מתפללים ביחד: מחזור יהודי-מוזיקלי לכולם

יום אחד בשנה הכל עוצר מלכת: החיפזון, התנועה, הריצוד המתמיד של החיים. נדמה כי אפילו הרעש הסטטי נרגע, והאוויר נקי הרבה יותר גם ממתחים, עוינות ולחץ. היום החד-פעמי הזה, שבו המושג "שורשים" מקבל משמעות ממשית כל כך, בנוי מתפילות קטנות וגדולות.

• זמני צום יום כיפור - מתי מתחיל הצום ומתי מסתיים?
  

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• כל מה שרציתם לדעת על יום הכיפורים - כאן
• המחזור הווירטואלי השלם (כמעט) ליום הכיפורים
  

לכל אחד יש תפילה שהוא מתחבר אליה מתוך מחזור התפילות או ממחזור החיים. בין אם אתם צמים - ובין אם לאו, בדרך לבית הכנסת - או בד' אמות של ביתכם, אתם מוזמנים להתחבר לשורשים: לקרוא איזו מתפילות היום נוגעת ללבם של אישי ציבור ורוח שונים, מכל גווני הקשת היהודית - ולבחור לעצמכם את התפילה הזכה שלכם, מתוך פסקול התפילות שנצרבו בדי-אן-איי של הנשמה היהודית.

הפרויקט בנוי לפי סדר התפילות כפי שמובאות במחזור, ושיבוץ האישים המשתתפים - אף הוא לפי מיקום התפילה שבה בחרו בסדר היום.

רגע לפני "כל נדרי", כשכולם כבר מכונסים בבגדי לבן בבית הכנסת, נאמרת התפילה הזכה בקהילות אשכז, והפיוט "לך אלי תשוקתי" בבתי הכנסת של עדות המזרח.

הרב ישראל מאיר לאו

אני ממליץ לכל הציבור לעיין ב"תפילה זכה" - זו הנאמרת לפני "כל נדרי" ומופיעה בראשיתם של המחזורים ליום הכיפורים. בתפילה הזו - שכשמה כן היא: תפילה זכה - אנו מפרטים את כל הפוטנציאל הנפלא הטמון בכל אחד מאיתנו – להיות טובים, מוסריים, ערכיים וקרובים יותר לאבינו שבשמיים - וכיצד לא מימשנו אותו.

הערך של יום הכיפורים - שלא ניתן להחמצה, אלא רק לניצול מרבי של סליחה, מחילה וכפרה - מגיע לידי ביטוי מופלא ב"תפילה זכה", המסתיימת בפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". מומלץ!

הרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב - יפו, לשעבר הרב הראשי לישראל

שלומי שבת

הפיוט שהכי מרגש אותי ומכניס אותי לאווירת יום הכיפורים, הוא "לך אלי תשוקתי". זה פיוט שנכתב במאה ה-12 בספרד, על ידי אברהם אבן עזרא, ושרים אותו (בעדות המזרח) עוד לפני תפילת "כל נדרי" שפותחת למעשה את כיפור.

וכך עוד לפני שהיום עצמו נכנס, הפיוט הוא ההכנה הפסיכולוגית ליום הזה. השנה אני כבר "באווירת כיפור" עוד כמה ימים לפני. ביום כיפור הזה במיוחד אני חש שהשכינה שורה. אולי בגלל השמחות במשפחה, הבת שהתחתנה והשני שבדרך, גם העובדה שהפעם יום כיפור חל בשבת, וההכנות הפסיכולוגיות לשניהם יותר חזקות מתמיד. יום חשוב ועילאי.

התפילה שפותחת את יום הכיפורים (בקרב עדות אשכנז) איננה החשובה ביותר במחזור התפילות, אך העובדה שהיא נאמרת באותו הניגון דורות על גבי דורות, בערבות קהילתית הדדית – פותחת שערי לב. ובוודאי ששערי שמים.  

הרב יצחק דוד גרוסמן

תפילת "כל נדרי" מבטאת בעיניי את האחדות של עם ישראל ביום כיפור. כבר בהקדמה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל" וכו', אנחנו בעצם מודיעים על הסכמה משותפת של הקדוש ברוך-הוא ושלנו שכולם יתפללו יחד. 

מרגש שמיד בתחילת היום הקדוש הזה, אנחנו מדייקים על העניין הזה של האחדות. אין דתיים ואין חילונים – כל עם ישראל הוא אחד. בהמשך אנחנו קוראים כמה פעמים "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". אתכם – את כולכם. כל יהודי קשור ליום כיפור.

