צבא הטוקבקיסטים של ישראל
המערכה האמתית של ישראל והפלסטינים על דעת הקהל מוכרעת ממש בימים אפורים אלה. דפי הטוקבקים והפייסבוק של עיתוני תבל, המעצבים במידה רבה את תפיסת המציאות המזרח-תיכונית, הם זירת קרב שבה קומץ תומכי ישראל חדורי אמונה מנסה להדוף כוח פרו-פלסטיני של מיליוני מגיבים, חלקם חמושים בעלילות דם. מיהם הטוקבקיסטים שמגנים עלינו במקלדתם, האם ישראל באמת משלמת להם על זה, וגם - איך גויס למשימה הסעודי הציוני הראשון?
ב-11 ביולי המזרח התיכון שוב כבש את כותרות העיתונים באיטליה. אף טיל לא נפל באותו יום בשטח ישראל, ושום כלי טיס לא חיסל מחבל בשמי עזה. ובכל זאת, למשך יותר מ-24 שעות ידיעה אחת לא זזה לרגע מכותרות האתר של "לה-רפובליקה", אחד משני העיתונים הנפוצים ביותר בארץ המגף: "חיילים ישראלים", היא בישרה בליווי סרטון וידאו, "עצרו בגדה ילד פלסטיני בן חמש כי זרק אבנים". צה"ל טען שהילד רק עוכב על-ידי החיילים והוחזר להוריו, אבל לרבים מהגולשים האיטלקים שנחרדו למראה התמונות זה הספיק כדי לשחרר נצרה.
"ישראל ראויה להשמדה", כתב הגולש פבריציו בתגובה על פרסום הכתבה בעמוד הפייסבוק של "לה רפובליקה", שדרכו צורכים חדשות יותר מ-1.2 מיליון בני אדם. "היטלר צריך לחזור כדי להשמיד אתכם, פאשיסטים מטונפים", חידד סלבינו. פאביו ירה ש"הישראלים עושים לפלסטינים מה שעשו להם הגרמנים", והתגובה של טרי זעקה: "אלה הנאצים של האלף השלישי, אבל בגלל שיש להם מלא כסף ואת החברים האמריקנים, הפלסטינים הם שמוצגים כטרוריסטים". מגיבה פעילה במיוחד בשם ויוויאנה פסקה: "ישראל היא מדינה רוצחת! היא מבצעת טיהור אתני חסר תקדים! פלסטינים מסכנים".
מפה לשם, נערמות כבר יותר מ-600 תגובות. בוטות, ארסיות, לעתים ענייניות ולעתים קרובות לא. ולפתע, מישהו קורא תיגר. "על מה את מדברת?", הודף אהוד את ויוויאנה באיטלקית רהוטה. "טיהור אתני? פגיעה יום-יומית בנשים וילדים? יש לך הוכחות או שאת סתם יורה השמצות חופשי? תזכרי שהמציאות היא לא שחור ולבן, ושתמיד צריך ללמוד את הדברים מקרוב לפני שנוקטים עמדה נחרצת כל-כך". פלסטיני בשם מוסא מקשה עליו: "אהוד, מדוע ישראל לא חוזרת לגבולות 67' במקום לבנות בהתנחלויות, בהתחשב בכך שהפלסטינים הכירו בקיומה? באיזו זכות גזלה ישראל את ארצי?". "מוסא", משיב לו אהוד בנימוס, "לפני שמדברים על גבולות צריכה להתחולל התפתחות אחת אמיתית - הכרה של שני העמים בכך שאת הארץ הזו נצטרך לחלוק. לצערי ההכרה הזו טרם הבשילה. הן הצהרות חמאס נגד זכות הקיום של ישראל והן הבנייה של התנחלויות חדשות מצד ממשלת ישראל מעידות על כך".
אהוד הוא אהוד אסולין, ישראלי בן 26 מרמת השרון שחי ולומד ברומא כבר ארבע שנים. "התחלתי לכתוב טוקבקים באיטלקית למען ישראל בימי מבצע 'עופרת יצוקה'", הוא מסביר, "כשהתקשורת באיטליה סערה וראיתי שלל עיוותים ודעות קדומות לגבי ישראל. זה הרגיז אותי ברמה הכי פשוטה ומוסרית של העניין, והרגשתי שאני לא יכול להישאר אדיש". מאז, חדשות חריגות המגיעות מישראל לכותרות באיטליה מזניקות אותו אל מסך המחשב: "המטרה שלי היא לגרום לאיטלקים לחשוב ולחרוג מהתבניות הרגילות והפשטניות שבהן רובם שבויים, לגרום להם להבין שבמציאות הדברים בסכסוך הישראלי-פלסטיני מורכבים הרבה יותר".
