ברית הלוזרים
בדברי השבח וההלל שמרעיף באחרונה פרס על אובמה הוא מלמד זכות על פועלו שלו בחתימת הסכמים עם טרוריסטים רצחניים
"נפל בחלקו של צ'מברליין שדעותיו ייסתרו בידי המאורעות, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון", כך ספד ב-1940 ראש ממשלת בריטניה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, לקודמו בתפקיד. צ'מברליין כמובן לא היה קורבנם היחיד של אנשי זדון או של מציאות המסרבת לציית למשאלות לב, אך הנסיבות המיוחדות שבהן שב וסוּבב בכחש בידי היטלר, ודבקותו העיוורת בקו מבליג ופייסני כלפיו הפכו אותו, בדין, לדמות נלעגת ולשם נרדף לפייסנות הרת אסון.
דברי צ'רצ'יל אמנם יועדו לצ'מברליין ולו בלבד, אך דומה שיהיה זה קיפוח משווע אם כתר הקוצים הצ'מברלייני לא יוענק אחר כבוד לעוד כמה "מנהיגים דגולים", שבמעשיהם, בחזונם ובאמונותיהם הקפידו היטב שלא לסטות יתר על המידה מהמקור. למשל הנשיא האמריקני הנוכחי, שהפך את הפייסנות וההססנות לקווים מנחים, או נשיא המדינה שמעון פרס שמעשי ידיו "להתפאר" מאז הסכם אוסלו ב-93' טובעים בים, והוא מקפיד עדיין לומר שירה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אהוד בנאי, מוכרחים להפסיק לנגן / זיו לנצ'נר
מרכזי קליטה למבקשי מקלט / רעות מיכאלי
ועדיין, גם אם ניכרים הבדלים של ממש בין אובמה לצ'מברליין, והנסיבות היום אינן בדיוק העתק של אירופה בשלהי שנות ה-30, דומה שלא מעט אנשי זדון, מטהרן ועד מוסקבה, מפיונגיאנג ועד דמשק, אינם חדלים מלחכך את ידיהם בהנאה לנוכח הרכרוכיות וחרדת הביצוע של השוטר העולמי. שוטר שמשוכנע בחוסר התוחלת בעימות עם פורעים, שמאמין בכל לבו בהיגיון שבעשיית סולחה עם פושעים, ושסמוך ובטוח שאם ידבר עמם דיפלומטית, הדבר ייטיב עם כולם.
ייתכן שאך טבעי הוא שמי שדמותו הרוחנית עוצבה בבתי גידול ליברליים כמו אוניברסיטאות קולומביה והרווארד, האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, ושהיה סמוך על שולחנם האידיאולוגי של ג'רמייה רייט, ראשיד חאלילי, עלי אבונימה או אדוארד סעיד - יבקש להימנע כמו מאש מכל עימות עם מנהיגים סוררים מסוגם של אסד, קדאפי, קים ג'ונג-איל, בנו או נשיא איראן. ואולם, ארצות הברית עדיין רואה עצמה כמעצמת-על בלעדית, ומתוקף כך ברור לה שנגזר עליה להניף לפרקים את המקל. לכן, קצת קשה לראות איך פיק הברכיים של נשיאה מול איום קל ערך כמו אסד וצבאו משרת את המטרה הזו.
בימים אלה, כשרפיסות אובמה עומדת אף היא להפוך לכינוי נלעג, והססנותו מעלה גם את חמתם של מיטב תומכיו בארצות הברית, יכול הנשיא האמריקני להיות סמוך ובטוח כי לפחות עמיתו הישראלי ימשיך להעתיר עליו ועל מעשי ידיו דברי שבח לרוב. בדברי ההלל שהוא חוזר ומרעיף באחרונה על אובמה הוא מלמד בכך זכות על פועלו-הוא בענייני שלום, פיוס וחתימת הסכמים עם טרוריסטים רצחניים, שאמורים היו, לפי פרס, לסייע בקיום פסיקתו כי "נגמרו 100 שנות טרור, והתחילו 100 שנות דו-קיום ושכנות טובה".
בדומה לאובמה, שראה בתחילת 2011 בעיני רוחו את האור הדמוקרטי בלבנט, עם פרוץ "האביב הערבי", תוך שהוא מעניק באחת גט כריתות לבעל בריתו הנאמן מובארק, ולו רק כדי לקבל תחתו שלטון איסלאמי אפל והפיכה צבאית אלימה בעקבותיו, כך גם פרס היה משוכנע אז בבירה הסקנדינבית שניתן לטרוף את הקלפים המזרח תיכוניים, לרקום הסכם עם טרוריסט שהקדיש את חייו לחיסול ישראל ולהביא על כולנו מזרח תיכון חדש שלא ידענו כמותו.
"הוא עושה ככל יכולתו למנוע את הטרור, מי שמפריע לו אלה הם חמאס והג'יהאד האיסלאמי", חזר אז פרס וסינגר על הראיס הפלסטיני הראשון יאסר ערפאת גם בימים המדממים של אמצע שנות ה-90. לא נאומי שהידים, לא אנלוגיות לבני קורייש והיהודים, לא הברחות מבוקשים, לא דלתות מסתובבות, ולא קריצות עין למְפַגעים - בכל אלה לא היה די כדי לגרום לפרס לסטות מאותה אמונה עיוורת בפרטנר ובהסכם עמו.
באופן זה מתקיימים בשני הנשיאים, לא פחות מאשר בראש ממשלה בריטי מסוים בעבר, דברי צ'רצ'יל: "נפל בחלקם שדעותיהם ייסתרו בידי המאורעות, והם יהיה מרוממים בידי אנשי זדון", כמו ערפאת במקרה של פרס, או אסד, פוטין ורוחאני במקרה של אובמה.