נקם למען אמו: הלך לעולמו הפרטיזן שלום יורן

הוא נלחם בנאצים כמעט לבד, ושרד. בשבוע שעבר, בגיל 88, הוא הלך לעולמו. ב-9 בספטמבר נפטר במנהטן שלום יורן, ניצול שואה ופרטיזן לשעבר. יורן, במקור סלים שנייצר, הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה. לפני עשור יצא לאור "קורא תיגר", ספר זכרונותיו מהמלחמה, שמתאר מסע הישרדות שנמשך כמה שנים. סיפורו המדהים הובא השבוע ב"ניו יורק טיימס".

עוד חדשות מהעולם:

משטר אסד: נסכים להפסקת אש במלחמה

האפיפיור: הכנסייה אובססיבית לגבי הומואים

המסע של יורן התחיל בספטמבר 1942. שלום ואחיו מוסיו עזבו את העיירה ראצק בפולין, שנפלה בידי הנאצים. השניים, בני 17 ו-21, נפרדו לשלום מהוריהם, שלא יכלו לצאת איתם לדרך. "לכו ילדיי האהובים", אמרה האם חנה והוסיפה בקשה: "נסו להציל את עצמכם והשיגו נקמה עבורנו". האחים הצעירים ברחו ליערות והסתתרו מהאויב הגרמני. כמה ימים אחרי שנמלטו נרצחו חנה והאב שמואל.

יורן מספר על המילים האחרונות שאמרה לו אמו

נלחם בנאצים כמעט לבד, ושרד

ב-1945, כשגורלה של גרמניה כבר הוכרע, הצטרפו האחים לצבא הפולני והגיעו לברלין. אחרי המלחמה סייע יורן בניסיונות העפלה של יהודים לארץ ישראל, למרות מאמצי המנדט הבריטי לסכל את כניסתם. הוא החליף כמה שמות במהלך התקופה הזו, ולבסוף, כדי לשכנע את הרשויות שאינו פליט, נקב בשמו של בן דודו המת, שלום יורן, ונפרד סופית משמו המקורי.

עם קום המדינה התגייס יורן לחיל האוויר, והכיר שם את אשתו לעתיד ורדה. במקביל עבר אחיו מוסיו לפריז והפך לפרופסור לעתיקות ולשפות שמיות מערביות באוניברסיטת הסורבון. הוא נפטר לפני שלוש שנים.

כשהגיע שלום לארץ ישראל אחרי המלחמה הוא החל לכתוב במחברות את אשר עבר עליו באירופה, בזמן שהחלים בבית חולים מניתוח בבטנו. כמה עשורים אחר כך, כשניקה עם אשתו את ביתם, הוא מצא את הדפים במזוודה. במשך שנים תרגמו השניים את המחברות מפולנית לאנגלית ולעברית, עד לפרסום הספר לפני עשור.

יורן. נלחם לצד שונאי יהודים

בשנות ה-70 המאוחרות היגר יורן לארה"ב, ותרם להקמת מוזיאון המורשת היהודית במנהטן. "אם יש שיעור שיש צורך ללמוד אותו הוא שאף אחד לא צריך להיכנע להתעללות בלי להתנגד", נכתב בספר. "לחוד זה יכול להציל חיים. יחד זה יכול לשנות את מסלול ההיסטוריה".

לפני שבע שנים שוחח עם ynet מביתו בניו יורק, לאחר שפורסמו מסמכים המראים כי הנאצים ביקשו סיוע במלחמה מול הפרטיזנים. הוא אמר אז כי ראה בו ובחבריו מתאבדים ולא מעמסה על הגרמנים: "לא חשבתי שאנחנו נלחמים ופוגעים בכוח הצבאי העצום הזה. זה היה יותר התאבדות אישית ממלחמה. הם היו כל כך חזקים ופתאום אני רואה מכתב שכותב המפקד הכי גבוה שאומר שהפרטיזנים עושים נזק כזה לגרמנים ושאין להם כוח צבאי להילחם בנו".

"אני זוכר את הנשק הראשון שהשגתי", אמר יורן בראיון. "ב-1942 בפולין עבדתי בעירייה בתור רץ. עמדתי בדלת וכשבאו אנשים, שלחו אותי להודיע כי לא היה טלפון. יום אחד הגיעו קצינים גרמנים ושאלו אותי איפה ראש העיר. הם גם אמרו לי לנקות את מכוניתם. ליד ההגה ראיתי אקדח גרמני. מצד אחד אמרתי לעצמי שאני מוכרח לקחת אותו, אבל מצד שני פחדתי. זו הייתה דילמה, כי ידעתי שיהרגו אותי. בסוף לקחתי את האקדח".