אסולין הוא רק אחד מני רבים - ישראלים, יהודים בנכר וסתם חובבי ציון - שמשתתפים במלחמת ההסברה הכי שקטה ולא-פורמלית שמתנהלת בשנים האחרונות, מלחמת הטוקבקים. כן, הטוקבקים. אותן פליטות מקלדת שבאקדמיה ללשון העברית מבקשים לכנות בשם הענוג "תגוביוֹת" אבל ברחוב הפכו כבר מזמן לשם נרדף ונלעג לבהמיוּת, הן כעת זירה של מאבקי תעמולה לכל דבר. תחילה הופיעו הטוקבקים בתחתית עמודי החדשות של האתרים המובילים - שם עברו סינון קפדני נגד ניבולי פה והערות גזעניות, אבל בשנים האחרונות הם נדדו גם אל עמודי הפייסבוק של אתרי החדשות, המקבצים סביבם דרך קבע מאות אלפי או מיליוני עוקבים. שם, תחת שם מלא ובלי מסכות, כבר מותר להגיד באמת הכול.
כעת, במערכה הישראלית-פלסטינית על דעת הקהל העולמית משמשים הטוקבקים שדה קרב יוצא דופן: הם הזירה היחידה במרחב הווירטואלי שיוצרת עימות ישיר בין מתנגדי ישראל לתומכיה, וגוררת אותם לוויכוח חזיתי ופעיל בזמן אמת. כאן לא מספיק איור של טילים נוחתים בלב פריז או תמונה קפואה של אם המסוככת על ילדיה מפני רקטות: בעולם הנוירוטי של הטוקבקים לכל תמונה יש תשובה, לכל תשובה יש תגובה, ולכל תגובה יש אורך חיים של כמה שניות בלבד עד שתופרך גם היא על-ידי אוהדי היריב. איזו אמת תנצח בסוף, הישראלית או הפלסטינית? הרבה תלוי בהתמדה של לוחמי הטוקבקים האלה ובמסירות שלהם לקרב המוחות.
4% כותבים טוקבקים, 30% קוראים
ד"ר צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון לקח חלק במחקר בינלאומי מקיף שבו נבדקו הרגלי הגלישה והטקבוק ב-24 אתרי חדשות מובילים בעולם, מארה"ב עד צרפת, מגרמניה ועד אסטוניה. מדבריו עולה שהיכולת של המשתתפים במלחמת הטוקבקים להבנות מציאות ביחס לשיעורם באוכלוסייה היא פשוט אדירה. מחקרים בעולם וגם בישראל, כך הוא מספר, מראים שרק 4%-7% מגולשי אתרי החדשות טורחים לכתוב טוקבקים, ואילו שיעור הקוראים את התגובות גדול בהרבה: בין 30%-40% מהגולשים. "חבורה קטנה של טוקבקיסטים מיומנים ומסורים יכולה להשתלט על כתבה, כמו על ידיעות פוליטיות בישראל, וליצור מראית עין של רוב או לפחות להציגו כרוב גדול יותר מכפי שהוא באמת". ברור לו שלטוקבקים יש גם השפעות פסיכולוגיות: "יכול להיות מצב שבו גולש קורא טוקבקים על כתבה מסוימת, מבין שהוא בעמדת מיעוט ומרגיש שלא בנוח עם זה. מרגיש שאולי הוא לא בצד הנכון".
