קדימה, אחורה: הכדורגל הישראלי באירופה
21 שנים חלפו מאז המשחק הראשון של נבחרת ישראל כחברה מן המניין באירופה. רגע אחרי עוד קמפיין מאכזב, הגיע הזמן לבחון מה עשה הכדורגל שלנו לאורך התקופה הזו, ובעיקר מה מצבו בהשוואה למדינות היבשת בכל מה שקשור להישגים, מתקנים, מאמנים ועבודה עם נוער
28 באוקטובר 1992, שבוע אחרי סוכות. הכדורגל הישראלי חוגג בווינה אירוע היסטורי: הנבחרת משחקת לראשונה באירופה כחברה מן המניין, במוקדמות מונדיאל 1994. זה נגמר במפח נפש: שני שערים של איציק זוהר לא עוזרים כשהיריבה, אוסטריה, כובשת חמישייה לשערו של בוני גינצבורג. שער העיתון זועק: "מכת בכורות". המאמן שלמה שרף והשחקנים שלו מלאים בקלישאות, שחוזרות על עצמן גם היום. "הגענו להרבה מצבים", הם אומרים, "התוצאה לא משקפת. בכיף היה יכול להיגמר תיקו". אבל מי שסיפק את משפט הסיכום המוצלח ביותר באותו ערב הוא בכלל לא ישראלי. אנדי הרצוג, המצטיין במשחק (ואחד שתשע שנים אחר כך יחזור לרדוף את אוהדי הנבחרת) קבע: "רציתם אירופה? קיבלתם אירופה".
עוד ב-ynet ספורט:
- ריאל מאבדת נק', בארסה מנצחת בדקה ה-94
- טורס? רוזנטל? צפו בהחמצה הגדולה בכל הזמנים
- גל שיש שיחק ביום כיפור והחליט לצום בראשון
- ואיך השיג לברון עוד טבעת? "בועטת"
21 שנים עברו מאז קיבלנו אירופה. 21 שנים שהנבחרת שלנו, ויחד איתה הכדורגל הישראלי כולו, מתמודדים ביבשת שהיא לא רק החזקה ביותר על המגרש, אלא שרוב המדינות בה, וכמובן המובילות שבהן, מחזיקות במאמנים הטובים ביותר, במתקני האימון הכי המרשימים, ומטפחות כישרונות צעירים יותר טוב מכולן. מה עבר על הכדורגל הישראלי בשני עשורים באירופה? האם התקדם או דרך במקום? האם הוא בדרך הנכונה? ובעיקר: מה מצבו בהשוואה למדינות היבשת? רגע אחרי שעוד קמפיין הסתיים באכזבה, הגיע הזמן לעצור רגע ולבחון מה עשינו ב־21 שנה ולאן אנחנו הולכים.
נבחרת: רק ניצחון אחד במשחק קובע
נתחיל דווקא מהסוף, מהתוצאה. מהקרם־דה־לה־קרם של הכדורגל בכל מדינה – הנבחרת הלאומית. למראית עין, ישראל התקדמה בכמה דרגות מאז אותו הפסד באוסטריה, אפילו מאז הניצחון המפורסם בפארק דה פראנס שנה מאוחר יותר. אחרי שהתחלנו את דרכנו באירופה בדרג השישי של היבשת (וכעבור טורניר אחד עלינו לרביעי), התבססנו היטב בדרג השלישי. כבר שנים שאנחנו שומעים שזה מקומה הטבעי של נבחרת ישראל. זה נכון, אבל לאורך השנים היא לא עושה משהו שכמעט כל הנבחרות האחרות בדרג שלה מצליחות לעשות – לנצח, אפילו פעם בכמה שנים, נבחרת טובה ממנה במשחק שקובע משהו.
הניצחון האחרון של ישראל על יריבה שמדורגת מעליה במשחק שבאמת שינה משהו היה ה־0:5 הגדול על אוסטריה. כל ישראלי חובב כדורגל זוכר את ה־6.6 לא רק מהסצנה המפורסמת מהסרט "מציצים", אלא גם משנת 1999. עבור דור שלם, היה זה הניצחון הגדול המשמעותי היחיד, שהעלה אותנו לפלייאוף על כרטיס ליורו 2000. הניצחון הנוסף על נבחרת מכובדת, רוסיה, עם סיפור עומר גולן והמרצדס, הגיע ב־2007 כשלנבחרת שלנו המשחק לא קבע דבר.
