הקשיבו לאבל השקט של האמהות הדתיות
"לידה שקטה" מסתיימת בידיים ריקות ובלב שבור. בחברה הדתית נאלצים ההורים להתמודד גם עם שיקול הלכתי, אשמה דתית ודיסוננס אמוני. הייתי רוצה שהקהילה הדתית תדע לתמוך באסון השקט הזה ולקבל אותו, על אף מורכבותו. לכן אנחנו חייבות להפסיק לשתוק
החברה הישראלית מעודדת ילודה, הן כמדיניות והן כתרבות. במגזר הדתי-לאומי לגווניו הדבר מורגש עוד יותר. כולם מכירים את המבטים החודרים לכיוון הבטן של
הכלה הטרייה, שלפעמים מתקשה להרות או להחזיק את ההריון. לעיתים קרובות מתווספים הפן ההלכתי ופן ההסתרה, שכן מדובר בנושא שהצניעות יפה לו. בדרך כלל, סיבוכים של הריון ולידה לא עולים לכותרות, לא בתקשורת וגם לא בשיחות סלון.
פרידה מבן משפחה. האישה מכירה את העובר, היא גידלה אותו ברחמה, הרגישה את תנועותיו ובמקרים רבים גם בחרה לראות אותו לאחר הלידה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
מסתבר שאחד מכל ארבעה הריונות לא יגיע לשליש השני, בדרך כלל בעקבות הפלה טבעית, וגם בעקבות הפסקת הריון. יש כל מיני סיבות להפסיק הריון. חלק גדול מהפניות מגיע על רקע של מוּמים עובריים או סיבות רפואיות אימהיות.
באין מי שינחם
הריון שמסתיים עוד לפני שמלאו לו שלושה חודשים, מסתיים בשקט. בדרך כלל, הסביבה לא יודעת על ההריון,
דעה
דין רודף לעוּבר
יעל משאלי
"אם הרבנים יראו את הנשים שלא עמדו בנטל מאושפזות במחלקות הפסיכיאטריות, אולי ירחיבו את המושג פיקוח נפש, ויגדירו את העובר - 'רודף'". גם יעל משאלי סבורה שהפלה זה סוג של רצח, אבל היא לא מתכוונת להצטדק
ויש זוגות שבוחרים שלא לספר אף למשפחה בשלב זה, מתוך אמונה ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". ההריון מסתיים ואין איש יודע, ואין מי שיתמוך בזוג שעבר חוויה קשה ומתמודד עם האובדן.
ככל שחולף הזמן, סיכויי ההריון עולים, אך לצערנו יש מקרים לא מעטים של הריונות שמסתיימים בידיים ריקות גם בשלבים מאוחרים, ואף סמוך ללידה, שוב עקב סיבות טבעיות או בעקבות הפסקת הריון. החל מאמצע-סוף השליש השני (בסביבות שבועות 20-22, ותלוי במדיניות בית החולים), סיום ההריון ייעשה על ידי "לידה שקטה", שכשמה כן היא: לידה שבסופה לא נשמע בכי התינוק.
מדובר בלידה לכל דבר. צוות בית החולים יוצר השראת לידה (באמצעות זירוזים כימיים או מכאניים) עד ללידתו של עובר ללא רוח-חיים. במקרים של הפסקת הריון יזומה, יקבל העובר זריקה (בעודו ברחם אמו) שתפסיק את פעימות לבו, והאישה מרגישה בשלב הזה כיצד התנועות שכל כך אהבה אותן והתרגלה אליהן, פוסקות.
היא חווה צירים, לחיצות, כאבים, ולעיתים קרובות אף נזקקת להתערבות רפואית במהלך הלידה או לאחריה. החל משבוע 26 זכאית היולדת לחופשת לידה מלאה בתשלום, אך אם הלידה מתרחשת לפני שבוע זה, עליה לשוב לעבודתה לאחר שבוע ימי מחלה בלבד - שבוע שבו לא הספיקה להתאושש גופנית, ובוודאי שלא רגשית.
מה עושים עם האשמה הדתית?
לידות שקטות יכולות להתרחש בכל שלב בהריון, ואפילו במהלך לידה שהתחילה כתקינה. בני הזוג חוזרים לביתם בידיים ריקות, לא פעם - לבית שכבר מחכה לתינוק, כשהבגדים כובסו, הרהיטים סודרו בחדר, ובני המשפחה מחכים לתוספת החדשה לביתם.