ובדיוק בשל כך יש מי שמנסה לסמן לגולשים את "הצד הנכון". אבישי ביטון, סטודנט בן 24 מראשון-לציון, הוא עוד לוחם רשת ישראלי. בילדותו עלה לארץ מניו-יורק, שם גר ממש מול מטה האו"ם. בזמן שירותו הצבאי, מעט אחרי המבצע בעזה ב-2009, נסע לארה"ב לבקר את המשפחה ובתפוח הגדול חלף על פני מחאה פרו-פלסטינית. הפער בין השלטים הצועקים "ישראל רוצחת" לבין חוויותיו כחייל בצבא המוסרי בעולם, כפי שהוא מגדיר אותו שוב ושוב, טלטל אותו. מאז הוא שם: בוקר, צהריים, ערב, מתי שצריך. כוס קפה על השולחן, לפטופ מול העיניים, מחפש קרבות וירטואליים באתרי תבל.
"אין יום שבו אני לא נכנס לאתר חדשות בינלאומי", הוא אומר, "יש ימים שבהם העולם עושה אתנו חסד ומתמקד בסוריה, ואז אפשר לישון יום אחד בשקט, אבל יש ימים שבהם אתה מוצא את עצמך ער בלילה, וזה קורה לא רק מטעמי הזדהות עם המדינה אלא גם מטעמי רדיפת צדק. אתה כותב עשר שורות בטוקבקים רק כדי שתוכל לישון רגוע ולהגיד 'עשיתי את שלי, הצגתי את הצד השני של המטבע עד כמה שאפשר'. היו ימים שהשקעתי שש שעות בכתיבת טוקבקים, ובזמן מבצע 'עמוד ענן' למשל העברתי 14-12 שעות מול אתרי החדשות. קמתי בבוקר, התיישבתי מול המחשב, והלכתי לישון רק כשלא יכולתי לכתוב יותר".
הטוקבקיסטים, מי כמוהו יודע, הם עם אכזר. לצד ביקורת לגיטימית על ישראל, בתחתית עיתוני העולם ראו הוא ועמיתיו את השקרים הכי בוטים שיש. כשגולשים רואים גופה של פלסטיני, הם שולחים את הישראלים לגזים, מספרים שהם שותים דם ערבי, אונסים נשים במחסומים. חולקים חוויות מהביקור האחרון שלהם ברצועה, ומדווחים על חיילים במדי זית שמענים ילדים להנאתם, אגב שתיית אלכוהול וצחקוקים. לא ברור כמה מהם יודעים שמלבד במבצעים מיוחדים אין חיילים ישראלים בעזה כבר שמונה שנים, אבל זה לא משנה. הטוקבק כבר באוויר, הנזק כבר נעשה. ביטון מנסה לנצח אותם במילים ותמונות: חותר לחשוף שקרי הסברה של הצד השני, להוכיח מגיבים על בורותם, להעלות שאלות שיסדקו את אמונתם המוחלטת.
"כשאתה דובר שפה זרה באופן רהוט ומכיר את הנוהג המקומי, זה נותן פרספקטיבה אחרת. גולשים אומרים לעצמם 'הנה אדם ממדינת האם שלי שנמצא בשטח ומספר לנו מה הוא חווה'. כמי שמכיר את האמריקנים, למשל, אני לא מגיב על אותו סיפור חדשותי באופן דומה בפוקס ניוז הרפובליקני וב-CNN הליברלי. אם בפוקס ניוז אפשר לדבר אל הרגש ולא להיכנס לדקויות סטטיסטיות כי הגולשים הנאמנים שלו נוטים מראש לתמוך בישראל, אל הקוראים הליברלים של CNN צריך לדבר בהיגיון רב יותר ולגבות את הדברים בנתונים. הם צמאים לדעת כמה ולמה, צריך להאיר להם זוויות פחות מוכרות".
כמו ללמד פרה לקרוא
מלחמת הטוקבקים מרמזת שאולי בכל זאת זה לא תסביך רדיפה, אולי ישראל באמת מעסיקה את העולם באופן לא פרופורציונלי למידותיה. ד"ר רייך מספר כי עורכים של אתרי חדשות ברחבי הגלובוס שהשתתפו במחקר שלו ושל עמיתיו סימנו כולם נושא אחד שגורם למערכת הטוקבקים של האתר שלהם להסתחרר יותר מכל נושא אחר: "עורכים בכל העולם - ב'וושינגטון פוסט', ב'גרדיאן', ב'די וולט', ב'לה פיגארו' - מספרים על מבול של תגובות על כל ידיעה הקשורה לסכסוך הישראלי-ערבי. בתגובות לכל ידיעה על ישראל או הפלסטינים השיח הופך לדבריהם מיד לשיח של שנאה. עורכי האתרים תיארו את החוויה כך: 'העלית ידיעה על המזרח התיכון? אתה לא יכול ללכת לישון'. הם מזהים התארגנות של קהילות פלסטיניות ופרו-פלסטיניות מחד וקהילות יהודיות או פרו-יהודיות מאידך, שמתקוטטות ביניהן ומתנפלות על כל ידיעה חדשה שמתפרסמת".
