גם להורים מגיע לומר: "זה שלי!"

כשהייתי ילדה היה לי חדר משלי. בחדר שלי היתה הספרייה שלי, בספרייה שלי היו המגירות שלי, במגירה העליונה היה היומן האישי שלי. הרגשתי שכל הדברים שבחדרי ובעולמי הם שלי, על אף שדבר מהם לא נקנה בכסף שהרווחתי בעצמי.

גם הילדים שלנו מרגישים שהכל שלהם. זה מתחיל עם "זה שלי!!!" - דרישות הרכושנות הראשונות של הפעוט על כל צעצוע שהוא נוטל לידו חצי דקה לפני שמגיע חברו. וזה ממשיך בצעקות "אמא! הוא נגע לי בדברים שלי!" בעיצומה של מריבה בקרב הילדים הגדולים יותר.

אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית  ב-10 צעדים:

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים  

פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?

ילדים נקשרים באופן אישי לחפצים שלהם, ומה לגבינו? למה לנו קשה כל כך לומר לילדים "זה שלי" לגבי חפצים שהם באמת שלנו, יקרים ללבנו ולכיסנו, ולעתים חיוניים לנו מאוד לתפקוד היומיומי שלנו? הכל טמון בגבולות, שאנחנו צריכים להציב (או להעניק, כמו שאומרת בחוכמה דפנה תייר, וכאן זה מתאים במיוחד) קודם כל לעצמנו - ואחר כך לתקשר אותם לילדים שלנו.

אז איך תחזירו לעצמכם את מה ששלכם? הנה כמה דוגמאות:

1. המחשב שלי

בעלי היקר, איש הייטק במקצועו והנדימן בהווייתו, מוזעק לעתים קרובות לתקן את המחשבים של בני משפחה וחברים. בפעם המי יודע כמה הוא שואל את האנשים המבוגרים, בעליהם החוקיים של המחשב, שנרכש במו כספם ומשמש אותם גם ככלי עבודה, מה שוב קרה? רק לפני שבוע סידרתי לך.

"הילד נגע לי/ שיחק לי/ מחק לי/ התקין לי/ לא יודע מה הוא עשה לי במחשב", הם מלינים. ואנחנו יודעים שרוב הילדים חכמים יותר מהוריהם בענייני טכנולוגיה. אבל למה? שואל בעלי ומדגיש: זה המחשב שלך, לא של הילד!

מה עושים? הפתרון שהיה נהוג בביתנו בתקופת המחשב היחיד היה שלכל אחד מבני הבית הייתה סיסמת כניסת משלו, למניעת בלגנים כאלה ואחרים. ככה לא תגלו פתאום שמישהו מחק לכם (בטעות, בטח שבטעות) את הקובץ החשוב שעבדתם עליו שבועות. 

2. הסמארטפון שלי

כשהנייד כבר מזמן שכח שהוא טלפון, והאופציה להתקשר מסתתרת אי שם בין מצלמה לאפליקציות, לסרטונים ולאינסוף משחקים, לא פלא שהטלפון נראה ומתקבל כמשחק ילדים. אבל גם כאן, ע"ע מחשב, עבור רובנו הוא גם כלי עבודה, או לכל הפחות כלי תקשורת די חיוני, שאנחנו מתייחסים אליו בערך כמו יד שלישית.

למרות כל זאת, תלונות בסגנון "הטלפון שלי פגש את כוס הקפה/ הכיור/ האסלה ב'נסיבות מסתוריות', אנא שלחו לי את פרטיכם לאינבוקס שלי, תודה" נפוצות מאוד בפייסבוק - רובן המכריע נגרמו בשל שימוש יתר של צרכנים צעירים מדי. וזה עוד בלי לדבר על קרינה.

מה עושים? זה לא באמת קל לומר "זה שלי ואל תיגע" בכל סיטואציה, כי לפעמים הנייד שלנו הוא אחלה בייביסיטר, כשמחכים בתור לרופא, למשל. האג'נדה "זה שלי ואני מחליטה מתי תקבל" היא אופציה ראויה, כשהיא מובאת בעדינות ועם הסבר רציונלי, בסגנון: "אתה יודע שזה הטלפון שלי, אבל בגלל שאנחנו מחכים בתור ואני רואה שמשעמם לך, תוכל לשחק בו עשר דקות. אבל אחר כך תחזיר לי כדי שלא תיגמר לי הסוללה ואוכל להתקשר לאבא".