בדיקת ההישגים של נבחרות הדרג השלישי מול יריבות בכירות יותר מגלה כי גם תרנגול עיוור – או במקרה שלנו, תרנגול עיוור חלקית (בכל זאת, דרג שלישי) – מוצא גרגר לפעמים. מאז אותו ניצחון על אוסטריה, ולמעשה מתחילת שנות ה־2000, היו 22 מדינות ששובצו בדרג השלישי לפחות פעם אחת במוקדמות מונדיאל או יורו. במשחקיהן מול שני הדרגים הראשונים, כולן ניצחו את הבכירות יותר פעמים מישראל. כולן, חוץ מאירלנד, שכמו ישראל השיגה רק ניצחון אחד כזה (על הולנד), אבל היא לפחות עלתה ליורו האחרון. נבחרות אחרות, אפילו כאלה שברוב הקמפיינים מדורגות נמוך יותר – איסלנד, ליטא, צפון אירלנד או בלארוס – משקיפות על ישראל מלמעלה במדד הזה, בזמן שהנבחרת שלנו תקועה במונוטוניות משעממת. עלייה לטורניר גדול זו אולי ציפייה מוגזמת, אבל אפילו לא לנצח נבחרת רצינית פעם בכמה שנים?
"ההבדל בין ישראל למדינות אחרות הוא שאצלנו מנסים לגרום ליריבה לשחק רע במקום שהנבחרת שלנו תשחק טוב", קובע יצחק שום, שהיה 25 שנים בנבחרת כשחקן וכעוזר מאמן. "אני לא יכול לשמוע את המשפט הזה 'גרמנו להם לשחק רע' אחרי כל משחק של הנבחרת, או 'הכינו אותנו מצוין'. אז הכינו אותם טוב והם קיבלו בראש. בשנים האחרונות התחילו לדבר על 'דרך, דרך ודרך'. מאיפה המציאו את המילה הזו אם אתה מפסיד? זו אולי דרך לאבדון. איפה נשמע בעולם שמישהו שמח על מקום שלישי ואומר שזה המקום הטבעי שלו?"
נבחרת ישראל התקדמה ב־20 השנים האחרונות?
"אין שום התקדמות. הבעיה הגדולה, לפחות בעשור האחרון, היא שאין מנהיגים, אין מובילי קבוצה. בישראל גדלים שחקנים משלימים, וכל זמן שזה יימשך ולא יהיו פה שחקנים עם אופי מנהיגותי – לא נפרוץ קדימה, לא נעלה שלב בסולם. השחקן הישראלי היום לא חושב על איך להוביל קבוצה או איך לקחת אחריות, אלא איך להתבלט כדי לצאת לחו"ל, ושם הוא משחק עשר פעמים בעונה והופך לשחקן משלים עוד יותר. חוץ מיניב קטן אין במדינת ישראל אף שחקן שאפשר לקרוא לו מנהיג".
נוער: משחקים כדי לנצח, לא כדי ללמוד
כמו יכולות טכניות, צריך לטפח גם כישורים של מנהיגות. וכך, אחרי כל קמפיין מאכזב, נשמעים שוב הקולות הקוראים לטפל במחלקות הילדים והנוער. מדובר בקונצנזוס: בלי ההשקעה הזאת, הכדורגל הישראלי לא יוכל להתקדם. את הנושא הזה אפשר לחלק לשני היבטים מרכזיים: דרך העבודה עם השחקנים הצעירים, והתנאים שהם (והמאמנים שלהם) מקבלים. אירופה, כולל מדינות כדורגל קטנות יחסית, עשתה קפיצת מדרגה דרמטית בשני בתחומים הללו ב־20 השנים האחרונות. ישראל, לעומת זאת, מדשדשת הרחק מאחור.
"עמדנו במקום ב־20 השנים האלה. לא התקדמנו כמו רוב המדינות האחרות, שהבינו מה הוא בסיס ההתקדמות – מתקני הנוער ועבודה נכונה עם הדור הצעיר", מסביר זאב זלצר, שהיה מאמן העל של הנבחרות הצעירות במשך 13 שנה. "כשקיבלתי את התפקיד מיו"ר ההתאחדות גברי לוי נסעתי למדינות שונות באירופה, לראות איך עובדים. הבנתי שכל הנבחרות, בכל הגילים, ישחקו באותה שיטה וסגנון, אבל מאמני הבוגרת והצעירה לא תמיד שיתפו פעולה. המאמנים בישראל, בנבחרות ובקבוצות, משחקים כדי לנצח – לא כדי ללמד".
