על חטא שחטאנו בהלקאה עצמית

במלחמת ששת הימים התחולל נס היסטורי כביר, אבל לא היתה אופוריה, בוודאי לא אצלנו. חטיבת הצנחנים 55, שבה זכיתי להיות לוחם, שחררה את ירושלים יחד עם חטיבות הראל וירושלים. על שחרור העיר נפלו 180 לוחמים, כמעט כולם ביום קרבות אחד, מתוכם כמאה מחטיבת הצנחנים. הנס והכאב באו ביחד.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• אחרי המלחמה: הרב עמיטל נפרד מא"י השלמה
  

במלחמת יום הכיפורים, בצליחת תעלת סואץ בראש הגשר ובתנועות האיגוף צפונה ודרומה, בשבועיים של לחימה, נפלו 52 לוחמים מחטיבת הצנחנים.

גם בין המלחמות לא שררה אופוריה – שירתנו במילואים במלחמת ההתשה, בבקעת הירדן ובמעוזים בתעלת סואץ ומעולם לא גבה ליבנו.

ומה אם לא תהיה התראה?

מלחמת ששת הימים עם מלחמת ההתשה נמשכו יותר מ-3 שנים. גם אחרי הפסקת האש עוד שירתנו בביקעה ובתעלה,

ובשקט מוחלט - במעוז מצפון לקנטרה - הבנו היטב שאם המצרים יצלחו את תעלת סואץ, קו בר לב ייפול בתוך יומיים לכל היותר. ניסו להסביר לנו שאוגדת שריון תסגור את המרחבים הגדולים שבין המעוזים, אבל לא השתכנענו.

ואז הגיע למעוז קצין מודיעין לשיחת רקע. הקשבנו בדממה בבונקר של המעוז, והוא הסביר שצה"ל סומך את תוכנית המלחמה על כך, שאת המלחמה תקדים התראה לפחות 72 שעות מראש, ויהיה די זמן לגייס את המילואים.

התרוממתי ממיטת הבונקר וברוב חוצפתי שאלתי – ומה, אם לא תהיה התראה? הקצין הגיב ברוגז, ואמר – לא יכול להיות דבר כזה! – נחרדתי – ושוב שאלתי – ואם בכל זאת לא תהיה?

הקצין אמר – זה יהיה רע מאוד, אבל זה לא יקרה! – לעצמי אמרתי: אוי ואבוי.

לא כולם חזרו

בסיום תפילת יום הכיפורים בישיבת הר עציון לפני 40 שנה, עליתי על כיסא, הודעתי שפרצה מלחמה בתעלת סואץ ובגולן, וכולם חייבים לנסוע מיד ליחידות שלהם בלי לחכות לצווי גיוס או להודעות – ואז ירדתי, ואמרתי – חברים, קו בר לב נפל! כעסו עלי שאני פוגע במורל הבחורים, אבל ידעתי את זאת בבהירות מוחלטת.

היו לנו תלמידים שיצאו למעוזים להתפלל ביום הכיפורים, ולא כולם חזרו. אחד היה עוד כמעט ילד, צדיק מיוחד במינו – עודני זוכר אותו עומד לפני ליד ביתי בעשרת ימי תשובה, ומתלבט בקול – "כל כך אני רוצה להישאר בישיבה ולשמוע את הרב עמיטל מתפלל כל-נדרי, מוסף ונעילה, אבל אם לא ארד למעוז שם בתעלה, בקנטרה, לא תהיה שם תפילה. הייתי שם בראש השנה וראיתי".

הוא ירד להתפלל במעוז. כאשר התפנה המעוז, הקיפו אותם כוחות מצריים סביב בית בקנטרה. בחדר הפנימי שכבו הפצועים. המצרים כרזו להם שיצאו רק הבריאים, ואם יצאו פצועים, הם יירו בכולם. אחרי התלבטות קשה, יצאו הבריאים לשבי. המצרים נכנסו וחיסלו את הפצועים שנותרו מאחור.