3. הטלוויזיה שלי 

אמנם בבתים רבים פחתו המריבות על הטלוויזיה/ מאחר שהיום כמעט לכל ילד יש קופסה קטנה משלו ובה כל התוכניות האפשריות כמעט לצפייה, אבל בבוקר, כשכולם במרכז הבית וההורים רוצים לשמוע/ לראות חדשות והילדים רצים לזפזפ לערוץ הילדים - אנחנו לפעמים רבים איתם ממש כמו ילדים קטנים.

מה עושים? בבית שלנו אנחנו ממהרים לעצור אותם ולהבהיר "עכשיו תורנו". אם ההורים שלנו עשו את זה, גם אנחנו יכולים.

4. המיטה שלנו

או... זה נושא לא רק לפסקה קטנה, אלא לכתבה שלמה. ובכל זאת, שאלת השאלות: ילדים במיטה של ההורים, כן או לא?

הבעיה היא כשזו בעיה. למה הכוונה? אם באג'נדה שלכם כלולה לינה משותפת, תאטמו את האוזניים לכל מה שאומרות הנשמות הטובות ותמשיכו בשלכם; אבל אם הלינה המשותפת נעשית בניגוד לרצונו של אחד או יותר מהמעורבים - מומלץ לערוך הפרדת רשויות ומיד לטובת שלום בית.

מה עושים? מבהירים לילדים באופן שלא משתמע לשתי פנים שהמיטה של ההורים כשמה כן היא - המיטה של ההורים. אפשר להקדיש זמן להתכרבלות משפחתית בשבת בבוקר, למשל, אם זה מתאים לכולם. תעמדו על שלכם - והמיטה תחזור לרשותכם.

5. הכסף שלי 

גם זה שיעור לא פשוט בכלל, כשהתשובה לאמירה של אחד ההורים "זה עולה הרבה כסף" או "אין לי כסף" זוכה בדרך כלל לתגובה התמימה של הילד "אז תבקשי מאבא/ תבקש מאמא" או "תוציא/י מהכספומט". וזה כי אנחנו חינכנו אותם שכסף כן גדל על העצים, או צומח בכספומטים.

מה עושים? זה המקום לשיעור קטן בכלכלה, שלא ניכנס אליו כאן כי גם הוא יכול לפרנס ספר שלם, אבל הוא כולל טפטופים לאורך כל שנות הגידול והחינוך כגון: "אנחנו עובדים קשה בשביל הכסף שלנו, והוא צריך להספיק ללימודים, לחוגים, לחשבונות וכו'".

מומלץ גם ללכת איתם לקניות ולבקש מהם לבחור את המוצר הזול ביותר מבין כמה באותה קטגוריה, ולהחליט מראש שקונים רק דבר אחד בסופר ולא עשרה. כי זה כן הכסף שלי ואני המבוגר האחראי שמחליט איך מוציאים אותו. ותניחו רגע את טונות ייסורי המצפון בצד שגורמים לכם לקנות לילד רק עוד ממתק אחד. זה לא מועיל באמת.

6. המכונית שלי 

האוטו שלי הוא לא פח זבל. כן, חברות יקרות שלי. ביקרתי במכוניות של רובכן, שמעתי את ההתנצלויות. אתן לא צריכות להתנצל כלפי האורחים לרגע, אלא כלפי עצמכן וכלפי הילדים שלכן. אם הם יתרגלו שהמכונית של אמא היא אוטו זבל, הם יפגשו בצבא את השלט "הבסיס הוא ביתך - שמור עליו" ולא יידעו מה הכוונה. אז כדאי שתתחילו כאן ועכשיו, גם אם יש להם עוד 15 שנה עד הגיוס.

מה עושים? מפנימים שאם הילדים רואים שלאמא לא אכפת מהמכונית שלה, אז למה שלהם יהיה אכפת? מחזיקים במכונית שקיות אשפה בשביל הלכלוך ותיקי בד עבור היצירות מהגן, וכשמגיעים הביתה אפשר למנות את הילדים כאחראים על פינוי האשפה לפח הביתי ואת היצירות לקופסה מתאימה (או ישר לפח, תלוי בכמה הילד נקשר אליהן).

7. ושאר החפצים שלי 

הספר שלי הוא לא דף ציור. העטים והמרקרים שלי לא נועדו שאתם תקשקשו בהם. העיתון שלי לא נועד לקריעה. המגירות שלי לא נועדו לחיטוט. כן, "זה שלי" ו"זו זכותי". גם אנחנו יכולים להשתמש בצירופים האלה ולא רק לשמוע אותם מהעוללים הכל-כך-מודעים לעצמם.

הכותבת היא עתונאית ועורכת בתחום ההורות, לומדת הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר. לעמוד הפייסבוק של רוני