יש עוד קטעי תפילה שמבטאים את העניין הזה לאורך כל היום, ומרגשים אותי במיוחד, כמו "ויעשו כולם אגודה אחד לעשות רצונך בלבב שלם" ו"ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".

הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק וחתן פרס ישראל

יוכי ברנדס

כשאני שרה עם הקהל בבית הכנסת את המילים הארמיות המסתוריות, במקצב הכל כך מדוד וחודר שלהן, אני מרגישה שהן מסייעות לי לרענן את האמונות והדעות שאימצתי לעצמי במרוצת החיים, ולהיפתח לרעיונות חדשים.

אגי משעול

אהוב עלי פסוקו של שליח הציבור המקדים את תפילת "כל נדרי": "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".

במשפט הזה מתיר שליח הציבור את החרם שהוטל על העבריינים, אחרי שהוא מוציא את ספרי התורה ומעביר אותם בין המתפללים המנשקים אותם ומבקשים מחילה אם עברו על הכתוב. לפתיח היבש הזה, המושמע כאילו לאיזה פרוטוקול, יש כוח משחרר עצום. בבת-אחת הוא הופך כל אדם (והעבריין שבתוכו) לדף חלק, להווה טהור, והוא ראוי לבוא, כפי שהוא, בקהל המתפללים.

לפעמים כשאני קוראת שירה בקול לפני קהל, אני מזדהה עם המשפט הזה, כי משוררים הם "עבריינים" המתערטלים בציבור ומשתמשים בעצמם כדי לעורר בנפש השומעים מקומות שבדרך כלל נהוג להסתירם, להכחישם, ובכך מתירים גם להם להפוך לעבריינים. מאידך גיסא, הם גם מכשירים את האפלות האלו ומעוררים ולו לרגע, את הרגשת השותפות המזכירה לנו מי אנחנו ומניין באנו.

קבלת שבת

השנה יוצא יום הכיפורים (המכונה גם "שבת שבתון") בשבת. לפיכך, לאחר ברכת "שהחיינו", פותח החזן בסדר קבלת שבת מקוצר. קבלו טעימה. לפני קבלת שבת נאמרת תפילת "אנא בכח" בנעימות שונות ומרגשות.

זאב רווח

התפילה הפותחת את תפילות היום. אחרי אדון עולם הסטנדרטי אך המרגש תמיד, פסוקי דזמרה על תוספותיהם ותפילת העמידה, פותח שליח הציבור בנוסח המיוחד לחגי תשרי. מי שמצטרף לתפילות הימים הנוראים כמבקר לרגע, עלול למצוא עצמו אבוד בין דפי המחזור בשלב זה.

• תפילת שחרית - מתוך פרויקט מחזור יהודי-ישראלי
  

לפיכך, הוחלט בארגון "קשר תרבות יהודית", להוציא אלבום שירי תפילה ליום הכיפורים. מיכאל סיטבון – האיש והקול שמאחורי האלבום "שעת נעילה" – מתחייב כי במניינים מסוימים (ניתן לראות את הרשימה באתר) תיערך התפילה לפי הניגונים שבדיסק, כדי שכל אחד יוכל להרגיש בבית, ולהתחבר למילים שמאחורי הניגון. למשל, לפתיחה של שליח הציבור: 

הרב שלמה אבינר

בוודאי הפיוטים שחברו אבותינו הראשונים הדר להם, וגובה להם, אבל גם הראשונים הבינו שהרבה יותר גבוהים מהם הם האמוראים, התנאים, הנביאים והתורה עצמה. וזה כלל גדול בעבודת השם, לקיים במסירות את העיקר, ולהוסיף את התוספת, ולא להתלהב מן התוספת ולזלזל בעיקר.

מוזר הוא המראה של בתי כנסת בו שרים בכיפור "ונתנה תוקף", אבל קוראים במהירות הבזק את "קריאת שמע" שריבונו של עולם ציווה עליה, ושמונה-עשרה שחובר על ידי נביאים ואנשי כנסת הגדולה.

ולכן, ביום הקדוש והנורא, אני משתדל לתקן את העלבון שבו פגעתי באותן התפילות במשך כל השנה, ולהתפלל אותן כראוי וכחובה. כמובן, גם הווידוי שאומרים ביום הכיפורים, כלומר, "אשמנו בגדנו" ו"על חטא שחטאנו", הוא חובה עיקרית. ובוודאי כל השנה וכל יום אדם חייב להתוודות ולעשות תשובה. אבל ביום הכיפורים זו חובה כפולה ומכופלת על פי ההלכה.