אבל ישראלים והקהילות היהודיות בניכר אינם ניצבים לבדם במערכה הזו. "ההתרשמות שלי היא שבגרמניה, הרוב הגדול של האנשים שכותבים טוקבקים פרו-ישראליים בכלל אינם יהודים", מספר פיליפ פביאן, גרמני בן 32 מברלין, שמטקבק למען ישראל כבר שנים. "האינתיפאדה והתקופה שאחרי פיגועי 11 בספטמבר גרמו לי להבין את הבעיות של תקשורת ההמונים המיינסטרימית, במיוחד כשהדברים נוגעים לישראל, והדחף להציג את העובדות כשורה בער בי. לאט-לאט פגשתי ברחבי האינטרנט עוד ועוד אנשים שחושבים כמוני".
החוויה שהוא מתאר נשמעת ישראלית ביותר: "מול רבים מהטוקבקיסטים שכותבים נגד ישראל, אחרי שאתה חוזר ודן שוב ושוב באותם הדברים, אתה מבין שאתה נמצא בלוּפ שאין ממנו יציאה, ואתה יודע שניסיון להסביר להם את ישראל או האנטישמיות הוא כמו ללמד פרה לקרוא. אבל לעתים אתה מבין שאנשים מסוימים מתחילים לשנות את דעתם לאט-לאט, מפני שהם מודים בפני עצמם שאתה צודק בכמה נקודות או מפני שהם נתקלים בנקודת מבט שאותה הם לא פגשו לפני כן". תפקידו כסנגור של ישראל גבה ממנו גם מחיר: "לעתים הדחף שלי בנוגע לישראל היה כל כך חזק, עד שהוא גזל לי הרבה מאוד זמן. היו ימים שבהם לא הייתי מסוגל לפרוש מוויכוח פוליטי באינטרנט אפילו מאוחר בלילה או בזמן העבודה, ואיבדתי גם כמה חברים שחשבו שאני אובססיבי, אבל היום אני לא מצטער על כך. הפעילות למען ישראל הביאה אותי להכיר חברים חדשים".
המיומנים שבטוקבקיסטים יודעים לאפיין באופן גס את הטוקבקים לפי מוצאם, ומתארים את אמריקה הלטינית כאחד האזורים הבעיתיים ביותר עבור ישראל ("יש שם בסיס ידע נוראי", אומר טוקבקיסט ותיק, "לפעמים אנשים שם כותבים על ישראל כמו שפעם דיברו על עולם שטוח, מציגים נתונים ו'עובדות' שגורמים לנו לצחוק ולבכות גם יחד"). מי שמנסה להעמיד את הדברים על דיוקם הוא נסים טראב, צעיר בן 20 מוונצואלה הלומד כעת לתואר ראשון בתקשורת. מדי יום הוא נכנס לאתרי החדשות הגדולים ביותר בספרדית, השפה השלישית הכי מדוברת בעולם: מעיתוני ארצו, דרך "קלארין" הארגנטיני ועד "אל-פאיס" הספרדי.
"באמריקה הלטינית חלו שינויים בשנים האחרונות, ואינטרסים כלכליים משותפים עם מדינות ערב גרמו למדינות בדרום אמריקה לצדד בפלסטינים", הוא מספר. "מכאן זה נראה לפעמים כאילו ישראל היא דיקטטורה שבה לערבים אין זכויות. אני מקפיד לקרוא את החדשות בספרדית מדי יום, וכשאני מוצא סיפור שמאיר את ישראל באור שלילי ולא-מוצדק מתעורר בי הצורך להבהיר את המצב תוך התבססות על עובדות. לא פעם זה מתסכל, ויש מגיבים שאין טעם בכלל לקיים איתם דיון. להערות אנטישמיות שמהללות את היטלר ומכחישות את השואה התרגלנו, אבל לא אשכח למשל שנתקלתי בטוקבקיסטים שהצדיקו את רצח משפחת פוגל באיתמר ואמרו שמעשים כאלה ישראל מבצעת נגד הפלסטינים מדי יום. נותרתי המום, לא יכולתי להבין את זה".