הם לא אמורים לנסות לנצח?
"לא. מאמנים צריכים להיות מורים, לשים דגש על יסודות. לא כמו שקורה כאן, כשמאמנים עובדים כדי לנצח משחקים כבר בטרום ילדים. זה קורה בגלל לחץ של ראשי המועדונים להשיג תוצאות בכל מחיר, במקום שבו התוצאות לא אמורות לשנות דבר. יש פה לפעמים פיטורים של מאמנים לילדים בני תשע בגלל הפסד. במקום לשאול את הילדים 'איך שיחקתם?', שואלים אותם 'כמה ניצחתם?'"
התלונות של זלצר הן דברים שתשמעו מכל איש מקצוע מכובד בישראל שעובד עם הדור הצעיר. כמעט בכל אירופה הבינו שצריך לבטל את הליגות לילדים. במקום להתכונן למשחקים, הם ילמדו להיות שחקנים טובים יותר. ברוב מדינות היבשת אין ליגה עד שמגיעים לגיל 15־16. וכך, ילדים בישראל עובדים על טכניקה, קואורדינציה וכושר גופני פחות מ־50 אחוז מהזמן בהשוואה לילדים במדינות הכדורגל המתפתחות ביותר. במקום להשקיע ביסודות, הם מכלים את הזמן על הכנות למשחק הבא או על טקטיקה – פעילות שמתאימה לשנות ה־80 וה־90.
"כשאומרים שמדינות קטנות מדביקות פערים בכדורגל, זו הסיבה", מסכים יו"ר איגוד המאמנים אמנון רז. "הן עברו לגישה מודרנית של ביטול משחקי ליגה וגביע ומתעסקות רק בלימוד ובהנאה. כך גדלים שחקנים. לך לדרבי ילדים בישראל, נגיד נתניה או פ"ת, ומה שתראה זה קרבות רחוב. המדינות הגדולות מתקדמות אפילו יותר. בגרמניה, למשל, לקחו 1,000 מאמנים ונתנו לכל אחד חמישה ילדים לעבוד איתם מגיל 12 עד 15. במקומות אחרים עובדים על פיתוח עם ילדים בני חמש".
וההבדל הזה כל כך משמעותי?
"ברור. אם מישהו משקיע יותר בטיפוח שחקן צעיר, עובד איתו שעות נוספות על הפרמטרים הנכונים, הוא יקבל שחקן טוב יותר. זו משוואה ברורה. לכן, עם הזמן קשה לנו יותר לנצח גם נבחרות ממדינות קטנות יותר. כבר ביום הראשון שגוטמן חתם בנבחרת אמרתי שזה לא משנה. המאמן יכול להיות אפילו קאפלו. שום דבר חוץ מהשקעה בילדים ונוער לא יביא תוצאות".
הצד השני של טיפוח שחקנים צעירים הוא התנאים שמקבלים המאמנים והילדים. מחקר של אוניברסיטת רוטרדם בדק עשרות מחלקות נוער: חלקן שיפרו בתחילת שנות ה־2000 את מתקני האימון והשירותים הנלווים, אחרות נותרו ללא שינוי. התוצאות מדהימות: המחלקות המשופרות שלחו מספר שחקנים כפול לליגה הבכירה.
בישראל, לעומת זאת, התנאים במחלקות הנוער הם מהגרועים ביבשת. "אנחנו המדינה הכי ענייה במתקנים", קובע זלצר. "מתקן זה לא רק מגרש כדורגל, אלא חדר כושר, חדר כוח, חדר הרצאות, חדר וידאו. איפה יש פה דבר כזה? אתה מסתובב באירופה, לא רק בגרמניה או בצרפת, ורואה שכל קבוצה בנתה 20־30 מגרשים. לכל קבוצת גיל יש את המגרש שלה, עזרי אימון ועוד. פה יש מגרש אחד לארבע קבוצות".
מי שחקרה היטב את הנושא היא ד"ר שלומית גיא, שמרצה בנושאי כדורגל וחינוך. "אין לנו בכלל מה להסתכל על אירופה", אומרת גיא, "שם השתגעו לחלוטין בכל מה שנוגע למתקנים, ואנחנו רחוקים שנות אור. זה בכלל לא בר השוואה. בקיצוניות אפשר להסתכל על צ'לסי, שבקומה החמישית של מתקן האקדמיה שלה מלמדים את הילדים לבשל אוכל בריא. פה יש מקומות שאין בהם אפילו שירותים".