ולכן, אני משתדל להתוודות מכל הלב ולעשות תשובה על ידי חרטה, עזיבת החטא וקבלה להבא. בדרך הזאת אני יוצא מן היום הקדוש עם מזון נפשי לכל השנה. פעמים רבות אנשים מצטערים על התרוממות הרוח של יום הכיפורים אשר פגה ונמוגה מיד בצאתו. כמובן, כי רוממות הרוח אינה עיקר, אלא העיקר הוא עבודת השם. לא כיום יוצא דופן, שלאחריו חוזרים לשגרה – אלא כיום שהוא לב הזמן, ומאיר את כל השנה.

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת "עטרת ירושלים"

צפו: הרב שלמה קרליבך שר, מספר וקורא: "שמע ישראל"

הרב שי פירון

אני מפחד. בסביבתי מדברים על אומץ וגבורה, על כוח ועוצמה, על שליטה ואחריות. אבל אני מרשה לעצמי גם לפחד. אני מפחד על עמי וארצי, על ילדיי ומשפחתי, על עצמי ועל עצמיותי. אני - מפחד.

בעולם שבו הפחד היא רק מידה מגונה, צומחת האטימות ומתכהה האחריות. לעיתים לפחד פירושו להיות אמיץ. אנשים בורחים מן הפחד ומחמיצים את השער לחיים של משמעות, כי הפחד מסמל את היחס לגודלה של השעה, לעוצמתם ולמהותם של החיים.

איך היינו נראים לו הפחד היה חלק מתכונותיהם של המנהיגים בחורף שנת 73? כשהפחד נעלם, מופיעה היהירות, כהות החושים והתמונה מתעוותת. לכן, אני מתפלל בכוונה גדולה:

"וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אלקינו עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִֹים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים".

אנשים שלא מפחדים, הם אנשים שהם לא אנשים. ואני מתפלל לפני האל שייתן לי את הכוח לפחד. שילמד אותי את הסוד המצמיח של הפחד, את הכוח של היראה. אלוהיי, תן לי לפחד. אל תאפשר לי לברוח אל מחוזות האומץ המדומה.

יום הכיפורים, יום הסליחה, הוא יום הפחד. רק מי שמפחד מהשלכותיהם של המעשים, יכול לעשות תשובה. לגבש לעצמו דרך חדשה. לבקר במחוזות עלומים. "תן לשינוי לצמוח. אל תפחד מהפחד, ופחד הוא רגע, זה רגע לפני בין לילה ליום. הפחד הוא שער" (אביתר בנאי).

הרב שי פירון, שר החינוך

אברהם פריד

ומן הצד השני גדלים הכאב והצעקה: הרי אנחנו כל הסופרלטיבים הללו, המפורטים בתפילה - כיצד ייתכן שהמשיח טרם הגיע? לכן את התפילה הזו אני מקפיד להתפלל בבחינת "וגילו ברעדה". גמר חתימה טובה שתהיה, ושנת גאולה.

הזמר החסידי ישראל ויליגר מגיש "כי אנו עמך" עם המון יידישקייט

הפיוט "כי אנו עמך" מקדים את הווידוי בציבור, שנאמר לאורך כל תפילות היום, עד ל"נעילה". ואם כבר נכנסנו לווידוי, קבלו גם את החזן יוסל'ה רוזנבלט שר את "על חטא".

קדושה

כשמה כן היא – החלק הקדוש ביותר בתפילה, הנאמר בעמידת דום. "נקדישך ונעריצך" בשחרית ו"כתר" במוסף (ובשחרית, בחלק מן הקהילות), מעוררות הוד מעצם פסוקיהן המתארים את הנעשה בעולמות עליונים. כאן בנוסח עדות המזרח – וכאן בנוסח האהוב והפופולרי של קרליבך , הנאמר כיום בבתי כנסת רבים.

והביאותים אל הר קודשי

ללא ספק אחד מקטעי התפילה המושרים (והאהובים) ביותר. אם שפר עליכם גורלכם ושליח הציבור בחר בביצוע של "שעת נעילה", קיבלתם תחליף מצוין לקפה, שיפיח חיים גם בעצמות היבשות שטרם הצליחו להתעורר.

אדון הסליחות

מה לא נכתב (או הושר) על פיוט הסליחות האולטימטיבי, נחלתם הבלעדית של בני עדות המזרח - בטח ובטח שביום הכיפורים. בעוד יוצאי אשכנז נאנקים ומסלדים פיוטי נשמה, מלמדים אחינו הספרדים איך צוברים נקודות (ובקלות) אצל כיסא הכבוד.

