החדש של אלטון ג'ון: בחיי, הוא טוב כמו פעם
באלבומו החדש "The Diving Board", נטול להקה, אלטון ג'ון נשמע כמו בלהיטיו הגדולים מלפני 40 שנה: פתוח, מרגש, וענק על הפסנתר. עמית קוטלר הזיל דמעה
הבית הראשון בהאזנה הראשונה לאלבומו החדש של אלטון ג'ון, "The Diving Board", הוא לא פחות ממצמרר. באחת, זורק אותך "Oceans Away" ארבעים שנה אחורה, אל הגרסה המקורית לשיר שהוא כתב לזכרה של מרילין מונרו, "Candle in the wind".
זה לא קרה במקרה. "The Diving Board" הוא האלבום הראשון של ג'ון ב-34 השנים האחרונות אותו הוא יוצר ללא חברי הלהקה הקבועים שלו, אלא בליווי הפסנתר בלבד. החלטה אמיצה בנוף המוזיקלי של שלהי 2013, אך עם זאת הנבונה ביותר שאשף הפסנתר יכול היה לבחור לעצמו. התוצאה, למרבה ההפתעה, מגיעה לאיכויות כמעט כמו אז, פעם, בשנות השבעים.
למעשה האלבום החדש כולו, שנופל על מי שלא ציפה לסגנונו ממש כרעם ביום בהיר, זורק אותך למחוזות שכבר שכחנו שקיימים אצל אלטון ג'ון. אל הצלילים שיכול להיות שלא זכרתם שאלוף העולם בנגינה יכול להפיק מפסנתרו ומגרונו בלבד.
נכון, בשנות ה-80 וה-90 חזינו בלא מעט יצירות מופת ובכ-30 אלבומים רוויי להיטים ותזמורות ענק, אבל האם יכול להיות ש-40 שנה אחרי האלבום "Yellow brick road" אנחנו עדים לאלבום לא פחות טוב מההוא, מאז? התשובה היא, לא תאמינו, כן.
פרט לשיר הפותח, זה קורה ב"A Town Called Jubilee", בסינגל הרשמי "Home Again", וגם ב"The Ballad of Blind Tom" שבו אמנם התזמורת קצת יותר מתוזמרת, אבל בכל זאת, מדובר בעבודה של המאסטר שמשתווה, שוב, לכל אחד מלהיטיו לפני 40 שנה.
לפעמים הכישרון של ג'ון הופך כמעט לקסם, שבמהלכו הוא מהפנט את המאזינים. זה קורה למשל ב"Voyeur" ("מציצן"), בו הוא מצליח להוכיח שהסקרנות יכולה להישאר במלוא אונה גם בגיל 66 - הן באמצעות הלחן והן במילים שכתב בעצמו. זה קורה גם בשלוש רצועות המעבר "Dream" (על שלושת החלקים 1,2,3).
ולצד השמחה הגדולה, חשוב ועצוב לי להגיד: מה שקורה פה מבחינה אישית לאלטון ג'ון לא מאוד משמח. כאמור, גם בגיל 66 מדובר באמן סקרן, אך גם מיוסר ודי עצוב. כמו שהיכרנו אותו בעשור השלישי לחייו, גם בזה השביעי, למרות הפתיחות וההכרה העולמית המחבקת, לאלטון יש עוד שאלות לא פתורות. הוא מספר לנו עליהן ב"My Quicksand" מלא האכזבות והיצירתיות (והרפרנס הקלאסי) בו הדמעות זולגות מעצמן. זה קורה גם בשיר הנושא הסוגר את האלבום, "The Diving Board", ושוב, גם ב"Home Again" המוצלח.
"The Diving Board", אם צריך לסכם, הוא הפתעה גמורה. כבר נאמר שהאלבום הזה אמור להחזיר את ג'ון לשורשים. אבל היאחזותו בהם, העובדה שהוא לא התבייש לחזור את שביל האבנים הצהובות, והאמת והכנות שהוא הצליח להביע כאן - חזקות יותר מכל מה ששמענו ממנו בשנים האחרונות. זה לא יהיה מוגזם ולא תהיה זו חוצפה לומר: כנראה שכמעט 40 שנה לא שמענו את ג'ון האמיתי. וולקאם בק, אלטון. התגעגעתי.