זירה אבודה במלחמת הטוקבקים היא הזירה הערבית, אבל גם שם - מתברר - יש מי שדואג לשלום הציונות. כמה ערבים ישראלים שבעתות מלחמה התגייסו למאמץ ההסברתי סירבו להתראיין לכתבה זו, אבל מי שדווקא אינו חושש לספר על פועלו הוא הצעיר הסעודי חוסיין, תושב ריאד, שהחל לכתוב טוקבקים למען ישראל לפני ארבע שנים. "אני מודה שבעבר שנאתי את ישראל בגלל התעמולה בעולם הערבי והאיסלאמי", הוא מספר, "ואפילו חשבתי שדיאלוג עם ישראלים הוא בבחינת בגידה. אבל ככל שהזמן עבר הדעות שלי השתנו, והישראלים שאיתם אני מדבר עזרו לי להכיר את העובדות". חוסיין מציג את פניה היפות של ישראל באתרים ערביים וגם בפייסבוק. לא פעם, הוא מספר, ספג נאצות מאיסלאמיסטים קיצונים כפי שהוא מגדיר אותם, שזעמו על תמיכתו בזכות הקיום של ישראל ועל דברים שכתב בגנות חמאס וחיזבאללה.
"אני כותב שאני חבר טוב של ישראל והישראלים ואני גאה בכך", מספר חוסיין. חבריו הסעודים מודעים לתחביב המוזר שלו, ולדבריו אחדים מהם תומכים בו ולאחרים פשוט לא אכפת. גם מהמשטר הסעודי הוא אינו פוחד: "אני מכיר את הקווים האדומים במדינה שלי. מי שתוקף את סמלי הדת כמו הנביא מוחמד נמצא בבעיה גדולה, אבל אם מישהו משבח את ישראל - אין לו ממה לדאוג. סעודים רבים תומכים בשלום עם ישראל, ואישים סעודים מפורסמים כמו מנהל רשת אל-ערבייה כתבו דברים יפים עליכם מבלי שיקרה להם דבר". העבודה של חוסיין, מטבע הדברים, קשה במיוחד: "השקרים בכלי התקשורת הערביים הם גדולים ורבים, וכל דבר שלילי קשור מבחינתם לישראל. השקר האחרון הוא כמובן זה של תומכי אסד, שמאשימים את ישראל בסיוע לפעילי הג'יהאד בסוריה. לאלה שמכנים את ישראל 'מדינה פושעת' אני מסביר שהערבים בישראל חיים הרבה יותר טוב מאשר הערבים במצרים, בלבנון, בסוריה או בירדן, ושישראל היא מדינה דמוקרטית שאין בה אפליה. אני מדגיש שלישראל אין ברירה אלא לצור על עזה כדי להגן על עצמה מפני ארגוני הטרור, ושמזון ותרופות ממשיכים לזרום לרצועה כל העת".
אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך. "צבא הטוקבקיסטים הישראלי" בנוי מפעילים חדורי אידיאולוגיה ותחושת שליחות שרוצים להוכיח את העולם על טעותו, אבל יש ביניהם מי שמספרים שלעתים הם עצמם מגלים עד כמה המציאות מורכבת, לפעמים אלה טוקבקי היריב שמצליחים לזרוע אצלם ספקות. יש תקלות שקשה להצדיק, יש הרג שאפשר להימנע ממנו, ולפעמים גם הם משתכנעים שהצד הישראלי יכול לעשות יותר בשביל השלום. רבים מהטוקבקיסטים מציינים למשל את הבנייה בהתנחלויות כדבר שקשה להם מאוד להסביר. "באופן כללי אני משוכנע מאוד בצדקת הדרך ובחשיבות המפעל הציוני", מסביר אסולין מרומא, "כך שאף טוקבקיסט לא גרם לי לפקפק ברעיון שבשמו קמה מדינת ישראל, אבל החשיפה המאסיבית כל כך לדעת הנגד בהחלט גרמה לי לראות את המציאות בצורה קצת יותר מאוזנת. אני גם לא ממהר להצדיק כל דבר שישראל עושה. כשהחיילים בגדה תפסו את הילד בן ה-5 הבהרתי בתגובה שלי שלדעתי החיילים עשו טעות, והתמקדתי בהסברת ההקשר, הדגשתי את העובדה שמה שהתרחש הוא לא מעצר אלא עיכוב קצר ונזיפה, ושזה לא משחק של טובים מול רעים".