שלל ביצועים ל"אדון הסליחות" ב-ynet:

• יונתן רזאל (ביצוע מיוחד ל-ynet)
• דוד ד'אור
• מידד טסה
  

הנני העני ממעש

רגע לפני תפילת העמידה הנאמרת בלחש, מתייצב שליח הציבור בקהילות אשכנז, ומפיל תחינה אישית שיהיה מתווך ראוי להעברת התפילות. אף שמדובר בנוסח חזנות לבעל התפילה בלבד, שמור לו מקום של כבוד בכותל הדמעות של התפילות. כך זה נשמע בביצועו של החזן האגדי, יוסל'ה רוזנבלט .

• תפילת מוסף - מתוך פרויקט מחזור יהודי-ישראלי
  

נפתלי בנט

• ונתנה תוקף – כתבה מיוחדת ב-ynet עם כל הביצועים והעיבודים
  

תפילת יום הכיפורים מתערבבת בין תפילותיי הפרטיות עבור משפחתי וקרוביי - לבין תפילותיי עבור כלל עם ישראל. היא הופכת את הדברים לפשוטים וברורים: אני יחיד שמשתייך לעם. אין לי ייעוד ללא היותי חלק מעם ישראל. אך מן הצד השני, אין משמעות לביטוי "עם" ללא הבנת קדושת החיים והייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו.

בשנים האחרונות זכתה "ונתנה תוקף" למנגינה המצמררת שהולחנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, עם נפילתם של אחד-עשר חברי קיבוץ בית השיטה. המילים שלא עושות לנו הנחות מבהירות את קטנותנו מול העוצמה האינסופית של הבריאה. והתחושה אף מתחדדת: עד כמה אנחנו לא יודעים דבר באמת על הצפון לנו, עד כמה גם אותם לוחמים שנפלו אז באותה מלחמה, לא ידעו שקיצם עומד להגיע בעוד יום או יומיים.

חנוך אלבלק ו"הגבעתרון" שרים ללחן של יאיר רוזנבלום

מילות הפיוט נכתבו בימי הביניים על ידי רבי אמנון ממגנצא, שקידש את חייו למען עם ישראל - וזכו ללחן קיבוצניקי חדש (של יאיר רוזנבלום ז"ל) לאחר 900 שנה. כמה ישראלי, כמה יהודי. החיבור הזה בין עתיק לחדש, בין קידוש ה' בגולה - לקידוש ה' למען המדינה, זוהי שרשרת הדורות הנצחית של העם שלנו.

כי יום הכיפורים הוא, בעצם, גם חג ישראלי. הרחובות הריקים ממכוניות והמלאים באדם, העצירה של כל הטכנולוגיה, מבחירה, ליום אחד. השקט באוויר, הקדושה ששורה בו הן בשל היום המיוחד, והן בשל הסובלנות העצומה שכל אחד תורם ליום הזה. נוכחותם גם של אלה שאינם רגילים בבתי הכנסת, המביאים את הילדים, מתחברים, מרגישים יחד.

ומעל הכל, העובדה שכל הדברים הללו נעשים ללא כפייה, ללא חובה, ללא חוק. בעוד מספר שעות נתכנס, כל עם ישראל, ונשיל מעלינו את העטיפות הרגילות (נעליים יפות, אוכל, חומרנות) ונתפלל. עבור כל אחד מאיתנו. עבור כולנו יחד. אומרים שהמתפלל על חברו נענה תחילה. הלוואי שנזכה כולנו שתפילותינו ייענו.

נפתלי בנט, שר הכלכלה, השר לשירותי דת והשר לירושלים והתפוצות

אין קִצבה

אם תפתחו את המחזור בסוף "ונתנה תוקף" – תוכלו לשיר עם החזנים את ניגון חסידות מודז'יץ, שילווה בבתי כנסת רבים את תפילת "אין קצבה לשנותיך" עד "ומשלשים בשילוש קדושה בקודש". איזו דרך נפלאה להיכנס ל"קדושה" (ע"ע).

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל יצחק יוסף

מדי שנה ביום הכיפורים אנחנו עומדים מקרוב על מסירות נפש של הכהן הגדול, שבה תלויה ועומדת כל עבודת יום הכיפורים והצלחתה. הכהן הגדול שנכנס למקום הנורא, שצריך להזכיר את השם המפורש ברעד וחלחלה ומתוך טהרה גמורה, ששם את נפשו בכפו והולך לעבודת היום. 

