לא להתרגש, זה מה יש / על ההפסד בדייויס
ה-3:2 של ישראל לבלגיה הוא רחוק מלהיות כישלון, אבל הוא הכי קרוב לאמת. אמיר וינטרוב נותר פייטר מרגש, אנדי ויוני שוב סחטו את המיץ פעם נוספת ודודי סלע שוב דפק נפקדות. אבל הבעיה היא לא אצל הארבעה האלה, כי עם כל הריק שמסביב
עוד ב-ynet ספורט:
להסתכל ימינה, להביט שמאלה ולומר בקול גדול: "כאן אנחנו צריכים להיות". כי בכדורגל אנחנו לא באמת יכולים לנצח נבחרות שהן דרג מעלינו, בכדורסל אנחנו לא יכולים לשלוט בריבאונד ללא גבוהים ובטניס לא יכולים להכניע יריבה על משטח זר לנו. עכשיו, כשאנחנו סוף סוף במקומנו המתאים, אפשר להתחיל להביט קדימה.
"התרמית" נחשפת
אך מכל הענפים, "התרמית" הגדולה ביותר בשנים האחרונות הגיעה מהטניס. מכאן שגם ההפסד לבלגיה אינו באמת כישלון, אלא רק הודאה במציאות.
המצב העצוב הוא שכיום אמיר וינטרוב אחד פצוע, עדיף מאשר כל טניסאי ישראלי פעיל אחר. "המחבט מספר 3" של ישראל הוא בר בוצר, נער בן 19 המדורג 631 בעולם. המצב כל כך קשה, עד שבפברואר האחרון הוחזר מפרישה של שנתיים וחצי נועם אוקון למפגש מול צרפת. הבדיחה העגומה שמסתובבת במסדרונות הטניס ברמת השרון, היא שגם חזרה של עמוס מנסדורף עדיפה על כל אופציה אחרת.
הרי כבר שלוש שנים שנבחרת הדייויס מתבססת על שאריות המיץ של אנדיוני ויכולת הלחימה של וינטרוב. שחקן מאזור המקום ה-200, שמוציא 200 אחוז ונלחם פי 200 מכל ספורטאי ישראלי אחר, בכל ענף. עם חבטת כף יד כה נחותה והגשות שניות נוראיות (19 אחוז בלבד מהנקודות השיג אמש וינטרוב מההגשה השנייה שלו מול דארסי),יחד עם הפציעה במפשעה, לא היה לישראל מה לעשות מול בלגיה.
לתגובות והערות - דף הטוויטר של שרון דוידוביץ'
יש הטוענים כי וינטרוב צריך להיות ממוקם גבוה יותר. כעת, כשאביו לואיס הפך להיות המלווה האישי שלו בתחרויות והוא מקבל תמיכה שלא זכה לה בעבר, קיים סיכוי כי נראה אותו מטפס מעלה, אך לא יותר מדי. לחימה וחוסן מנטלי גבוה לא יכולים לחפות על חסרונות אלמנטריים בטניס.
מצד שני, גם מפגש הדייויס מול בלגיה הוכיח, כמו שהיה מול יפן וכמו שהיה מול קנדה - עדיף 11 אמיר וינטרובים בכדורגל או 5 אמיר וינטרובים בכדורסל, ומצבנו בשאר הענפים היה מדגדג את ההישגים של הטניס בשנים האחרונות.
כישרון גדול, מטרות בינוניות
לישראל לא באמת היה סיכוי. לא כשוינטרוב שוב נותר לבד במערכה, ללא דודי סלע שממשיך לדפוק נפקדות במדי הנבחרת. מהכינוי שפעם הודבק בו "חיית דייויס", נותרה רק "עוגמת דייויס". 6 הפסדים רצופים במפעל, כולל מול יריבים נחותים בדירוג.
ודאי כבר שמעתם שהכישרון של דודי שווה טופ 20, רק שהיכולת שלו איפשהו באזור ה-300 והראש באזור ה-500. הפעם, גם עם האווירה התומכת של הנבחרת מסביב, זה פשוט לא הסתדר לטניסאי הבכיר שלנו. האיש שהוא למעשה "טניס הגברים" של ישראל. אצלו זה מתחיל, אצלו זה נגמר.
סלע של השנתיים האחרונות החליט לעבור לטורנירי הצ'לנג'רים הקטנים, להתמודד מול יריבים נחותים ממנו, לצבור קצת נקודות כדי להישאר במאייה הראשונה ולעשות קצת כסף. מטרות של שחקן בינוני עם כישרון ענק. בדיוק ההיפך מנבחרת הדייויס שלנו - מטרות גדולות עם כישרון בינוני. במקום להיסחף עם ההצלחות המפתיעות שלה קדימה, סלע נגרר לאחור.
הווה שקרי
בטניס, בניגוד לענפים אחרים, יש לפחות על מה לבנות בעתיד. לפחות העתיד הרחוק. את תפקיד המנהל המקצועי במרכז הטניס ברמת השרון קיבל לפני כשנה הראל לוי, שיחד עם נועם אוקון כמאמן הגילאים הצעירים מנסים לבנות דור חדש של טניסאים.
עד שזה יקרה, אנחנו חיים בהווה שקרי. כזה שנבנה סביב נבחרת שלא באמת מייצגת את המצב בו נמצא הענף, אבל מצליחה מעבר לכל הציפיות. כש"תרמית" מצליחה, אפשר לצאת במחולות ולשמוח. כשהיא כושלת, לא צריך להתרגש. רק להיות מודאגים.
