אמא, סליחה שלא הצלתי אותך. טור אישי
בתוך שלושה חודשים איבדה צופית גרנט שניים שהיו יקרים לה מכל: את אימה ואת גבריאל בלחסן. בשני המקרים היא מאשימה לא רק את המחלה, אלא גם את הטיפול אותו קיבלו, שכלל רק תרופות קונבנציונליות. בעקבות מותם היא יוצאת למשימה: לשכנע כמה שיותר חולים ורופאים בחשיבות הטיפול ההוליסטי
אני רוצה לבקש משניכם סליחה. אמא, ממך אני מבקשת סליחה שלא נלחמתי בך מספיק ונתתי לך במשך שנים להתנהל בתוך תפיסת עולם רפואית קונבנציונלית, שהעבירה אותך במשך שנים ארוכות דרך כדורים וניתוחים בלי שום תפיסה הוליסטית שמצליחה לראות את הבן אדם. כמות הכדורים שלקחת בשנים האחרונות - וכשאני אומרת שנים אחרונות, אני מתכוונת ל-30 שנה של כדורים נגד לחץ דם, כולסטרול, דילול דם, כדורים ללב, כדורים לראש וניתוחים. ולא היה אחד מהם אפילו שעבר בהצלחה מלאה.
כל ניתוח הרס עוד חלקה טובה בגוף שלך: בהתחלה אולקוס, ניתוח שפגע לך בלבלב ומילא אותך בכדורים. לאחר מכן ניתוחי לב, שלושה אירועים מוחיים, בעיות סוכר, לחצים בחזה, השתלת קוצב לב וכל מיני בדיקות פולשניות. אלוהים ישמור כמה סבל עבר הגוף הסקסי שלך. כמה אי נוחות לנשמה כשאת מתעוררת עם בחילות ונרדמת עם גזים. כמה כאבי רגליים וכאבי זרועות ולחץ בעיניים. ואת בסך הכל סבלת מדבר אחד - מחוסר מודעות.
לא חשבת שיש דרך אחרת לטפל בעצמך, לא חשבת שאפשר לשנות את החיים דרך תזונה, ספורט, נשימות ושקט. אבל אני לא מאשימה אותך, כי לחוסר המודעות שלך נכנסת תפיסת עולם חברתית כוללת. לחוסר המודעות שלך שותפים רוב הרופאים בקופות החולים ובבתי החולים. אצל רובם כשאת רק מזכירה הומאופתיה, דיקור סיני, שיאצו, מדיטציה או ריפוי הבטן באמצעות ניקוי רעלים וצום מיצים, שימוש בהילינג וברייקי - אצל רובם זה מעלה גיחוך וציניות. רובם מעדיפים את התרופות האיומות, שבדרך כלל כשהן עוזרות במקום אחד הן הורסות כמה מקומות אחרים. מעט מאוד רופאים מתייחסים לתפקיד של הכבד בגוף שלנו שנאלץ לספוג את כל הרעלים ומשם לנהל את הגוף בקושי אדיר.
אמא יקרה שלי, את לא אשמה. מודעות היא תפיסת עולם, מודעות היא אולי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם. היא הטכנולוגיה שעברה כבר מזמן את הננו טכנולוגיה אבל היא עדיין אצל רוב האוכלוסיה סינית. עדיין אנשים שחולים פתאום בסרטן או בכל מחלה אחרת, מיד מאדירים את הרופאים שמטפלים בהם (ויש ביניהם מלאכים אמיתיים), מאבדים 80% מהאישיות שלהם וכמעט שלא מאמינים במה שיש לרפואה אלטרנטיבית, שמבוססת בין היתר על רפואה עתיקה, על תורתו של הרמב"ם, על אלפי שנים של סינים שמטפלים באוכלוסייה רק דרך צמחים, מחטים וצ'אקרות.
אני מתנצלת בפנייך. אני מבקשת מחילה על זה שבעשר שנים האחרונות לא לקחתי אותך איתי לתוך המסע הפרטי שאני עוברת. גם אצלי המהפך קרה בשלוש שנים האחרונות, וכשחלית לפני שנה לא הצלחתי לחדור לתוך ההרגלים שלך, לתוך תפיסת העולם שלך, ולשנות אותה.
התרופות טיפלו בגבריאל בדבר אחד - והזיקו באחר
אותו הסיפור עם גבריאל. גבריאל האמן האדיר, חבר נפש שהייתה לי זכות לבלות איתו בתוך ביתי שנתיים וחצי, לילות כימים שעשינו יחד ערים כשאני מתחננת לפניך שתוריד את כמויות הקפה, שתצמצם את כמות הסיגריות ובעיקר שתפסיק להאמין כל כך במחלה שלך. וזה לא שהיא לא קיימת. זה לא שהיא לא הייתה נוכחת. אבל גבריאל, האישיות שלך תמיד הייתה הרבה יותר גדולה מהמחלה שלך, ובכל זאת גם אתה נפלת קורבן, כמו עשרות אלפי מתמודדים אחרים, לאותה תפיסה קונבנציונלית של פסיכיאטריה שמטפלת בפגועי נפש כחולים, ושוכחת שיש בנאדם מסביב למחלה.