הגמרא במסכת יומא (דף ט) מתארת את שהתרחש בזמן בית המקדש בהקשר הזה, ולפי התיאור עולה כי כמעט לא היה כהן גדול שנכנס לבית קודש הקודשים ויצא ממנו בחיים. רובם מסרו את נפשם למען כלל ישראל, ולמרות זאת המשיכו הכהנים הבאים אחריהם, והסכימו לקחת על עצמם שוב את השליחות לכפר על עוונות עם ישראל. על אף שראו את רשימת הנפטרים הארוכה של אלו שקדמו להם במשך מאות שנים, הייתה להם האמונה ותחושת השליחות שזהו הדבר הנכון לעם ישראל. בשעה בה הם כיפרו בעדם, בעד ביתם ובעד כל עם ישראל, הם ידעו שזוהי השנה האחרונה שלהם, ובכל זאת, לנוכח המטרה הנעלה, מסרו נפשם למען הציבור.

כשליחי ציבור עלינו להתבונן במילים הללו: "ובכן מה נהדר כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש", להפנים את מסירות נפשם של הכהנים הגדולים למען הציבור, ולקחת מכאן דוגמה למסירות הנדרשת מאתנו גם כן.

בפתח השנה החדשה, אני רוצה לברך את עם ישראל באהבה, שנזכה בשנה הקרובה לחיות באהבה ובשלום, שנוכל לעשות את חשבון הנפש הנדרש מאתנו להזדכך ולהיטהר, לזכור תמיד את האחר ואת הדאגה לזולת, ונזכה כולנו לשפע גדול, נחת מהמשפחה ומהילדים שהם כל עמלנו, בריאות ואושר, עד שיבלו שפתותינו מלומר די. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות. אמן כן יהי רצון.

פרופסור ישראל אומן

• לחצו כאן לקריאת הפיוט המלא
  

זהו פיוט שרוב הקהילות מדלגות עליו, לצערי, על אף שהוא פיוט מרגש במיוחד. פגשתי בו לראשונה בעת שהתפללתי בישיבתו של הרב ישראל זאב גוסטמן ז"ל, בשכונת רחביה. הרב גוסטמן היה לפני השואה אב בית דין בווילנה שבליטא, ואב לילדים. הוא היה בשנות העשרים לחייו כשהגיע למעמד הנדיר הזה בגילו הצעיר. בנו הקטן, מאיר, נלקח מידיו ונרצח על ידי הנאצים. הוא חי את כל הגיהינום הזה של השואה, של החיים בגטו האקציות, ולבסוף הבריחה ליערות. ביום הכיפורים, אחרי שהחזן בישיבה היה מסיים את סדר עבודת כהן גדול, היה הרב גוסטמן עומד לפני הבימה, ובבכיות, אנחות ותחנונים קורא בקול רם את הפיוט.

זהו פיוט עתיק שבנוי על א"ב הפוך, כלומר מתחיל מהאות ת' ונגמר ב-א'. פיוט קשה שמתאר את הצרות שפקדו את ישראל מאז חורבן המקדש, ומסיים בנימה אופטימית בתחינה "אדון הקל עלינו ושלח ישע לגאלנו".

פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה

אוחילה לאל

"לאדם מערכי לב, ומהשם מענה לשון. השם שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך". יחיאל נהרי פתח שפתיו בסלסול , גם ורדה ואודי שפילמן הלחינו מחדש  אבל הביצוע של הרב הלל פלאי בעמותת "זיכרון מנחם" (לתמיכה בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם), פשוט ומצמרר.

הרבצ"ר רפי פרץ

הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי, מקים המכינה הקדם-צבאית "עוצם"

• לקריאת הפיוט המלא - לחצו כאן
  

אמנון לוי

אהוד בנאי שר: "עת שערי רצון להיפתח"

התחלתי לחקור, לחפש בספרים ובמחקרים חומר על הסיפור הטרגי שמאחורי הפיוט. מצאתי מעט מאד חומר, וממנו למדתי שהוא נכתב לפני 800 שנה על ידי אב שבור-לב שבנו התכחש לו. האב הוא הפייטן המרוקאי בן המאה ה-12, רבי יהודה שמואל אבן עבאס, ונושא הפיוט הוא עקידת יצחק.

