אהוד בנאי, מוכרחים להפסיק לנגן

מכל שיריו המקסימים של אהוד בנאי, היפים ביותר הם אלה שלא נוגנו בהופעה שבוטלה ליד ההתנחלות סוסיא בדרום הר חברון. פעילי שמאל דרשו אמנם מבנאי שלא להופיע במקום, אבל הסיבה לביטול הייתה באופן פרדוקסלי תגובות "מתלהמות ומטורפות" שהעלו אנשי ימין בדף הפייסבוק של המוזיקאי, כפי שהעידה המנהלת האישית שלו.

השורה התחתונה היא החשובה: ההופעה באתר שתושביו הפלסטינים גורשו ממנו ואינם מורשים להיכנס אליו בוטלה. אלא שבנאי, אמן גדול והומניסט גדול לא פחות, צריך היה להגיע למסקנה הזאת מלכתחילה, בכוחות עצמו, בלי קשר להתנגדות משמאל או להתלהמות מימין.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מרכזי קליטה למבקשי מקלט / רעות מיכאלי

אין שופטים בדרום תל אביב / זיו תדהר

פעם אחת ולתמיד צריך להיאמר ולהתברר ההבדל בין החרמת התנחלויות לבין החרמת מתנחלים: לאי רכישה ואי צריכה של מוצרי התנחלויות ושירותיהן יש תכלית אחת: לא לתמוך בהתנחלויות, לא להעניק להן לגיטימיות ולא לחזק כלכלית את מפעל הכיבוש. כל אדם, ובוודאי כל ישראלי, הסבור ומאמין שהכיבוש בגדה המערבית פסול ומזיק, צריך לנהוג כך, על פי צו מצפונו והגיונו הבריא גם יחד.

האם זה אומר שיש לרדוף את המתנחלים ולמנוע מהם פרנסה הגונה? חלילה. יתכבדו ויתפרנסו בתחומי מדינת ישראל ואף ייהנו בה מכל מופע תרבות ואמנות. איש לא יפלה אותם לרעה בשל דעותיהם או מקום מגוריהם. אם יתקשו לעבוד, ללמוד ולבלות במחוזותיהם שאינם שלהם, אולי ישתכנעו לעשות זאת "אצלנו". במדינתם.

עוד לפני שישורטט בהסדר מדיני (שגם אם יתמהמה, בוא יבוא) קו הגבול בין ישראל לבין פלסטין, חשוב לשרטט את הקו המוסרי בין ישראל החוקית והלגיטימית לבין ישראל הכובשת והמתנחלת. וחשוב, כמובן, להכיל על ההפרדה הזאת את כל ההשלכות.

הטענה הסרבנית והדמגוגית שלפיה "כל ישראל כבושה", שבוודאי תישלף שוב בנסיבות אלה, תופרך במציאות כפי שהופרכה תמיד. גבולות 67', גם אם בתיקונים הדדיים, הם המקובלים והמוסכמים על החוק הבינלאומי, הקהילה הבינלאומית ורוב הציבור הישראלי. בשטחי סוסיא כזו או אחרת, שם נפגעות עד נרמסות מעצם הכיבוש זכויותיה של אוכלוסיה אזרחית פלסטינית, לא יכון שלום לעולם ולא תיכון מדינת ישראל לעולם.

אזרח מוסרי ושוחר שלום אמור לגבש לעצמו את גבולותיו בחנויות, במוסדות הלימוד, באתרי הנופש ובמקומות הבילוי במטרה לקדם את ההתנתקות האישית שלו מארץ המתנחלים. כל מי שימשיך לתת יד ורגל לחגיגה בשטחים, אם בקול גדול, אם בהשתתפות ובשתיקה רועמת, יכיר בכך שהוא עושה את ההיפך.

גם אם תעלה מוזיקה שמיימית מהופעות, מאירועים, מעסקים שונים בשטחים - את המנגינה הזאת אי אפשר להמשיך. מוכרחים להפסיק לנגן. ההבנה ותוצאותיה נקראות לצאת לדרכן. וכמו שכתב איש רוח חכם, השביל הזה מתחיל כאן.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il