שנאה בקופי-פייסט
הניסיון המוצלח ביותר שנעשה עד כה בארץ להקים מערך טוקבקיסטים למטרות הסברה היה של אגודת הסטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצליה בזמן "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". בחמ"ל שפעל אז מסביב לשעון עבדו בהתנדבות 1,600 סטודנטים דוברי שפות זרות, רובם הגדול סטודנטים זרים שלמדו באותה העת בישראל. שלושה צוותים שהתמקדו בכתיבת טוקבקים באתרי העולם פנו ב-34 שפות ל-61 מדינות, והגיעו לפי הערכתם למסכי המחשב של כ-20 מיליון איש. מלבד טוקבקים בשפות המובילות אנגלית, ספרדית ורוסית, הם דאגו לא להשאיר מיותמים מתגובות פרו-ישראליות גם אתרי חדשות בגאורגיה, טורקיה, דרום קוריאה ושלל זירות הסברה אחרות שאינן נחשבות "קלאסיות", והכול - בשפת המקום. "הרעיון שלפיו פעלנו היה שאנחנו לא נציגים רשמיים של המדינה, אלא אנשים פשוטים שכותבים על התחושות האישיות שלנו כמי שחיים תחת אש וכך הגענו להישגים", מספר ירדן בן-יוסף, האיש שהקים את החמ"ל וכיום יו"ר אגודת הסטודנטים בבינתחומי. "אני זוכר למשל שבאתר חדשות בדנמרק פעילים קידמו דרך הטוקבקים הפגנה נגד ישראל, והטוקבקיסטים שלנו פיתחו איתם שיח טוקבקים שבו הוצגו בדנית אמנת חמאס הקוראת להשמיד את ישראל וקישורים לקייטנות השנאה בעזה. באופן נדיר, אחד הגולשים שקידמו כל-כך את ההפגנה הודה פתאום שהוא לא הכיר את הדברים האלה".
הבעיה, מסבירים הטוקבקיסטים, היא שבימים כתיקונם לא עומד לישראל צבא מגיבים שכזה. בעת מבצע צבאי מוקם אולי כוח אד-הוק, אבל מלחמת הטוקבקים היא מלחמת התשה ארוכת טווח שאותה מניעים אירועים יום-יומיים - מהרג מחבלים המוצגים באתרי העולם כאזרחים תמימים ועד שחרור רוצחים פלסטינים המתוארים כ"אסירים פוליטיים". דעת הקהל, אפוא, ממשיכה להתגבש גם במלחמה שבין המלחמות. לפני ארבע שנים פורסם כי משרד החוץ מקים מחלקה של טוקבקיסטים בתשלום כדי להגביר את הנוכחות הישראלית ברשת, אבל הרעיון מעולם לא קרם עור וגידים. גורמים במשרד החוץ מסבירים שלא רק שאלות של עלות מול תועלת מנעו מהלך כזה, אלא גם סוגיות של מוסר ואמינות. מדינה המשלמת לאנשים ללא קשר לעמדתם כדי שישווקו אותה לעולם במסווה של גולשים עצמאיים - משחקת משחק מסוכן מאוד.
"גם בתוך מלחמת ההסברה לא כל האמצעים כשרים, על אחת כמה וכמה אם אנחנו עדיין מחשיבים את עצמנו לצד הטוב בסכסוך", אומר יורם מורד, מנהל מחלקת הדיפלומטיה הדיגיטלית במשרד החוץ. "שמעתי כבר על תוכנות שיכולות להציף את דפי הטוקבקים במסרים ישראליים, יכולנו גם לפתוח פרופילים פיקטיביים, אבל מעבר לעובדה שקל היום מאוד לחשוף פיקציות כאלה - זו פשוט לא הדרך". אף שהטוקבקים הם זירת העימות הישיר היחידה בין גולשים פרו-פלסטינים לפרו-ישראלים, במשרד החוץ סבורים כי חשיבותם - גם אם בהחלט קיימת - פחותה לעומת הפוסטים הוויראליים בפייסבוק ובטוויטר או הפגנת הנוכחות ברדיו, בטלוויזיה ובעיתוני הדפוס.