• תפילת מנחה - מתוך פרויקט מחזור יהודי-ישראלי
  

בתיאור מפורט ואכזרי מתאר רבי יהודה בן שמואל את האב והבן שיוצאים לדרך למשימה האיומה, כשרק אחד מהם אמור לחזור ממנה חי. הפיוט מגולל את הדרמה הגדולה של העקידה, עם כל הגיבורים שמשתתפים בה: אלוהים, אברהם, שרה, יצחק, שני הנערים והמלאכים. הפסוק החוזר והחותם את כל הבת,ים שובה ושובר לב: "עוקד והנעקד והמזבח".

בסיפור העקידה המקראי האב נדחף לבגוד בבנו בשם הדת, בשם האמונה. במציאות קרה ההפך: רבי יהודה בן שמואל כתב את הפיוט אחרי שבנו, שמואל, התאסלם. הבן עזב את דתו ואת הוריו שחיו בפאס, ועקר למוצול שבעירק של היום, שם הפך לקאדי.

במשך שנים חיו האב והבן בנתק - האב יהודי בפאס שבמרוקו, הבן מוסלמי במוצול. בערוב ימיו מחליט האב הזקן לעשות מעשה: הוא יוצא לדרך לפגוש את בנו במוצול, מסע לא פשוט באותם ימים.

מה חושב האב על הפגישה? איך דמיין את האיחוד עם בנו? האם היו לו תקוות להחזיר את הבן לדתו? למשפחתו? לעולם לא נדע. רבי יהודה שמואל אבן עבאס מת בדרך, ולא הספיק לפגוש את הבן. מה שנשאר הוא רק הפיוט הנפלא, הכואב כל כך, שיהודי מרוקו שרים עד היום בראש השנה ובשעת הנעילה של יום כיפור.

חמול על מעשיך

הפיוט נאמר בקהילות אשכנז לאורך כל חזרת הש"ץ, לאחר "קדושה". אבל אין ספק שבשעת המנחה - כאשר הגוף כבר תשוש - הנשמה מבקשת רחמים קצת אחרת. כאן – בנוסח אשכנז, הפופולרי בבתי הכנסת  וגם כאן כפי ששרים "פרחי לונדון".

יאיר לפיד

בקטע האחרון של תפילת העמידה יש כמה משפטים שאני אוהב במיוחד. הם הולכים ככה: "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום.

בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". 

מלבד העובדה שבקטע הזה יש ברכה לפרנסה טובה, שכשר אוצר אני חותם עליה כמובן בשתי ידיים (וגם נחוש בדעתי לעשות ככל שביכולתי כדי להפוך את זה לאפשרי וקל יותר), יש בה רעיון יסודי שהוא בעיניי מפעים: אלוהים המאיר לנו פנים.

לא אלוהים מחמיר, זעוף, העוסק מבוקר עד ערב בספירת המצוות שעשינו או העבירות שעברנו, אלא אלוהים שנותן לנו את התורה מתוך נדיבות, שמעניק לנו את חיינו מתוך שמחת היצירה שיש במעשה הבריאה, שעוטף את האהבה והחסד בחיבוק אבהי חם.

כי זהו הרי החידוש המסעיר שהביאה היהדות לעולם – דמות אל שאינה חשבונאית, שאינה מצמצמת את קיומה למספר הקורבנות שהקרבת או אורך הגרביים שגרבת. אלוהים טוב ומיטיב, שכשאתה פוגש אותו – ויהודים פוגשים את אלוהים מדי יום ביומו – הדבר הראשון שאתה רואה הוא את מאור הפנים.

התפילה החמישית והאחרונה (ביום היחיד בשנה שבו מתפללים חמש תפילות), מציינת את שיאן – רגע לפני שמסתיים היום; עוד כמה דקות של תחינה לפני מתן גזר הדין. איכשהו רגע לפני הסוף, כשהגוף כבר מותש לגמרי, נמלאים פתאום בתי הכנסת בקהל רב שמבקש "נבואה שעריך".

יהורם גאון

• תפילת "נעילה" - מתוך פרויקט מחזור יהודי-ישראלי
  

זה כנראה פיוט מאוד קדום, מן המאות הראשונות שלאחר חורבן הבית, והוא כתוב בסדר א"ב, מן היפים שבפיוטי יום הכיפורים, ומילותיו בתמצית: געגוע צורב!

"אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ / בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם

גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ / דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת

הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה / וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם

זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם / חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם"

• לחצו על הקישור לקריאת הפיוט המלא
  

נעם פרתום

מאחר שנתבקשתי לבחור פיוט שנגע לליבי ונשא חן בעיניי במיוחד, צללתי ראש לתוך העולם השירי העתיק והמסועף הזה ויצאתי בשלל רב. גיליתי אוצר בלום של שכיות חמדה לשוניות-פואטיות שהסבו לי עונג שלא יסולא בפז. באמת. זו היה טריפ מטורף, חוויית קריאה והאזנה יוצאת דופן, מרתקת ולא צפויה - ואם יש לכם רגע פנאי בין חשבון נפש פנימי נוקב, לבטלה רובצנית קלילה במרוצת החג - אני לגמרי ממליצה לכם לקחת פאוזה קטנה מהכל ולהתפייט.

בתקופה האחרונה אני קצת מיואשת מקשיי המחייה במדינתנו, וההתעמקות במבחר האדיר של תפילות יום כיפור הקיימות הזכירה לי איזו היסטוריה ענפה ועושר תרבותי מופלא יש לעם הזה שלנו – ואיזו זכות כבירה זו להיות חלק ממנו מבחינה זו – וגרמה לי לגאווה על מוצאי האתני ועל שורשיי, ולרצון עז להיאבק על הישרדותם של המטענים הפולקלוריסטיים ומרבצי הידע היהודי-ישראלי לדורותיהם, ולשמור על קיומם.

בחרתי בפיוט קדום מאוד, כנראה מן המאות הראשונות שלאחר חורבן הבית. הוא נקרא "אנשי אמונה" – ואחד הדברים המדהימים בו הוא הקוהרנטיות היחסית והזרימה הרטורית הטבעית שלו, חרף היותו כה נושן. מבחינה צורנית הוא נכתב כאקרוסטיכון – כאשר כל שורה נפתחת באחת מאותיות האלפבית כסדרן מא' ועד ת'.

זה שיר קינה מהמם שמבטא את תחושת המצוקה של קהילה שהתייתמה ממנהיגיה ומאנשי הרוח שלה – "אנשי האמונה" שלה – ואי לכך נותרה גלמודה ונטושה, ללא הגנה רוחנית. הציבור העזוב מתפלל לה' מתוך תחושת אשמה, בושה וחולשה גדולה על אובדן מורי הדרך שלו, בתקווה למחילה מהאל וללידר חדש.

בחרתי בפיוט הזה דווקא כי הרגשתי שהוא משקף להפליא גם את מצבנו בארץ כיום, ושזו תפילה שלה אנו זקוקים כאומה - שלפחות לתחושתי מצויה באובדן דרך קיומי אקוטי – וצריכה אנשי רוח כריזמטיים ומבריקים, מנהיגים חדשים ומחושלים ואנשי מידות טובים ומוצלחים שיאוששו אותה.

כפיוט אלטרנטיבי בחרתי לצרף לרשימה זו שיר תפילה חדש ולא לגמרי טיפוסי סגנונית שלי, שנכתב ממש לאחרונה בהשראת "תפילה צעד 11" (תפילה נוצרית של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקנים במאה ה-13), שהולחנה על ידי המוזיקאי המחונן ומלא הרגש גבריאל בלחסן, סולן להקת "אלג'יר", שהלך לעולמו לפני כחודש.

פצילוי לפצע – שיר תפילה/ נעם פרתום

• לקריאת השיר - לחצו כאן
  

סמדר שיר

מידי שנה אני מחכה לתפילת "נעילה" ולא רק מפני שהיא חותמת את הצום הארוך, אלא מפני שכל שורה בה היא שירה צרופה. "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". המשפט הזה הוא שרשרת פנינים מבהיקה.

מדי שנה אני מצליחה להתעלם מהריח חמוץ של הבל פה השורר בעזרת הנשים בזכות "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך". זה יכול להיות קורס מזורז בחיפוש אחר תקווה. וכשהרעב עושה בי שפטים וכבר נדמה לי שאני עומדת להתעלף, צץ מהמחזור פסוק שאינני יודעת למה עדיין לא הולחן ואיך זה שהוא עדיין לא מתנגן: "מלאכי רחמים, משרתי עליון, חלו נא פני אל כמיטב היגיון, אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם".

מול המילים הכל כך נוגעות האלו – קטונתי, אך אילו יכולתי הייתי מצרפת ל"אבינו מלכנו" שורה מהחיים: "אבינו מלכנו, ממרום השמיים, שמור נא על ילדינו, גם על אלה שלא הגיעו לבית הכנסת מפני שהם רוכבים על אופניים".