שאר היבשת: בואו נלמד מהמודל הבלגי
יש ציניקנים שיגידו שמדובר בחלום רחוק. שסיסמאות כמו שיפור מתקנים ועבודה נכונה עם נוער הן רק אוסף מילים שאנחנו שומעים שוב ושוב. אחרים יטענו שהשחקן הישראלי פשוט לא טוב מספיק. אבל קשה להתווכח עם עובדות בשטח. מדינות והתאחדויות כדורגל שעשו צעדים חשובים בנושאים הללו הפכו את פני הספורט המקומי. השינויים האלה, שאפיינו מדינות רבות באירופה ב־20 השנים האחרונות, הם אלה שבגללם אפשר לקבוע: אנחנו אולי התקדמנו קצת מאז שהתקבלנו לאירופה, אבל המדינות האחרות התקדמו הרבה יותר. בסופו של דבר, הפער רק גדל.
את אחת הדוגמאות הטובות ביותר אפשר למצוא בבלגיה. לפני עשור היה הכדורגל הבלגי במצב הגרוע ביותר שלו מאז ומעולם. הנבחרת לא הצליחה להתמודד עם שכנותיה, רמת הקבוצות הידרדרה פלאים, כוכבים גדולים לא צמחו והליגה הוצפה בזרים. היום בלגיה מחזיקה באחת הנבחרות החזקות ביבשת ומתהדרת במספר מדהים של שחקנים שמככבים בקבוצות כמו צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד וליברפול. האם מדובר במקריות? ממש לא. שמות כמו וינסנט קומפאני, סימון מינולה, מרואן פלאיני, אקסל ויטסל וכריסטיאן בנטקה הם בני אותו הדור. דור המהפכה הבלגית.
הכל התחיל לפני 11 שנים. כמו בישראל של היום, בבלגיה נשמעו אותן תלונות על מצב הכדורגל המקומי, אבל שם החליטו לקחת את העניינים לידיים. "הקבוצות הידרדרו, הנבחרת לא הייתה טובה, אז החלטנו לעבוד", סיפר החודש מישל סבלו, המנהל הטכני של ההתאחדות, בראיון לעיתון דיילי מייל. "בשנת 2002 פנינו לצרפת והתחלנו לקיים פגישות עבודה פעמיים בשנה. כך גם עם הולנד. בזמן הזה היינו כלום. נבחרות הנערים והנוער שלנו היו מדורגות 23־28 בעולם, אבל עכשיו אנחנו בעשירייה הראשונה. ישבנו קבוצה של אנשי מקצוע וכתבנו ספר עם תוכנית בת שלושה חלקים: לקבוצות, לנבחרת ולמאמני הילדים".
הבלגים נגעו בכל הנקודות הרלוונטיות. הם דחו את הגיל שבו ילדים עוברים לשחק במגרש גדול, ביטלו את הליגה והתחרותיות עד גיל 16 ואפילו ביקשו מכל המחלקות הצעירות של מועדוני הליגה לשחק במערך של 4־3־3, כפי שעושות כל הנבחרות, כולל הבוגרת. "זה לקח חמש־שש שנים, כי בקבוצות הילדים הייתה מנטליות של ניצחון במשחקים ולא של לימוד וזה היה גרוע להתפתחות השחקנים", הוסיף סבלו בראיון לעיתון "ניוזבלאט". "היו אנשים שאמרו 'אנחנו שווים היום דרג שלישי באירופה' (טענה שחוזרת גם אצלנו בישראל – א"ק), אבל עם עבודה נכונה אפשר להשיג יותר. היום אנחנו מתמודדים עם נבחרות כמו צרפת והולנד".
בבלגיה, מדינה פלוס־מינוס בסדר הגודל של ישראל (11 מיליון תושבים), השקיעו יותר כספים באקדמיות, במתקני אימונים, במתחמים שבהם הילדים נשארים לישון וחיים עם החברים לקבוצה כל השבוע. נוסף על כך, הם הגדילו את משכורות המאמנים. עכשיו הם קוטפים את הפירות: בלגיה, שהפכה לאחת הנבחרות הטובות בעולם, צפויה לעלות בקרוב למונדיאל בברזיל. לא פלא שגם מדינות אחרות באירופה – לא מאריות הכדורגל – נוהגות כמוה.