בני הזוג חוזרים לביתם בידיים ריקות, לא פעם - לבית שכבר מחכה לתינוק, כשהבגדים כובסו, והרהיטים סודרו בחדר(צילום: Index open)
בני הזוג, ובמיוחד האישה שחוותה בגופה את התהליך ואת הלידה, עוברים תהליך שלם של אבל; כמו
דעה
הרחם שלי ברשותי
טלי פרקש
תחרות "אם השנה" בהקפאה. האישה החרדית גילתה את אמצעי המניעה, ופוסקים חרדים גילו כי חשוב להעמיד את האישה וצרכיה במרכז. לאט-לאט מתחוללת מהפיכת ילודה שקטה, ונתוני הלמ"ס מדברים במקומה
כל הסביבה יודעת על ההריון, הרי כולם ראו את הבטן התופחת (ולפעמים גם מאחלים "מזל טוב", מתוך אותה מחשבה שכל הריון מסתיים בטוב). אך לסביבה קשה להתאבל על מי שלא הכירה, על מי שלא ישבו עליו שבעה, על מי שבעצם לא נולד. האישה נותרת עם תחושת האבל החזק לבדה.
במקרה של הפסקת הריון, הסביבה נוטה לשפוט את האישה על בחירתה, במודע או שלא במודע, במוחצן או שלא במוחצן. החברה הישראלית עודנה שמרנית מאוד לגבי הפסקות הריון, ואלו מאושרות על פי חוק רק על ידי ועדה.
בחברה הדתית יש, בנוסף לכל, גם את השיקול ההלכתי כאשר לפי חלק מן הדעות אין לבצע הפסקות הריון ללא אישור מרב, ורק במקרים חריגים במיוחד, כאשר נשקפת סכנה מיידית לאם, או כשמדובר במום שלא משאיר לוולד כל סיכוי.
נשים שבחרו להפסיק הריון בשלב מאוחר מרגישות לפעמים את האשמה הדתית, נוסף על העול החברתי. הן בחרו לעשות מעשה מאוד שנוי במחלוקת מבחינה הלכתית, במיוחד בחברות שמעודדות ילודה ומשפחות גדולות.
יש נשים שמספרות על לחץ אמוני שהופעל עליהן לקראת הבחירה בהפסקת הריון: סיפרו להן סיפורי-ניסים, וניסו לגרום להן להאמין שגם להן עתיד להתרחש נס, ושהעובר ייוולד בריא ושלם. נשים דתיות שבחרו להפסיק את ההריון עלולות להיחשב כמאמינות פחות בכוחם של ניסים ותפילות.
כשהרופא אומר כן, והרב אומר לא
כאשר אני עברתי הפסקת הריון בשבוע 35, בחרתי שלא לספר על הנסיבות הספציפיות, והשארתי את
דעה
אל תחמירו לשווא
ד"ר רונית עיר-שי
הרבנים המתנגדים להפלות ונותנים כוח לארגונים דוגמת "אפרת" - יוצרים מצג שווא הלכתי. תתפלאו, הפסיקה היהודית מקילה מאוד בכל הנוגע להפסקת הריון, וגם המחמירים בפומבי מתירים אותה בארבע עיניים. האם הם מתביישים בהלכה?
העובדות היבשות: ההריון הסתיים בידיים ריקות. העדפתי להסתיר את האמת השלמה מתוך חשש מפני תוכחות או שאלות הנוגעות להלכה.
יש נשים שבוחרות להתייעץ עם סמכות רוחנית או הלכתית לקראת ההחלטה. היתר לבצע הפסקת הריון עשוי להקל על כאבן ולשאת בעול האחריות שבבחירה. יש מקרים שבהם דעת הרב איננה עולה בקנה אחד עם דעת הרופאים, ובני הזוג נותרים תלויים על גשר דק מעל תהום ההחלטה.
אחרי לידה שקטה, חשות נשים רבות שהסביבה מצפה מהן לחזור לשגרה במהירות, ולכל המאוחר, עם החזרה לעבודה לאחר חופשת הלידה. התחושה שמתארות רבות היא שהסביבה משדרת להן שאין להן קושי עם הילד (שלא נולד), ולכן אין להן צורך אמיתי בחופשת לידה, והן בסך הכול מתפנקות.