לוחמי המקלדת מצדם מעידים כמעט כולם שבקרב על הנראות בדפי הטוקבקים התבוסה הישראלית מוחלטת: מבחינה מספרית אנחנו שוב דוד, והערבים - גוליית. ישראל היא קיבוץ גלויות עם פוטנציאל אדיר של דוברי שפות זרות, אבל במדינות מסוימות בעולם תגובות כחול-לבן המטילות ספק בדיווח החדשותי של האתרים או בתוכני הטוקבקים הנפרשים תחתיו, הן בבחינת איים בים של תוכחה פרו-פלסטינית. לירדן בן-יוסף מהחמ"ל של הבינתחומי ברור לכן שבמלחמה הזאת, מספרים חשובים לא פחות ממילים. "במהלך עמוד ענן למדנו שכמות הטוקבקים שאנחנו מעלים משמעותית יותר מהאיכות", הוא מסביר. "גם אם הכותב האינטליגנט ביותר יכתוב טוקבק עשיר בנתונים ובתיאורים היסטוריים, איש לא יטרח לקרוא אותו כי הוא יהיה ארוך מדי. עשרה טוקבקיסטים פרו-פלסטינים שיכתבו פשוט 'רוצחים' או מילה אחרת שמעוררת רגש ינצחו בקרב על הלב ועל דעת הקהל, ואנחנו צריכים לשאוף לאזן את יחסי הכוחות מבחינה מספרית".
אבישי ביטון לא מסכים איתו. את הטוקבקים האלה הוא מכנה "שנאה בקופי-פייסט", ובמשחק הזה אם תשאלו אותו הפסדנו עוד לפני שריקת הפתיחה. מיליארד וחצי מוסלמים בתוספת סנטימנט אירופי אנטי-ישראלי מובהק לא משאירים סיכוי לכמה עשרות מיליוני יהודים ונוצרים חובבי ישראל. "אני לא מתכחש לעובדה שכשהקורא ההדיוט רואה ש-90% מהטוקבקים משמיצים את ישראל הוא נוטה לאמץ את העמדה שלהם, אבל אני חושב שאסור לנו להתמקד בקורא הזה, כי מדובר בקרב אבוד מראש. אנחנו צריכים להתמקד לא בהדיוטות אלא בגולשים אינטליגנטים שהסכסוך באמת מעניין אותם, אלה שבעוד עשר או עשרים שנה יהיו מובילי דעה במדינות שלהם. מוטב להפסיד אלף סטודנטים בקמפוס
בארה"ב אבל לזכות באהדה של סטודנט מצטיין אחד ליחסים בינלאומיים, זה שיום אחד יהיה דיפלומט באו"ם וישפיע הרבה יותר על גורלנו".
במשרד החוץ בירושלים מאמינים כי התמקדות ממסדית בטוקבקים היא לא ריאלית, וכי האסטרטגיה של "לחץ על כל המגרש" (ההשקעה בקשר עם ארגונים פרו-ישראליים, אוניברסיטאות וקהילות מפתח מעבר לים) היא הדרך הנכונה ליצור תנופה הסברתית כוללת, המניעה באופן עקיף גם את גלגלי הטקבוק בעד ישראל. עד אז, בונים שם במידה רבה על יוזמות עצמאיות. "לא נמצא ארבעה מיליון עובדי מדינה שיכתבו טוקבקים", אומר מורד, "ולכן גם הישראלים צריכים להבין שבזירה הזו הדברים תלויים בהם הרבה יותר מאשר בממשלה. כל אחד מאתנו יכול לעשות משהו, אפילו אם זה לפתוח את העיניים לשני גולשים בלבד, ותפקידו של משרד החוץ הוא לדאוג שלא יהיה ישראלי אחד שרוצה להתגייס למאמץ - ומגלה שאין לו למי לפנות כדי לקבל כלים ומידע".
בהכנת הכתבה סייע רועי קייס
Read this article in English
