדי פעם שומעים בקשר על עוד ועוד טנקים שנפגעים וקוראים: 'נפגעתי, אני יורד'. בערב, כשירדנו לשטחי הכינוס הגדודי, הדבר הראשון שביררנו היה מי נהרג ומי נפצע. גם הטנק שלי נפגע פעמיים, והיו פצועים. הפחד שליווה אותנו במשך היום היה נורא. את כל הצרכים עשינו בטנק, וזה היה גיהינום. כל הזמן התחלפו מפקדי הטנקים והקצינים שנפצעו. ככה העברנו את הימים והלילות, במטווח ברווזים, מחכים שנחטוף. לב המאפליה. אני זוכר דווקא את זה כי אחר כך, כשחצינו את התעלה, נלחמנו כל הזמן עד הק"מ ה-101 ודווקא העשייה הצפופה הזאת הפחיתה את החרדה. אין זמן לחשוב: אתה חייב לתפקד, להילחם, לירות".
כשהקשבתי לחיים חשבתי עלינו אז, על המשפחה הבלתי-מחוברת שלו ,המכונסת לה בבני ברק ולא יודעת דבר וחצי דבר על הקורות אותו. רציתי לדעת מה הוא זוכר מאז, האם, למשל, היציאה הראשונה הביתה נצרבה בזיכרונו. והוא אכן זכר. "אחרי הפסקת האש הייתה הגרלה בגדוד והייתי מבין הראשונים שזכו לצאת הביתה ל-48 שעות. היינו שריונרים, זרוקים בק"מ ה-101 באפריקה, בלי קשרים בחיל האוויר. נאלצנו לנסוע בטרמפים. היה ברור שחייבים לחזור בזמן כדי לא לעכב את החברים שאמורים לצאת, וכך רוב החופשה עברה בנסיעות הלוך ושוב.
"הגעתי הביתה באמצע הלילה בהפתעה. אני זוכר שדפקתי בדלת ואימא ואבא התעוררו וחיבקו אותי במשך המון זמן, על מפתן הדלת, עד שנכנסנו הביתה", הוא סיפר ונעצר. "הם פשוט לא נתנו לי לעבור את מפתן הדלת." הבחנתי בדמעה בזווית עינו, אולם אחרי כמה שניות המשיך: "אימא מיששה אותי בכל הגוף לראות שאכן אני בריא ושלם ושכל האברים מונחים במקומם. אבא ואימא לא האמינו שהם אכן רואים אותי ואני בכלל לא הבנתי מה עבר עליהם. התקלחתי והלכתי לישון. לא סיפרתי כלום, כשקמתי נגמרה החופשה וחזרתי בטרמפים לבסיס. אחרי חודש וחצי יצאתי בפעם השנייה".
האם מתישהו הבנת שאתה בהלם קרב? העזתי ושאלתי, מתבונן לתוך עיניו. "לא", הוא השיב, "רק שנים אחרי המלחמה הבנתי זאת מאופן התנהגותי. שכחתי את שם החטיבה והגדוד שאליהם השתייכתי, לא רציתי לזכור כלום. רק זכרתי את הלילה שבו נהרג המג"ד שלנו בק"מ ה-101.
"אבל בסופו של דבר ובמבחן התוצאה נלחמנו ותפקדנו בגיהינום הזה במשך כל המלחמה עד לסיומה, וגם חצי שנה אחריה. ביצענו פקודות, ירינו, הרגנו, נפצענו, חטפנו, הסתערנו, פחדנו. יכול להיות שהנשמה הגנה על עצמה כדי לאפשר לנו להמשיך לתפקד. לא התפרקנו לרגע. לא יצאתי מהטנק כל ימי הלחימה. צוותים הוחלפו, נהרגו, נפצעו - ואני המשכתי. בדיעבד הבנתי שהייתי בלב הגיהינום". אף שלא היה לו קל לגעת בפצע, לא ויתרתי על ההזדמנות. היה לי חשוב לעשות סוג של קלוז'ר. הבעתי באוזניו את דעתי שהתסמונת הפוסט-טראומטית שלו החריפה לאחר פציעתי בצור. "היית בדיכאון והמלצתי לך ללכת לטיפול פסיכולוגי", הזכרתי לו. "ואכן הלכתי", השיב בקיצור נמרץ מאוד.
ארבעים שנים אחר כך אני עדיין מזהה באחי את שרידי המלחמה. כמו ענן האבק שליווה את גדוד השריון שלו ששעט בסיני היא ממשיכה ללוות אותו לאורך חייו, ואת הפצע מאז הוא סוחב עמוק בפנים. אני רואה עד כמה גדול הפער בין האדם הרגשי והחם שהוא, לבין תגובותיו הקיצוניות ואמירותיו הבוטות לעתים. אולי לזה התכוונה אמי כשדיברה על הפער בין הבן ששלחה למלחמה לבין זה שחזר ממנה. אין לי ספק שאילו היו שולחים את כל הגדוד שלו לטיפול, כולם היו מוגדרים כנכי צה"ל. אחי לא טופל, חבריו לא טופלו, המדינה כולה לא טופלה - היא, כמו חייליה, סובלת מפוסט-טראומה והייתה צריכה להיות על כדורים.
אבל כמו שמדינת ישראל התקדמה והתפתחה עם ולמרות הטראומות, גם אחי התחתן והקים משפחה. בנו הצעיר משרת כיום כקצין בסיירת גולני, והוא, ממש כמו הוריו בשעתם, דואג וחרד לו. והוא יודע על בשרו למה. לפני עשרים שנים נשרף בנו הבכור אלעד, אז בן 11, בטקס יום השואה. אני מאמין שהניתוק הרגשי של חיים, זרע שנזרע בנפשו במלחמת יום הכיפורים, עזר לו בטיפול הסיזיפי בבנו השרוף ושמר עליו מהתרסקות.
לאחר שנפצעתי בלבנון הוא לא הצליח להתחבר אליי. כשהשתחררתי מבית החולים הוא בא לבקר אותי בבית, אך לא החלפנו מילה. מכיוון שלא יכולתי להירדם בלילות הוא לקח אותי מדי לילה לשחק סקווטש בכפר המכבייה עד שהתמוטטתי מעייפות, ורק אז הצלחתי לעצום עין. הטיפול שלו בי היה מאוד טכני ומאוד מועיל, בדרכו. הבנתי שחוסר היכולת שלו לדבר איתי על מה שקרה לי היה חלק מהפצע הפרטי שלו. חיים הוא אחי הנפלא, אני מאחל לכל אחד קשר כמו זה שיש בינינו, אבל אין לי ספק שכולנו יצאנו שרוטים במידה כזו או אחרת משלושת השבועות של המלחמה. כולנו, כמשפחה במדינת ישראל שבה אין הפרדה בין האישי לכללי, יצאנו פגועים אך גם מחוזקים מהמאבק על קיומו של עם ישראל: אבי בשואה, אמי במלחמת העצמאות, אחי ביום כיפור הכיפורים, ואני בלבנון.
לפנייה לכתב/ת 