סמדר שיר, סופרת ועתונאית, בקרוב יופיע רומן חדש פרי עטה ושמו "אמא, תחייכי!"

שהרה בלאו

והיה שם את המשפט האחד הזה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום".

בום! הבזק ענקי התנפץ בתוכי. יכולתי ממש לראות את השער הענקי ההולך ונסגר, את ההזדמנות האחרונה הזו לנסות ולתקן, את השניות האחרונות הללו לפני שהשמש שוקעת והחוזים הפרטיים האלה בינך ובין אלוהים נחתמים באופן סופי ומוחלט. 

למה המשפט הזה השפיע עלי באופן כה דרמטי? יכול מאוד להיות שזה משום שאני דחיינית כפייתית, אחת כזו שהדד-ליין ותאריכי יעד הם היחידים שמצליחים להניע אותה לפעולה, כך שתחושת האסון המוכרת באי-עמידה במועד והעמידה אל מול השער הסגור והחתום, פעלו את פעולתם.

אם כי חברה חכמה ואופטימית אמרה לי פעם "תדעי לך שהשער לעולם לא נסגר באמת, תמיד ישנו איזה חרך, איזה סדק, שדרכו אפשר לחמוק פנימה. לעולם לא יהיה מאוחר מדי, לא עבורך ולא עבור אף אחד אחר". אני מקווה מאוד שהיא צודקת. שתמיד אפשר להמשיך ולתקן.

יעקב שוואקי

בסליחות של יום הכיפורים אומרים יהודי אשכנז: "תמכתי יתדותיי בשלוש-עשרה תיבות, ובשערי דמעות כי לא נשלבות, לכן שפכתי שיח פני בוחן ליבות". לפני כשנתיים הוצאנו את הפיוט הזה באלבום שלי "CRY NO MORE", וקיבלנו עליו תגובות מכל העולם, גם מאנשים שרחוקים מאוד - אך התחברו לשיר ולמילים שלו.

בעבודת יום הכיפורים של כל אחד ואחד, מבקש הפיוט להתבונן בשלוש-עשרה מידות הרחמים של הקב"ה, כפי שמובא היסוד ברמב"ם: "מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון". שעל ידי שנידבק במידותיו של הקב"ה, נהיה טובים יותר כלפי הבריות וכמובן כלפי המקום. והרי ידוע שיום הכיפורים מכפר על כל העוונות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייס את חברו.

בפרקי אבות אומרים חז"ל: "לא יעבוד האדם את בוראו אלא מאהבה בלבד". התשובה האמתית היא עבודת השם מאהבה. להכיר בטוב שהקב"ה נותן לנו, ולעבוד אותו באהבה. גמר חתימה טובה!

ליעד שהם

מידי שנה אני הולך עם ילדיי לבית הכנסת ביום הכיפורים. התחנונים לעזרה ומחילה של יום הכיפורים, מעט זרים לי. כשאני קורא את פיוטי היום, אני מנסה לחפש בהם את החלק שבו האדם לוקח אחריות על מעשיו, ומנסה גם לעזור לעצמו באמצעות מעשיו.

אף שאיני בטוח שזו הייתה הכוונה ב"עשה עימנו חסד צדקה והושיענו", אני מוצא עבור עצמי משמעות שכזאת. המילה "עימנו" כ"ביחד". לא רק בקשה, אלא פנייה לשיתוף פעולה בין האדם לבין המקום או בין בני האדם לבין עצמם, לעשיית חסד וצדקה בחברה.

המשפט הזה מזכיר לי גם פסוק מספר ישעיהו, שראוי שיהיה נר לרגלינו כל יום - וביום הכיפורים בפרט: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ככה זה נשמע בבתי הכנסת, רגע לפני הסוף

קדיש

לקדיש של "נעילה" שמור מקום מיוחד, על תקיעות השופר במרכזו והשירה הנלהבת - "לשנה הבאה בירושלים" - בסיומו. הוא מצליח תמיד לחשמל את האווירה הטעונה מיום שלם של צום ותפילות, ואפשר למשש את המתח הקולקטיבי מתפרק באוויר. ככה זה נשמע בביצוע החסידי והמפואר של החזנים אריק מוזס, ישראל רנד, יוסף מלובני ואחרים.

והעיקר - שתהיה לכולכם גמר חתימה טובה!

בהכנת הפרויקט השתתפו: אטילה שומפלבי, טלי פרקש, קובי נחשוני ולירון נגלר-כהן.

תודות לשרי שביט ורן בוקר על הסיוע