מאמנים: כל אחד מתקבל לקורס
תחום נוסף שחשוב להתייחס אליו הוא רמת המאמנים. גם כאן, צריך להפריד בין מאמני בוגרים ומאמני ילדים ונוער. "אחד הדברים המדהימים בישראל הוא מספר האנשים שמוציאים תעודת מדריך או מאמן", מספרת ד"ר גיא, שהייתה שותפה לכתיבת דו"ח ועדת זליכה, העוסק בין השאר בנושא מאמני הנוער. "היצע המדריכים מטורף יחסית לביקוש הנמוך, ולכן הרמה שלהם יורדת. מצד שני, יש הרבה מאמנים צעירים שדורשים מעצמם המון. יש אליטה שאפשר לעבוד איתה, אבל הם נכנסים למערכת חולה, ואז קל להם להגיד 'טוב, אעשה רק את מה שדורשים ממני'".
למה חולה?
"מחלקות הנוער מנוהלות על ידי אנשים של פעם, הדור הישן, שמחויבים בעיקר לאינטרס הכלכלי".
ברוב מחלקות הילדים והנוער בארץ עובדים מאמנים זמניים. במקרים רבים, מדובר בחומר אנושי ברמה נמוכה, מאחר שהתנאים לקבלת תעודת מדריך (מאפשרת לאמן ילדים עד גיל 16!) הם המינימום שבמינימום. וכך, מאמנים רבים אינם יודעים להתנהג עם ילדים, או – אם מסתכלים על הצד המקצועי – אינם מסוגלים לבצע ולהדגים בעצמם פעולות כדורגל פשוטות על המגרש. אנשים שעברו את קורס המדריכים מספרים שבסך הכל צריך להגיע לשיעור. לא באמת חייבים ללמוד משהו.
המצב בישראל לא תמיד היה כך. "עד לפני עשר שנים, אם הגעת לקורס מדריכים, היית חייב תעודות יושר מהמשטרה, לסיים תיכון ולעבור מבחני קבלה", מסביר אמנון רז. "היו מבקשים ממך לעלות למגרש ולהעביר אימון לדוגמה. מי שלא התאים, שיחררו אותו. היום, אחרי שאופ"א דרשה שהקורסים יהיו תחת ההתאחדות, יש 12 מוסדות שמעבירים קורסים, וכל אחד מתקבל. הרי אם בעיר מסוימת לא יהיו 20 תלמידים, הם לא יוכלו לפתוח את הקורס".
אז מקבלים כל אחד?
"כל אחד, העיקר שישלם כסף. וגם אם יש מישהו חלש, מעבירים אותו, כי אם יש 20 בקורס ו־12 נכשלו – מה זה אומר על המוסד? כמעט בכל מקום בחו"ל הכניסו תקנים עם רף קבלה גבוה מאוד ומבחנים מחמירים שמחייבים את מי שלומד בקורס להיות בעצמו בעל יכולות משחק. קח קורס מאמנים באירופה והם מנצחים על המגרש קבוצת ליגה לאומית שלנו".
אז התוצאה אצלנו היא מאמנים גרועים?
"ועודף מאמנים. כל שנה מכשירים משהו כמו 300 מדריכים. הם יוצאים לשוק ואין להם איפה לעבוד. המאמן הולך לקבוצה, רוצה 1,000 שקל ואומרים לו 'יש לנו מישהו שמוכן לעבוד ב־300'. דרכנו במקום בכל 20 השנים שאתה מדבר עליהן, אולי אפילו הלכנו אחורה. מדינות בינוניות באירופה היו לפני 15 שנה במצב שבו אנחנו נמצאים היום, אבל הן שינו והתקדמו".
המצב שונה כשמדברים על מאמני בוגרים. מבחינת ידע, השתלמויות והעברת אימונים, המאמן הישראלי נמצא במקום טוב יחסית. "רמת האימונים בישראל לא נופלת מאף מקום אחר", אומר שום. "המאמן הישראלי נחשב ליצירתי, בעל רעיונות טובים. אין שום בעיה".
