העיתונאית מירה אברך הלכה לעולמה

העיתונאית מירה אברך, שכתבה במשך עשרות שנים טור ב"ידיעות אחרונות‭,"‬ הלכה אתמול (יום ג') לעולמה והיא בת 88. אברך נולדה בגרמניה בשנת 1925 ועלתה בתור ילדה לישראל. במלחמת העולם השנייה שירתה בצבא הבריטי ולאחר המלחמה הצטרפה לאצ"ל והשתתפה בהתקפת האצ"ל על יפו.

עוד בערוץ החדשות של ynet:

אובמה: אבחן את רצונו של רוחאני בדיאלוג

"ישראל הסכימה לשחרר עוד 250 פלסטינים"

בשנת 1950 החלה לעסוק בעיתונות. אברך פירסמה גם ספרים, ביניהם "פולה‭,"‬ על אשת ראש הממשלה דוד בן גוריון, "עולמם הקטן של גדולי עולם" והרומן "שש שעות שנה‭."‬ מחזה שכתבה בשם "תקרית גבול" הועלה בלונדון.

במסגרת עבודתה ב"ידיעות אחרונות" כתבה טור מיתולוגי שעסק בסיפורים הקטנים של חיי הפוליטיקאים ואנשי הציבור בארץ. בטור משנת 1953 התגאתה בהיותה כתבת רכילות, למרות שבאותם ימים הסגנון של טורי הרכילות היה שונה מאוד מהיום.

נשיא המדינה, שמעון פרס, ספד לאברך: "מעטים האנשים שאהבו את ישראל אהבה עמוקה, מתמשכת, יום יום, כמו מירה אברך, שידעה גם לספר על אהבתה זו באיפוק ובהתלהבות כאחת. במשך חמישים שנה היא פרסמה טור משלה בישראל ומחוצה לה. מירה הביאה את אהבתה לישראל לקרוב ולרחוק לא בעט צורבת אלא בעט מלטפת, והתנדבה לשרתה בכל דרך שיכלה: באירועים ממלכתיים או במפגשים בלתי פורמליים. היא הייתה מלאת סקרנות ונטולת איבה וידעה לספר את כל הטוב שבנו, בטוב לב ללא עננים. היא העריצה את בן גוריון וגם הוא אהב לשמוע מפיה את סיפורי הדבש ללא עוקץ האנושיים כל כך. יחד עם בעלה, מקס, הם בנו קן של יציבות בתוך מדינת ישראל. יהי זכרה ברוך".

"עצות טובות לנשים"

בטור שפירסמה ב-ynet לפני כארבע שנים כתבה אברך על עבודתה בעיתונות: "בדיחה ישנה, המושג - אקטואלי; אם קשה להיות עיתונאית, הרי על אחת כמה וכמה קשה להיות רכלנית‭...‬"

בעצם, התחלתי "מרכלת" ברוב תמימות, כשנפשי קצה בכתיבת "עצות טובות" לנשים ב"לאשה". חיפשתי אפשרות לכתוב רפורטג'ה חיה, ולפתע צץ בי הרעיון: ראיון עם פולה בן-גוריון?

בבואי לבית ראש הממשלה נתקלתי במכשול ראשון: השוטר הניצב בפתח הבית. רעית ראש הממשלה טוענת שאי-אפשר "סתם כך לבוא הביתה ולרצות ראיון. קודם יש לקבוע פגישה על ידי משרד ראש הממשלה"...

יתכן ופני נפלו לחלוטין, יתכן ולב גברת בן-גוריון טוב במיוחד - על כל פנים, למרות השוטר, למרות טענותיה של פולה ב.ג. - מצאתי את עצמי יושבת בביתה, אוכלת שוקולדים ומראיינת אותה.

לא הצגתי שאלות פוליטיות-כלכליות - שלא היטבתי להתמצא בהן. שאלתי על טעמו של ראש הממשלה בבגדים ומאכלים. האם הוא בעל טוב ואב טוב, מתי הוא קם ומה הוא עושה בשעות-הפנאי?

אחרי ההצצה לד' אמותיו של בן-גוריון הוצפתי שאלות: "איך פולה? תגידי. האמנם יש להם רק עוזרת אחת? האם זה נכון מה שכתב, שהיא מבשלת ועורכת קניות בעצמה?"

הקהל החל מתעניין ואני נאלצתי לספק את הביקוש לרכילות.

בתחילה, היו לי "ימי הרכילות" לזוועה: יתכן ואילו הייתי מצורעת, היו לי יותר ידידים... טען שר אחד: "היא מסוכנת! היא יודעת אפילו את צבע הגרביים שאני לובש"... ומיד החלו שרים, חברי כנסת ו"סתם" אנשים, בורחים...