הבחור הצדיק הצעיר, שהיה בריא ושלם וטיפל בפצועים, סירב להפקיר אותם ונשאר בבית יחד אתם. הוא מסר את נפשו על קידוש השם על סירובו לצאת לשבי, ולהשאיר חיילים פצועים מאחור. החייל בני גל זכר צדיק וקדוש לברכה.

הלקאה עצמית משתפכת

לא הייתי שותף לאופוריה, ואינני מוכן להשתתף בהלקאה העצמית המשתפכת שוב מקץ 40 שנה.

מלחמת יום הכיפורים הביאה לישראל את הניצחון הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות, ניצחון גדול בהרבה מזה של ששת הימים.

בששת הימים היינו ערוכים ומוכנים, וניצחון חיל האוויר הכריע את המלחמה ואת ההיסטוריה ב-3 שעות. הצבא המצרי והצבא הסורי לא יכלו להפעיל מולנו את מלוא כוחם,

ביום הכיפורים הותקפנו במלוא כוחם של שני הצבאות, ובהפתעה מוחלטת מבחינתנו. בהתקפת פתע כזאת ב-1940 קרסה צרפת כולה, ושוחררה על ידי האמריקנים אחרי חמש שנים.

מדינת ישראל התעשתה, עברה למתקפת נגד - וצה"ל ניצח את שני הצבאות בפחות משלושה שבועות. היינו שם בתעלת סואץ בראש הגשר, ואחר כך היקפנו את העיר סואץ באזור בתי הזיקוק, סגרנו על ארמיה 3 המצרית, וישבנו שם ארבעה חודשים.

לך תשאל בתל אביב

במסיבת עיתונאים בקהיר שאל עיתונאי זר את אנואר א-סאדאת נשיא מצרים – איך אדוני אומר שמצרים ניצחה במלחמת אוקטובר, כשצה"ל חונה 101 ק"מ מכאן, באזור סואץ? תשובתו של סאדאת היתה קצרה ופשוטה: לך תשאל בתל אביב, שם אומרים שמצרים ניצחה.

אכן, לא פעם ולא פעמיים אנחנו משרתים את האויב מבלי דעת, בהלקאה העצמית המופרזת שלנו. שנים רבות כעסתי על התקשורת הישראלית בשל כך, עד שהבנתי שגם בתורה שלנו, ביציאת מצרים, כך זה היה: בכל צעד ושעל עלו קולות המתלוננים והקיפו את משה ואהרן עדי משבר. כך נחרת לדורות בספר התורה.

נולדנו כאלה, ואין מה לעשות, אבל מתפלל אני שלא יהא חלקי עם גל ההלקאה העצמית המתעורר מחדש.

אי אפשר לנצח את ישראל בשדה הקרב

אנואר א-סאדאת עצמו ידע היטב את המצב לאשורו, וחתר בכל כוחו להסכם שלום עם ישראל, באופן שגרם לו להיחשב כבוגד בעיני הקנאים במצרים, והוא נרצח בקהיר בעודו "חוגג את ניצחון אוקטובר".

העולם הערבי כולו הבין והפנים שאם בהתקפת פתע כזאת הצליחה ישראל להפוך את הקערה ולנצח ב-18 יום,

פירוש הדבר הוא שאי אפשר לנצח את ישראל בשדה הקרב. גם אלה שסירבו להכיר בישראל עברו מאז לאיומי הטרדה של טילים וטרור, וויתרו על שדה הקרב.

בלי הניצחון במלחמת יום הכיפורים לא היה נחקק השינוי הגדול הזה בתודעה הערבית. הניצחון הצבאי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים עלה במחיר כואב ויקר – אבל הוא שסלל את הדרך למסקנה הערבית שלא ניתן להכריע את ישראל, ולפיכך הוא הגורם העיקרי שהביא להסכמי השלום.

בכל לבנו אנו מתפללים שלא נצטרך לעבור מלחמה כזאת מול איראן וגרורותיה, עד שיגיעו גם הם לאותה מסקנה – ובינתיים "פשעי דמשק" וטהרן עושים את המלאכה עבורנו.

יהי רצון שנהיה ראויים לחתימה טובה.