ערבב את העם, אהוד: על סערת בנאי בסוסיא
הכיבוש משחית, צריך לפנות התנחלויות, ובכל זאת - ההופעה המתוכננת של אהוד בנאי בסוסיא והסערה שפרצה סביבה עושות רק טוב לשמאל הישראלי המנומנם. כי אם יש סיכוי אמיתי לשינוי והידברות, הוא נובע דווקא ממסע של אייקון ממלכתי שכזה עם דעותיו הידועות לצידו השני של הקו הירוק
נתחיל מהסוף. אני עדיין סבור - כמו שחשבתי תמיד - שהכיבוש הוא משחית; שישראל חייבת לסגת משטחי יהודה ושומרון; ורצוי שזה יקרה אתמול. שמות כמו "סוסיא" מחזירים אותי בבת אחת לשירות הטראומטי שלי באינתיפאדה הראשונה, ולשנים מאוסות של מילואים. לא רציתי להיות שם. לא חשבתי שאנחנו צריכים בכלל לשבת שם. ואני גם לא חושב כך היום.
וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני סבור שאהוד בנאי צריך להופיע בסוסיא. ושעצם הסערה שפרצה סביב ההופעה שלו, היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לאחרונה לשמאל הישראלי המנומנם והמיואש.
קודם כל - מבלי להיכנס לעצם המחלוקת - אני שמח על המחלוקת. יותר ויותר אנשים סביבי ממלמלים בקול עייף ש"אסור לערב בין אמנות לפוליטיקה". שזה אומר - במילים אמיתיות - באמש'ך, אל תעיר אותי. אני נמצא בשנת חורף ארוכה של הדחקה, תעוף לי מהמאורה.
אני מניח שאהוד בנאי לא התכוון להיכנס לעין הסערה, אבל זה לא משנה. העיקר זו התוצאה. והתוצאה היא משהו שלא קרה כאן כבר עידנים: דעותיו הפוליטיות של אמן חשוב ופופולרי מונחות על השולחן, ועומדות לדיון ציבורי. ופתאום כבר אין ברירה. חייבים להתייחס, לבחור צד. אי אפשר יותר להתבשם באיזושהי ממלכתיות מיופייפת, שבמסגרתה כולנו אחים. ואין כיבוש. ואין ייאוש. ואין מחלוקת בין עמי לתמי. זאת רק אי הבנה קטנה, כמו ששר פעם מאחרוני המוזיקאים הפוליטיים שלנו, שלום חנוך.
לו אהוד בנאי היה מפרסם הודעה עמומה, כנהוג במחוזותינו, בנוסח "כולנו אחים וחג שמח", הסיפור היה שונה לגמרי. אבל הוא בחר לפרסם בעמוד הפייסבוק שלו משפט נחרץ: "דעותיי נגד הכיבוש ידועות". לא עניין של מה בכך, כשמדובר במישהו שהפך בעצמו לסוג של סמל ממלכתי כמעט, עם הרבה פחות טעם וריח.
הלא בנאי, שהיה מזוהה בעבר עם שירים בעלי מסר ברור כמו "ערבב את הטיח אחמד", התפתח בשנים האחרונות למעין אייקון לאומי, המחובק בידי כולם ומקפיד לא להרגיז אף אחד. הסערה הנוכחית מזכירה שיש לו עמדות פוליטיות. והן רחוקות מלהיות פופולריות.
כאן בדיוק תאמרו - אם אתם ממתנגדי קיום ההופעה - שאהוד בנאי נשאר אותו דבר. הנה, הוא מנסה לרצות את כולם. זורק עצם דעתנית לשמאל, אבל עדיין מופיע בממלכת הימין. מ"מאמי" של צוותא, הוא הפך למאמי הלאומי. וכאן בדיוק אני חולק עליכם. השמאל הישראלי הפך למומחה גדול בשכנוע המשוכנעים. תמיד אותם אנשים אומרים את אותם דברים, למול אותו קהל. שהולך ומתמעט. והכלי החביב עליו ביותר הוא חרמות. לא נעלה הצגות תיאטרון באריאל! לא נופיע מעבר לקו הירוק! איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. בכישלון הסברתי מוחלט. הטיעון של "מתן לגיטימציה לכיבוש" הוא כמעט פאטתי, במציאות בת 45 שנה, שבה הכיבוש הוא עובדה מוגמרת. אבל אני לא רוצה לדבר על מבחן התוצאה, אלא על העיקרון.