זו אותה רפואה ששוכחת לקחת בחשבון שאדם שמתפתחת אצלו מאניה-דיפרסיה אמנם צריך לקבל משהו שיעזור לו להתאזן, אבל שלתרופות יש תופעות לוואי כמו השמנה, דיכוי, רעד לפעמים, אפיפות, ריחוק רגשי במקרים קיצוניים, אטימות וחוסר קשר לאישיות הקודמת. בכדי להצליח להתגבר ולחיות עם האישיות החדשה שנוספת לבנאדם צריך לייצר דרכים אמיתיות לחיזוק האישיות הקודמת.
אני לא אומרת שבאופן גורף אין שום חשיבה על שיקום בישראל, אבל ברוב המקומות ואצל רוב המתמודדים שאני מכירה יש בעיקר סבל בשל בירוקרטיה מסואבת ורוב הזמן הם פשוט לא מטופלים כמו שצריך. יש מעט מאוד מקומות שבהם האדם המתמודד מקבל באמת את הכלים שיחזירו לו את כישורי חייו, ואנחנו כחברה אכזריים. אנחנו פוחדים ומסתייגים מאנשים נפלאים ומיוחדים שהדרך שלהם הלכה לאיבוד - או יותר נכון לומר, הלכו לאיבוד בתוך הדרך.
גבריאל, אני מבקשת ממך סליחה על זה שלא התעקשתי, שלא הצלחתי לכפות עליך לצאת למסע של ניקוי רעלים וצמצום התרופות למינימום, על זה שלא הוצאתי את הקפה מהבית כשהיית אצלי ושתית 10-15 כוסות אספרסו ביום, ובסופו של יום כשעזבת והיית עמוק בתוך הזוגיות שלך עם המחלה, כבר אפילו קצת התייאשתי מלהטיף לך שאתה מוכרח להפסיק את הדרך שהיית בה. אני כל כך אוהבת אותך ואתה כל כך חסר.
אני יודעת שרצית לחיות והלב הכריע אותך. אני יודעת שלא רצית לחיות כמו שחיית. סבלת, סבלת מהמסך הזה שאפף אותך ברוב שעות היממה, סבלת מרגעים של היפו-מניה, מרגעים של חרדות נוראיות, ונפילות לתוך דיכאון שמרגיש כמו כליאה בבור שחור נוראי.
המטרה: לשנות את תפיסת הטיפול במחלות
את המסע שלי אני עוברת בעקבות מותה של טל יעקובסון, בתה של הסוכנת שלי זוהר. את טל הכרתי מאז היותה ילדה ונחשפתי לתפיסת עולמה האקטיביסטית וההוליסטית. טל הייתה רק בת 26 שנפטרה מסרטן אך היא השאירה לנו משימה ברורה: להפוך את העולם לשפוי יותר בתפיסה האנושית שלו. עולם שיש בו חמלה ואמונה בכוחותיו של האדם ובעיקר בדרך אחרת של טיפול באנשים.
בימים אלו מוקם בתל השומר "מרכז טל" לרפואה אינטגרטיבית הוליסטית עם תקווה לעשות שינוי אמיתי בטיפול בחולי סרטן. הרעיון, אמא, הוא לשנות בשנים הבאות את תפיסת התודעה ולאפשר לאנשים להאמין בעצמם, ביכולתם ובעיקר בעובדת היותם חלק מפלא הבריאה, מה
שמראש נותן לנו דרך הראש לשנות את המציאות שלנו. אני אוהבת אותך אמא וכבר מתגעגעת, ואוהבת אותך גבריאל. ולך טל אני מודה על כל מה שעשית עוד בחייך, אבל עם כל הכאב, ילדה יפיפייה, השארת לנו עבודה רצינית ואין ספק שאת חיה בעולמות גבוהים ומשם משנה את העולם.
חשוב לי לומר שאני בעד הרפואה הקונבנציונלית, שכמובן הצילה את האנושות. אין בכלל עוררין בכך שהעולם זקוק לרפואה ולמה שיש לה להציע. גם אני נעזרת ברופאים ובבתי החולים, ולא הייתי רוצה עולם שאין בו רפואה ומחקרים מודרניים. אבל כן הייתי שמחה לעולם עם מודעות גבוהה יותר, כזה שלא נשלט על ידי תאגידים של תרופות ומזון.
סרטה של צופית גרנט ״סליחות״, בו תנסה לגרום לאנשים שהתרחקו זה מזה לסלוח ישודר בשבת בשעה 21:00, ב״רשת״