מעשה בידיד טוב, אתו הייתי סועדת ארוחות-צהרים במלון "עדן" בירושלים. אך הצלחתי לפרסם פרטים אחדים על כמה מידיו החשובים, ולפתע החל מתחמק ממני. ברם, מזלו לא עמד לו, באחד הימים, בחפשו מקום ליד שולחן, הציע המלצר: "אולי תשב עם הגב' אברך?"

האיש העיף מבט נפחד לעבר "שולחן השרים" במקום, והחל מגמגם: "סליחה... לא! בכלל שכחתי, לא היה בכוונתי לסעוד פה... שכחתי..." והמסכן נאלץ לחפש ארוחה במקום אחר.

ומעשה שני, באיש שהבין, כי הרכילות האישית מחבבת את האדם על הקהל והתנדב לעזור לי בהספקת הקטעים. אבל, כיצד? "אינני יודע", טען. "אם יראוך נכנסת למשרדי, אוי ואבוי לי... אם תבואי לביתי, גם זה לא טוב... ואם אבוא אליך - יראו את מכוניתי לפני ביתך... יוציאוני מהמפלגה!"

לבסוף נמצא מוצא: הייתי נוסעת במונית בבוקר השכם לבית אחת מקרובותיו בעיר, ושם - כבימי המחתרת היתה מתקיימת פגישה מסתורית, ממנה הייתי יוצאת עם שניים-שלושה קטעים אישיים על מנהיגים...

במרוצת-הזמן עברתי גם לרכילות פוליטית. ומה נדהמתי, כשהפכתי בעצמי נושא לרכילות: עתה עלה "ידיעות אחרונות" לא רק על שולחנות הבתים, כי אם החלו מצטטים רכילות אפילו בישיבות הנהלות מפלגות שנות...

ושוב טענות, בריחות, החרמות...

אבל אחד-אחד החלו בני האדם קוראים רכילות, על עצמם, על חבריהם ו - על שונאיהם - ונהנים מכך.

כיצד אתה מקבל רכילות?

ראשית, יש לפקוח עיניים ולראות. שנית, עליך לעצום עיניים, או לשכוח את מרבית הדברים שאתה רואה, שאם לא כן - לא יניחו לך לבוא בשנייה, כי הרי ידוע, שאי-אפשר לבקר בבית ולכתוב ש - ראית שם קורי עכביש...

עליך להתנות תנאים עם כל איש המספק לך חומר: על כל חמישה ספורים על אנשים אחרים, תפרסם קטע חיובי אחד עליו... ברם, אם הספור אינו טוב - אינך חייב לפרסמו! היה בטוח, שחמשת האנשים, שעליהם יספר לך, הם שונאיו, והקטעים יהיו חריפים ועוקצניים.

"חביבתי! אני מקנאה בך!" אמרה לי לפני ימים ספורים חברה, כאשר חזרתי כל עוד נשמתי בי, משני ימים מעייפים של "רדיפת רכילות" בירושלים, בדרכי לנשף על סיפונה של "ירושלים" בחיפה, כשעיני אדומות מחוסר שינה. "את מוזמנת לכל נשפי הדיפלומטים והאישים... מה טוב לך!"

ובכן, גברתי, נשף דיפלומטי אינו כל הנשפים, בהם את מוזמנת לרקוד - מכיון שאדם מסויים רוצה לרקוד עמך ופלוני אלמוני משוחח אתך היות ואת מעניינת אותו.

נשפים דיפלומטים עלולים להכניס בכל אשה - פרט לאשת שגריר זר - תסביך של נחיתות: את נכנסת וחיוך ענק מרחף על שפתיך. ברם - האיש העומד לימינך איננו עונה לחיוכך המלבב: הוא חייב לשאול תחילה לשלום רעית שגריר זה או אחר ולשוחח לפי סדר הטקס; עם כל נשי הדיפלומטים, הנספחים ומנהלי המחלקות במשרד החוץ ... והוא משוחח עם כולן על - מזג האוויר. ורק לבסוף - בצאתך כבר את המסיבה הוא מגיע אליך.

הערב המאושר ביותר הוא זה שאין בו "התחייבות" דיפלומטית ואין בו שף. אני

 יכולה ללכת לישון. אבל, לצערי, יש לי טלפון והוא מצלצל! "מירה'לה את ישנה?" זה קולו של מזכיר המערכת. "קומי, בעוד 5 דקות תבוא מכונית לקחתך ללוד. תגיע אשיות מעניינת וחשובה"...

ומעניין! ה"דם" העתונאי מתעורר. פגה העייפות והלב פועם שוב לקראת הרדיפה אחר - רכילות...

אברך תובא היום למנוחות בשעה ‭15:00‬ בבית העלמין בקיבוץ עינת.

בהכנת הידיעה השתתף נועם (דבול) דביר