להיות צרכן סקרן: סרטי צרכנות מומלצים
אם אתם רוצים לדעת יותר על תעשיית הצריכה, הנה כמה סרטים תיעודיים, סדרות וכתבות מצולמות שיפקחו לכם את העיניים. מי סובל מזה שהבגדים ברשתות כל כך זולים, למה רוב המזון בסופר מכיל תירס, איך מלחמות הסופרמרקטים בבריטניה הן שקר אחד גדול, כמה מרוויחה קופאית בישראל ואלו תוספי מזון אפשר להכין מגוף האדם?
צרכן טוב יותר הוא צרכן שיודע יותר. כדי לדעת יותר על החצר הקדמית והאחורית שלך, יש קודם כל להרחיב אופקים. לכבוד החופשה הממושכת בתשרי, בחרנו להמליץ על סרטים, כתבות וסדרות תיעודיים שעשויים לעניין אתכם, גם אם כלכלה היא לא תחום העניין שלכם. התכנים שמוצגים פה לא תמיד עוסקים ישירות בפעולת הקנייה, אבל הם תמיד מאירים פינה בעולמנו הצרכני, שהוא לעיתים קרובות עולם שאנחנו עורכים בו פעולות בעיניים עצומות.
אין ספק שמוצרים שמיועדים לטלוויזיה ולקולנוע וליוטיוב, הם לא תמיד רחבי יריעה כמו ספרים ומאמרים אקדמיים, אבל הם מעוררים מחשבה ורגש והם יותר קלים לעיכול. הם בעיקר מעודדים סקרנות לגבי מה שמונח מתחת לאף שלנו בסופרמרקט או בקניון, ומגרים את הצופה להתעניין בטבעות המוקדמות יותר בשרשרת הצריכה הארוכה שאנחנו הצרכנים - האלמנט הסופי בה.
למרבה השמחה, את רוב הסרטים, התוכניות, והכתבות אפשר למצוא באורך מלא ביוטיוב, כיוון שהם דוקומנטריים. כמובן שיש סרטים ותוכניות וסדרות רבים וטובים שלא הכללנו בסקירה ומומלץ שתמליצו עליהם – בטוקבקים.
מזון בע"מ
בדקות הראשונות של "מזון בע"מ" סרטו של רוברט קנר בהפקתו של אריק שלוסר, נראים עופות שלא מצליחים לעמוד על הרגליים מכובד החזה העצום שלהם, החיים בלולים מוחשכים. מי שאוסף אותם למשחטה אלה מהגרים היספניים מעוטי שכר וחסרי זכויות. לא ברור מי יותר כלוא – המהגרים, העופות, או האיכרים שמגדלים אותם, השייכים ל-4 תאגידי ענק שאורזים בשר בארה"ב. בשנות ה-70 היו אלפי משחטות שפעלו בארה"ב. היום יש רק 13. החקלאים הם כמו צמיתים ברוסיה במאה ה-19 - טרום המהפכה - מעבדים את האדמה עבור בעלי הממון, לווים 500 אלף דולר בשנה בגלל דרישות התאגיד לציוד טוב יותר, בזמן שהם מרוויחים 18 אלף דולר בשנה.
תעשיית העופות לא בהכרח אכזרית פחות מתעשיות צמחוניות בהרבה. יותר מבשר, הגידול ששולט בעולם זה תירס. כמו שקיים מספר מועט של תאגידים כך יש מספר מועט של גידולים. בדיקה של רוב מקורות המזון - מובילה לשדה תירס באיווה.
קנר משתמש במיומנות רבה באמצעי תעמולה קלאסיים: הפרזה, רגש, ילד שהלך לעולמו, גועל, פחד, כדי לעטוף סיפור מוכר – מקורות המזון שלנו והשליטה בהם, בעטיפה קלה לעיכול ומרתקת. הוא מראה שהשילוב בין תאגידים לתירס משפיע על המדפים בסופר שמציגים אשליה של מגוון.