ישראליות באירופה: מצליחות יחסית, אבל גם בזכות הזרים
ואכן, אם מסתכלים על תוצאות הקבוצות הבוגרות בישראל במפעלים האירופיים, אפשר לומר שאנחנו במצב לא רע. קבוצות ממדינות כמו בולגריה, הונגריה או פולין, שהיו פעם מעצמות כדורגל, מצליחות היום הרבה פחות מהישראליות בכל מה שקשור להעפלה לליגת האלופות או לליגה האירופית. מאז הקמת ליגת האלופות לפני 21 שנים היו ארבע עונות עם קבוצה ישראלית בשלב הבתים (כולן ב־11 השנים האחרונות) – נתון שמציב את ישראל במקום ה־21 באירופה. מקום ריאלי.
"בניגוד לנבחרת, בקבוצות הייתה התקדמות גדולה", ממשיך שום, "גם מכבי חיפה איתי, וגם הפועל ומכבי ת"א מאוחר יותר, לא היו קישוט בשלב הבתים בצ'מפיונס. הקבוצות הישראליות הגיעו למקום הנורמלי שלהן. אבל הרבה תלוי בזרים. אם פגעת בזרים טובים, אתה יכול להצליח באירופה".
אירועים כמו ההפסד של מכבי ת"א לסנטה קולומה מאנדורה מתרחשים לפעמים, אבל אם משווים את ישראל למדינות שנחשבו לטובות יותר בעבר – המצב די השתנה. ברמת הקבוצות, ישראל עשתה כברת דרך. ובכל זאת, המועדונים עדיין נופלים בניהול המקצועי.
כולנו ראינו מה עשתה מהפכת הניהול במכבי ת"א. בזמן שתפקיד המנהל המקצועי הפך למובן מאליו כמעט בכל מדינה באירופה, הצהובים הם היחידים שבאמת מחזיקים באיש מקצוע כזה ומעניקים לו את הסמכויות המתאימות. ולא מדובר רק בג'ורדי קרויף עצמו, אלא גם בעזרים טכניים שבדרך כלל לא נמצאים במועדונים ישראליים. חלק גדול מקבוצות ליגת העל אמנם החל להשתמש בתוכנות לצפייה במשחקים ולמדידת מרחק ריצה לשחקנים, אבל יש עוד הרבה ללמוד. מערכות ניתוח וידאו, סקאוטינג, ניהול מערך רפואי – כל אלה כמכלול, חוץ מבמכבי ת"א (ובמידה מסוימת גם במכבי חיפה) לא קיימים פה.
מקצוענות: חדר כושר או קפה בקניון
לפני שמונה שנים שודרה בארץ סדרת הטלוויזיה התיעודית "בעקבות הגביע האבוד". פרק אחד בה נחרת בזיכרון: ההשוואה בין טל בן־חיים, אז שחקן בולטון, לבין דוד רביבו מאשדוד. בזמן שבן־חיים כבר היה במכון הכושר, רביבו עדיין שכב במיטה. כשהבלם נכנס לאימון פילאטיס, הקשר פתר תשבצים והלך לשתות קפה בקניון. ברור שישנם יוצאים מהכלל, אבל גם היום הפערים עדיין עצומים בכל מה שקשור לסדר היום של השחקן. יש שיקראו לזה מקצוענות.
"בנו מגרשים יפים בישראל, אבל אין מתקנים. וכשאין מתקנים, לשחקן אין סדר יום של מקצוען", אומר גיורגי דרסיליה, ששיחק ואימן בישראל במשך 15 שנה, ולאחרונה עבד בגיאורגיה וברוסיה. "בישראל יש אימון בשעה ארבע, אז השחקן מגיע בשלוש וחצי. הייתי עכשיו במקומות כמו גיאורגיה ובלארוס, ושם כדורגל זה עבודה. יש מתקנים מעולים, איפה לאכול, איפה לישון. גם שם הבינו שמדובר במקצוע. השקיעו כסף בדברים האלה, ולא בתפאורה".
אתה רוצה לומר שקבוצה בינונית בגיאורגיה יותר מסודרת מישראלית בתחום הזה?
"גם יותר ממכבי חיפה, שהיא הכי מסודרת בארץ. בישראל, אם רוצים חדר כושר צריך לנסוע למלון. אצלנו אתה מגיע למועדון בבוקר וחוזר הביתה הערב. היום, כדי להפוך לשחקן טוב יותר, עדיף לך ללכת לקבוצה בבלארוס מאשר בישראל. גם במדינות הכי קטנות, שבקושי יודעות מה זה כדורגל, המצב יותר טוב מבישראל. זו הסיבה ששחקנים זרים לא רוצים לבוא אליכם. ואז אתה מבין שבעוד שבמקומות כאלה, נגיד מזרח אירופה, הולכים קדימה, בישראל הולכים אחורה".