החרם תופס את כל הציבור שיושב מעבר לקו הירוק כמקשה אחת. פנאטים. פאשיסטים. שטופי מוח. רק תבחרו. הוא יוצא מהנחה שאין עם מי לדבר. שכו-לם רעים. ש"זאת לא המדינה שלי". ולכן הוא אף פעם לא יצליח לשכנע. רק לשסע. אבל יש בו עוד משהו, מעבר לעניין הפוליטי. מדובר בהתבדלות תרבותית, מהסוג הכי קיצוני. בשם ערכי הסובלנות, הליברליות והפלורליזם, פועלים כאן אנשים פנאטים במיוחד, שלא מוכנים לקבל מישהו ששונה מהם ולו בפסיק. מי שקרא את ההתבטאויות שפורסמו בפייסבוק כנגד קיום ההופעה, יודע שגם בשמאל יש נטורי קרתא.
מה שמחזיר אותנו לאהוד בנאי. פעם - "בשר מבשרנו". שמאלן, בן שבט אציל, שמתכתב עם בוב דילן לצד מחנה יהודה. איזה יופי. אתם רואים? גם לנו יש מזרחים. אלא שבנאי סטה מהשביל. הוא התקרב לדת, גידל זקן, חבש כובע. ובכך הפך אוטומטית לחשוד. רגע, אז מה הוא עכשיו? הרי עם הכיפה גם באה הקיצוניות הפוליטית, לא? הנה, אתם רואים? אמרנו לכם! קודם הוא יפסיק להופיע בשבת, ואז הוא גם יתחיל להופיע בהתנחלויות. זה לא מי שהיכרנו - אם להמשיך בשלום חנוכית - זה לא נח. בשורה התחתונה, מי שחושב שעוצמת ההתנפלות על בנאי בעניין ההופעה לא קשורה להתקרבות שלו לבורא עולם, ולשינוי החיצוני שבגינה, רק משלה את עצמו.
ואני אומר, שדווקא דמויות כמו בנאי הן הסיכוי היחיד להידברות אמיתית. השעטנז הזה שלו, שאני מודה שבשנים האחרונות הצטייר אצלי כפרווה, לפחות מוזיקלית, יכול לאפשר לו לדבר בגובה העיניים עם שני הצדדים. וזה בדיוק העניין. שהם כבר לא ממש "צדדים". יותר ויותר
חובשי כיפה צורכים תרבות מערבית, כולל דיסטורשן. וגם אומרים - עדיין בשקט ובחדרי חדרים - שברור שבסופו של דבר יידרש פינוי מהשטחים. ומהעבר השני, יותר ויותר אנשים שפעם נתפסו כשמאלנים מבינים שהמצב מורכב. שאין פיתרון קסם. ושהפרטנר הוא לא פשוט, בלשון המעטה.
אהוד בנאי יגיע לסוסיא - להזכירכם, מהגדולים והמפוארים שבבתי הכנסת העתיקים שהתגלו בארץ - ויופיע למול מתנחלים. ודווקא שם, ההתנגדות הפומבית והמחודשת שלו לכיבוש תהדהד חזק הרבה יותר. זה לא יהיה לו קל, תהיו בטוחים. כבר אפשר לדמיין את קבלת הפנים שיכינו לו נערי הגבעות. אבל זו בדיוק המשמעות האמיתית של דיאלוג. כי מאיפה בדיוק תדברו ללב המתנחלים? מלב תל אביב?
נ.ב., אהוד יקר. אם כבר החלטת להופיע בסוסיא, אנא ממך. אל תעשה להם - ולעצמך - חיים קלים. פיוס זה יופי. וכולם אוהבים את "כולם יודעים". אבל בוא נשמע אותך שר שם, דווקא שם, את "השדות האדומים". ואת "ערבב את הטיח". כי אחרי הכל, מי יבנה יבנה בית, אם לא השכנים שלהם. אלה שחיו בדיוק במקום שבו תופיע, רגע לפני הכיבוש.
