אני הפנים של השד העדתי

פעמים רבות פחדתי להעלות את הטענה לאפליה או לגזענות מחשש שאצטייר כבכיין ש"תקוע" בשנות השבעים, אבל סיפורי האישי מייצג נאמנה את הטענות שעלו בסדרה של אמנון לוי שהבחין בין שתי קבוצות של מזרחים: אלו שחיים כקהילה מסוגרת בעיירות פיתוח ואלו שחיים באזורים מעורבים. אני נמנה עם הקבוצה השנייה. קשיי החלו כש"יצאתי מהשכונה".

גדלתי בשכונה ברמת גן שרוב תושביה יוצאי עיראק. כילד, לא ידעתי על קיומם של אשכנזים, ומה שלא ידעתי לא פגע בי. גדלתי כילד שני מתוך ארבעה לאב נגר ולאם שעבדה כמנקה. נחשבתי בבית הספר היסודי לתלמיד מצטיין. המקצוע שהכי אהבתי היה ערבית. התאהבתי בצלילי השפה, נהניתי להגות כל אות ואות וראיתי בה אמצעי לתקשר עם הסבים והסבתות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

עוד מחפש את אלוהים של גוש קטיף / מתניה אליקים

למזלי, או שלא למזלי, בתקופה שבה סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי, בתחילת שנות התשעים, הייתה האינטגרציה בשיאה. הייתי בין החלוצים שהצליחו לצאת מהשכונה אל התיכון היוקרתי "בליך" שבשכונה האליטיסטית "רמת חן". התנאי לקבלתי היה שבמהלך הקיץ אלמד בסדנה ל"יישור קו" כדי להדביק פער עם חבריי לעתיד.

כשהגעתי לתיכון עדיין לא הבחנתי בהבדלים. זה קרה באירוע אחד מכונן, שבו הבנתי שעליי להשתנות: כשיצאנו לטיול גיבוש. הבאתי עמי טייפ ובו קסטה של הזמרת האהובה עליי, זהבה בן. במהלך הסיור נתתי דרור לקולה הענוג. עוד לפני שהשיר הסתיים הרגשתי מטח של אבנים על גבי. הסתובבתי וראיתי שלושה תלמידים מכיתתי. המום שאלתי: "למה?" והתשובה הייתה "כבה את הערבייה הזו". כיביתי.

ויחד עם זהבה בן כיביתי את יתר הזמרים המזרחיים שהערצתי. כיביתי גם את התיאבון לקובה ולטְבִּית של אמי, וכיביתי גם את כמיהתי לסיפורי הוריי על עברם. נטשתי את החברים מהשכונה ורכשתי חברים מרמת אפעל. ביקרתי בבתיהם, נדהם מהווילות ומהמקצועות שבהם עוסקים הוריהם. ככל שנשאבתי לעולמם, כך בזתי להוריי "הפרימיטיבים" ולשכונתי "העלובה".

למרות שגם בתיכון הצטיינתי בערבית, נטשתי את החלום להתקבל למודיעין בצבא. ככל ש"השתכנזתי" כך השפה הערבית נשמעה לי צורמת. כשסיימתי את התיכון כבר לא נותרו בי סממנים של מזרחי, למעט המראה החיצוני. בראיון שלפני הגיוס לצה"ל הבעתי נכונות להיות מורה-חייל. המראיינת גיחכה וענתה "אין לנו תפקיד כזה בשבילך". גויסתי לטירונות של נהגים. השלמתי עם הגזירה ועבדתי במקביל לשירות הצבאי כדי לסלול את דרכי החוצה מהשכונה. ואכן, בטרם מלאו לי עשרים עברתי לגור בתל אביב.

אחרי הצבא נרשמתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. באחד הימים, בעודי פוסע בפרוזדור שלאורכו שלושה משרדים, דיברתי בטלפון הנייד עם חברה. במהלך השיחה פניתי אליה במילה "כפרה". מיד יצאה מאחד המשרדים מזכירה אקדמית, ונזפה בי בזלזול : "בחור, כאן לא מדברים ב'כפרה'. צא עם ה'כפרה' שלך החוצה".

לשבור את תקרת הזכוכית

כשסיימתי את לימודי התואר הראשון בהצטיינות, הרגשתי ששברתי "גגון זכוכית". אבל בלימודי התואר השני, בחוג לתכנון ערים בטכניון, נתקלתי שוב בגזענות. למדתי בכיתה של כשלושים סטודנטים, ומלבדי הייתה עוד סטודנטית מזרחית אחת. באחד הקורסים נדרשנו להגיש עבודה בצוותים. השקעתי את נשמתי בפרויקט והובלתי את עמיתיי לצוות. קיבלנו את הציון 90 על העבודה, אבל בציון הסופי לקורס אני קיבלתי 80 בעוד עמיתיי קיבלו ציון סופי 95. המום שאלתי את המרצה "למה?", והיא השיבה לי שלהתרשמותה אני השקעתי פחות מהם בעבודה.

באותה תקופה הקמתי עמותה חברתית-סביבתית, בסיוע של רוני, חברי ללימודים. כשהעמותה צברה תהודה רבה בתקשורת ובציבור, המרצה הבכירה בחוג דיברה בהתלהבות על פעילותנו בכל הזדמנות, אבל היא פנתה רק אל רוני. אפילו פעם אחת לא הישירה אליי מבט כשדיברה על העמותה, למרות שאני זה שהגיתי והקמתי אותה. הרגשתי כאילו היא רואה בי "הפועל השחור" שמסייע לחברו האשכנזי בעמותה.

בזמנו לא ידעתי שהלימודים בטכניון יהיו רק הקדמה לתחום תכנון הערים, שהוא אחד התחומים "האשכנזיים" ביותר במדינה. למרות שסיימתי את התואר בהצטיינות ועבודת התזה שלי זכתה בפרסום בינלאומי, לא התקבלתי בשנה שלאחר מכן לאף עבודה ששכרה גבוה מחמשת אלפים שקלים. התחלתי לעבוד במשרד למיתוג ערים, והשכר שקיבלתי היה נמוך משל המזכירה. מתכננת ערים אחרת עם משרה זהה לשלי, רק לא מזרחית, קיבלה שכר גבוה בהרבה.

בהמשך אמנם נפתחו בפניי הזדמנויות כלכליות טובות יותר, אך אני כבר ביקשתי לחזור למי שאני, כולל לקובה ולטבית. המסלול שעברתי הפך למוטיבציה שלי לחולל שינוי. החלטתי להתמסר לעשייה חינוכית-חברתית ולסייע לתלמידים שבאים מרקע דומה לשלי להצליח בחיים. עשיתי הסבה להוראה דרך תוכנית "חותם" שחזונה להעניק לתלמידים אפשרות לבחור את עתידם ללא קשר לרקע שממנו הם באים. מאז אני מלמד את תלמידיי להאמין בעצמם ולשבור תקרות זכוכית.

שרון בן דליה, מחנך ומורה לגיאוגרפיה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il