מקורות תיאורטיים שאספתי, בוחנים את מושג ה"קורבן", תואר הניתן למי "שהרוויח" את הסבל שלו באופן ראוי (למשל, קורבנות פיגועי איבה או אסונות טבע). על מנת להיחשב לקורבן, הפגיעה צריכה להיעשות מכוח חזק חיצוני, ועם מעורבות מינימלית של האדם (אשמה). נשים שבחרו בהפסקת הריון נמצאות בתווך: מצד אחד, הן נפגעו מכוח עליון אשר גזר עליהן את המומים, הבעיה הרפואית או ההריון הבלתי רצוי. מצד שני, הן הרי בחרו בהפסקת הריון. לפי החוק, עליהן לחתום על הטפסים ואף להצהיר בוועדה שזהו רצונן. לאב, אגב, אין שום מעורבות בהחלטה מבחינה בירוקרטית.
יש בחברה הישראלית תחושה שהפלות הן מבחירה. כתוצאה מנסיבות אלו נשים רבות חשות שהסביבה מפנה כלפיהן אצבע מאשימה בעקבות הפסקת ההריון, אינה רואה בהן קורבן ראוי - ולכן לא מעניקה להן את הסימפטיה שלה הן זקוקות. הסביבה ההלכתית לפעמים מעצימה קושי זה, עם התחושה שהכאב הגדול שחווה האישה הוא העונש בעקבות המעשה השנוי במחלוקת. הנשים מתמודדות עם תהליך אבל, אך זהו אבל שאין לו לגיטימציה מלאה ואין לו מסגרת, דבר שמקשה על ההתאוששות.
בירכתי "הגומל", כי רציתי תשובה מעודדת
כיום, בעידן התקשורת המתחדשת, אנחנו יודעים להכיל כאבים רבים ולתמוך במצבים אנושיים קשים מאוד, אך האבל הזה, אובדן ההריון בלידה שקטה, נותר מוסתר.
מהיכרותי, נשים שעברו לידה שקטה אינן רוצות להרגיש קורבן. הן רוצות לצמוח מתוך המשבר ומחפשות דרכים להתמודד עם האסון שקרה להן. הן מבינות שחייהן השתנו ושהן איבדו משהו יקר שלעולם לא יחזור. במקביל, הן קיבלו משהו חדש; מין תכונה או תובנה שכל אחת נושאת איתה בעקבות האובדן והצמיחה ממנו.
נשים דתיות רבות מתמודדות עם דיסוננס אמוני לאחר אסון שכזה. לאחר הלידה השקטה שעברתי התחבטתי בשאלה האם לברך את ברכת הגומל בבית הכנסת, כפי שנהוג לברך לאחר לידה. כיצד יכולתי לברך "שגמלני כל טוב", לאחר שנמנע ממני הטוב? בסופו של דבר, בחרתי לברך את ברכת הגומל בנוסח המוכר שלה, כי כל כך רציתי לשמוע את הקהל עונה לי, "הוא יגמלך כל טוב סלה".
החברה הישראלית צריכה להכיר סיפורים כאלה. צריכה לחבק. לצערי, נשים נוספות תעמודנה בפני הניסיון הזה, כי זה טבעו של עולם. הייתי רוצה שנשים אחרות שתתמודדנה עם אובדן נוראי כזה, תוכלנה לקבל כתף ותמיכה מהחברה הטבעית שלהן. המגזר הדתי-לאומי מאוגד בדרך כלל בקהילות היודעות לתמוך בשמחות ובאסונות, והייתי רוצה שנדע לתמוך גם באסון השקט הזה ולקבל אותו, על אף המורכבות הדתית הרבה שהוא נושא עימו.
כדי להגיע לשם אנחנו צריכות לדבר; צריכות לקבל מקום והכרה באובדן שלנו כאבל בפני עצמו, ולא מוקטן יחסית לאסונות אחרים. כנס "קולך" הוא הזדמנות נוספת להוציא את הלידות השקטות לאור, להתיר את קשר השתיקה.
- מיה בודאי-פרידמן, מנחת קבוצות ומנהלת פרויקטים, הרצתה בכנס "קולך" השמיני שהתקיים
היום (ב') במרכז וואהל בבר אילן, במסגרת דיון "לפרות, לרבות, ולהישאר בריאה כהלכה"
לפנייה לכתב/ת 
לכאב נוספת תחושת האשמה הדתית
צילום: רויטרס
מומלצים