כשמדברים על תרבות ספורט מתכוונים גם לעובדה שבישראל, בניגוד למקומות אחרים, רבים מהשחקנים (וגם אלו שאחראים עליהם) לא רואים בתעסוקה שלהם מקום עבודה רגיל, שדורש השקעה לפחות כמו בכל מקצוע אחר. "זה זמן מתאים להתקשר לדבר על הנושא הזה, כי בדיוק עכשיו, שבע בערב, אני בדרך הביתה אחרי שהתעוררתי בשבע בבוקר", צוחק אבי ריקן, קשר פ.צ ציריך וליגיונר טרי. "יש אימון, ארוחות, מנוחה, ויטמינים, עוד אימון. מבלים הרבה שעות במועדון ואף פעם לא חסר משהו. יש לנו חמישה מגרשים, אחד מרכזי ועוד שניים לעבודות מיוחדות. חדר כושר פרטי, חדר טיפולים. גם בקבוצות הכי מצליחות בארץ זה לא בסדר הגודל הזה".
יש מי שטוען שזו לא ליגה גדולה.
"תראה, גם אני, אם היו אומרים לי לפני כמה שנים לשחק בבלגיה או בשווייץ, הייתי אומר שאלו מקומות קטנים. היום אף אחד כבר לא מדבר ככה. זה מראה איזו התקדמות עשו במדינות האלו".
איפה עוד זה בא לידי ביטוי?
"במשחק האחרון הייתי פצוע, אבל אין דבר כזה להישאר בבית. יש לך תפקידים ומחויבויות, כי אתה שחקן של הקבוצה. למשל, מחויבות לספונסרים: הייתי צריך להגיע מוקדם למשחק כדי לשבת איתם לארוחה. או מחויבות לאוהדים שהייתי צריך ללכת להצטלם איתם. הנה, בדיוק היום רשמו על הלוח את רשימת השחקנים שבכל יום מישהו מהם צריך ללכת לחנות המזכרות להיות עם האוהדים. משקיעים באנשים מסביב שנותנים את הכסף, כי זה משתלם בסוף. ואותך לא שואלים, אין דיון בכלל".
ספונסרים ומקורות לגיוס כספים הם תחום נושא נוסף שהכדורגל הישראלי, כמו שאפשר להבין מהדברים של ריקן, נופל בו. קבוצות רבות מחפשות ספונסרים בנרות ועושות הסכמים לטווח קצר. "יש קשר הדוק בין הצד התרבותי, המקצועי והכלכלי", מסבירה שלומית גיא. "בהרבה מקומות באירופה הכדורגל התאפיין באיכות נמוכה, באלימות ובבריחה של ספונסרים. במדינות שעשו את השינוי, אפשר לראות ששינוי תרבותי מוביל לשינוי מקצועי שמוביל לכסף".
כשבוחנים הכל יחד, השתפרנו או נתקענו?
"לפני 20 שנה לא בחנו עצמנו בסטנדרטים אירופיים. היום אוהדים ועיתונאים מסתובבים יותר באירופה ויש נקודות להשוואה. הסטנדרטים השתנו. ולכן אנחנו, שלא שינינו, מרגישים פחות טובים. אנחנו אולי נשארנו במקום, אבל מסביב הכל השתנה".
עם התובנה הזו אפשר לסכם את כל סיפור הכדורגל הישראלי של שני העשורים האחרונים. כן, הוא השתפר בכמה היבטים, אבל בעוד אנחנו עושים הכל עקב בצד אגודל, חלק גדול מהיבשת עובר את התהליך בריצה. העולם נע קדימה. והשאלה אינה אם אתה מתקדם, אלא באיזה קצב.
ויש מה לעשות כדי לעבור לריצה מהירה יותר. רוב הבעיות שמופיעות בכתבה זו כבר נאמרו בעבר על ידי אנשי מקצוע ישראלים. לחלקן אפילו נכתבו פתרונות פרקטיים, למשל בדו"ח זליכה, שפורסם רק הקיץ.
רצינו אירופה, קיבלנו אירופה. בואו נכוון לשם בעבודה קשה, ולא רק בחלומות.
להמשך דיון ותגובות, עיקבו אחרי אורי קופר בטוויטר
לפנייה לכתב/ת 
