"מלחמת יום הכיפורים נמשכה כל ילדותי"

נדב עטיה, דור שני לנפגע הלם קרב במלחמת יום כיפור, מספר כיצד השלכות המלחמה לא פסחו על ילדי הלוחמים ועל המיזם החברתי שנולד בעקבות זאת

נדב עטיהפורסם: 13.09.13 , 10:46

אבי חזר הלום קרב ממלחמת יום כיפור כתוצאה מפציעה בגזרת רמת הגולן. הארוע התרחש כשהייתי בן שנה וקצת, כך שהחיים בצל אב הלום קרב הם הילדות היחידה שאני מכיר.

המציאות היתה מאד מאתגרת, לאחר המלחמה קיבלנו שבר כלי במקום אב. הדבר התבטא באירועים דרמטיים ובלתי צפויים מצדו. הדבר הצפוי היחיד היה שאוטוטו הולך לקרות משהו... התמוטטויות, התפרצויות זעם ותופעות לוואי שאני חוסך מכם ונמנע מלכתוב אודותם.

בשנות השבעים, לאחר מלחמת יום כיפור, המדינה לא כל כך התייחסה לנפגעי פוסט טראומה. הקדימות היתה למשפחות השכולות, השבויים, הפצועים הפיזיים והחושיים. רק לאחר כמה שנים התחילו להתייחס להלומי הקרב.

כתוצאה מכך אנחנו המשפחה כמעגל הקרוב ביותר של הפצוע שילמנו את המחיר שנבע מהצורך של אבי להכרה במחלה. אבי איבד את היכולת להתמיד בעבודה ולפרנס את משפחתו. במקום זאת הוא בילה ימים שלמים בביתו כשמצב הרוח נע בין התפרצויות זעם, השתוללויות וניסיונות התאבדות לבין שכיבה במיטה ללא תנועה או דיבור.

לאחר 12 שנים של "חיים על גלגלים" הוריי התגרשו והקשר עם אבי היה רופף. בני המשפחה ספגו בנוסף לחיים הבלתי נסבלים גם ביקורת מסביבתם על כך שאינם מגלים די סבלנות והבנה. אך באותם ימים גם המודעות למה שעובר על בני המשפחה שאפה לאפס.

כנער התמודדות עם המצב הייתה קשה לי מאוד כלכלית וחברתית. אמי ויתרה כמעט על הכל כדי להתגרש והתפרנסה בדוחק מעבודות מזדמנות. כדי להתמודד עם אתגרי הקיום מצאתי עצמי נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות מגיל 14 לאחר שעות הלימודים ובחופשות כדי לפרנס את משפחתי. החל מכירת סנדוויצ'ים, מלצרות, עבודה בבנין, ניקוי בתים, מכולת בשעות הבוקר המוקדמות. כל זאת לצד לימודים ומתוך צורך קיומי ממש לעזור בפרנסת המשפחה.

בגיל 17.5 לאחר ששברתי את היד ולא יכולתי לעבוד במלצרות, התחלתי לקנות פרחים ממשקים שבאזור רמלה ומכרתי אותם בסופי שבוע מבית לבית בראשון לציון. לאחר הצבא הקמתי חנויות פרחים בראשון לציון ובהמשך הקריירה בגיל 28 הצטרפתי לרשת zer4u כסמנכ"ל מסחר.

בכל התקופות לא התייחסתי לאתגרי החיים כמשהו יוצא דופן. מבחינתי זה היה מובן מאליו שצריך להילחם ולא להיכנע כדי להשיג את המטרות. מעולם לא הצגתי את עצמי כמישהו שזקוק לתמיכה או עזרה ותמיד התמודדתי שווה מול שווים. כל נושא הנכים ותעסוקת אנשים עם מוגבלויות לא היתה בכלל במחשבתי, לא התייחסתי לתחום וכל מה שעניין אותי זאת הצלחתי האישית ושל משפחתי הקרובה.

נקודת המפנה

לאחר שפרשתי מ- zer4u, תכננתי להקים מרכז תפעולי שייתן שירות לחנויות הפרחים בארץ. הוזמנתי לסיור במפעל מוגן, כדי שאבחן שילוב של אנשים עם מוגבלויות. הייתי סקפטי והחזקתי בדעות קדומות באשר ליכולת ההשתלבות, אך בכל זאת הגעתי לסיור.

בסיור נחשפתי לאנשים נפגעי נפש שעובדים בעבודה חרושתית פשוטה במסגרת תקופת שיקום. האווירה בחדר, מראות הפנים, הידיים הרועדות, החזירו אותי 30 שנה אחורה, ליום מסוים שבמהלכו אני ואמי הלכנו לבקר את אבי בבית חולים לחולי נפש בנס ציונה. ביקרנו אותו בסדנת אומנות והוא העניק לי מכונית שבנה מעץ.

לראות שוב אנשים מאותגרים נפשית היושבים בחדר ועוסקים בעבודה שיקומית הציף אצלי את הכל. עד כמה שזה נשמע מוזר כשראיתי את האנשים בחדר לא ראיתי אותם, ראיתי את הילדים שלהם, את המשפחה הקרובה. הרי זיכרונות הילדות שלי מתחלקות לשניים, לתקופות בהן אבא שלי עבד לעומת התקופות שישב בבית ולא עבד. בתקופות שעבד היה אפשר לנהל איכשהו חיים מסודרים ומתוכננים, בתקופה שלא הכל סער.

הדבר גרם לי לקבל החלטה. לגנוז את התכנית העסקית שהשקעתי רבות בייסודה ולהפוך אותה לתכנית חברתית-עסקית. התוכנית החדשה התבססה על העקרונות שליוו אותנו במשפחה. לא לשדר מסכנות, להתמודד עם כל אתגר, לא להראות שחסר ולא לבקש רחמים. אני שמח שביכולתי להעניק לאחרים את המתנה הזו של עבודה מתגמלת ובונת כבוד עצמי.

לכן בחנתי את היכולות, הערכות הכלכליות ואת הפוטנציאל ממקום עוצמתי, מבלי להתבסס על תרומות ותקציבי ציבור. לא ידעתי אז לקרוא לזה "עסק חברתי" או עסק מהמגזר הרביעי, אך כיוונתי למקום שיהווה פריצת דרך בתחום העסקת אנשים עם מוגבלויות.

עובדי סטודיו אנד ג'וי בראש העין

שלב הפיילוט ארך כשלושה חודשים בהם בחנתי היתכנות העסקתם של אנשים עם מוגבלויות ושילובם בשכר שעתי הוגן, עם כל התנאים הסוציאליים ומבלי שהם יהוו נטל על הציבור. בדרך כלל לעובדים אלו יש ניסיון כושל בהשתלבות במעגל העבודה וזיכרונות שליליים ממשרות קודמות שכשלו. אך בעקבות

ההצטרפות של החניכים למעגל העבודה חל אצלם שינוי. המוטיבציה של העובדים מאוד גבוהה והם מאושרים מהאחריות שהוטלה עליהם ומכך שסומכים עליהם.

כך הקמתי את סטודיו "אנד ג'וי" בראש העין, המעסיק בשזירת פרחים ויצירת חבילות שי 30 אנשים נפגעי נפש, נכי צה"ל ובעלי נכויות. החל ממרץ 2007 המיזם פועל באופן מלא ועצמאי, הספקתי להכשיר 100 אנשים בתחום. על אף שבסטודיו מועסקים אנשים עם מוגבלויות רמת העבודות שמבוצעות בו אינה נופלת מרשתות וחנויות פרחים מובילות בישראל. החזון הוא לפתוח 10 מרכזי עבודה ולהעסיק במסגרתם 300 עובדים עם מוגבלויות שונות.