בארה"ב מייצרים המון תירס ומוצאים לו שימושים אחר כך. ומהנדסים אותו. התוצאה: רוב המוצרים בסופר, כולל חיתולים וקטשופ, מכילים תירס או פולי סויה (גידול אחר שהשתלט על העולם) ולרוב יכילו את שניהם ושניהם מבוססים על הנדסה גנטית.
בארה"ב יש מדיניות ממשלתית של סבסוד, המאפשרת למכור תירס בפחות מעלויות הייצור שלו. זה אינטרס תאגידי, לא צרכני. כי לא מסבסדים שם ברוקולי באותו האופן. כך למשל, ירקות יקרים בהרבה מהמבורגר טעים ומשביע ב-99 סנט, שהפרה ממנה הכינו אותו גדלה על תירס, במקום על עשב.
מזון בע"מ מראה שהכלכלה הקפיטליסטית ביותר בעולם היא בעצם מסובסדת. הסובסידיות האלה מטעם המדינה על חשבון משלם המסים, מאכילות אזרחים שבמאות קודמות גוועו ברעב, אבל בג'אנק פוד. הן בעיקר מועילות לתעשיינים שכאילו מתחרים אך בעצם רק שומרים על סטטוס קוו עם תעשיינים אחרים. רשויות הפיקוח? חסרות שיניים לחלוטין.
נקודות תורפה: הסרט יוצא נגד התיעוש של תעשיית המזון, אך לא לוקח בחשבון שהתיעוש הביא לרווחה ולבטן מלאה. הוא ממליץ לצופים לקנות מזון אורגני, זאת בניגוד מוחלט לצרכנים שרואיינו בסרט, שלא יכולים להרשות לעצמם פירות אז איך יקנו אורגני? זה מזון יקר יותר שצורך יותר שטחים ואם כולם יעברו לגידולים אורגניים, פחות פיות יוכלו לאכול. הסרט מסתיים במשפט: "אתם יכולים לשנות את העולם עם כל ביס". לרוב זה לא נכון, וכשזה כן נכון, זה לפעמים דורש מחיר אישי כבד מאוד. וכשתצליחו לשנות את העולם, לעולם לא תדעו באיזה מחיר ומה יהיו התוצאות האמיתיות של השינוי הזה. אגב העולם, הסרט מציג חלקיק מתעשיית המזון. חלקיק משמעותי מאוד: ארה"ב, אבל גם באירופה יש תאגידי ענק, חלקם גדולים מהתאגידים האמריקנים.
עוד בנושא: אחרינו המבול בערוץ 1, המתמקדת בהיבטים אקולוגיים של צריכה.
האמת על סופרמרקטים - תחקיר "פנדורה" ב-BBC
מארה"ב לבריטניה: ענקית הסופרמרקטים הבריטית טסקו, פתחה סופרמרקט ענק חדש בשפילד ומבטיחה לחתוך מחירים ב-3,000 מוצרים. המתחרות שלה לא נשארות חייבות ומציעות מבצעים כגון "10% פחות על כל מוצר של טסקו". בתוכנית "פנדורה" ב-BBC חושפים בכתבת תחקיר איך "המבצעים" הללו, לא רק בשפילד, הם בעצם שקר אחד גדול - מוצרים שהוזלו בטסקו בעצם התייקרו קודם ומוצרים אחרים – רק התייקרו. בנוסף, בטסקו הפחיתו את הנקודות שחברי המועדון קיבלו בכל קנייה.
טסקו לא לבד, כל הרשתות בבריטניה מטעות בפרסומות ומלחמת המחירים שאמורה לעזור לצרכן היא בעצם מלחמה שיווקית שממנה כולם מרוויחים ובכולם הכוונה לכל רשתות הסופרמרקט, לא חלילה, הצרכנים. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
כדאי לצפות גם: בכתבה של תוכנית התחקירים "60 דקות" ברשת CBS (ששודר לאחרונה בערוץ 1) על ההשתלטות של לוקאוסטיקה על תחום האופטיקה בארה"ב ובאירופה אחרי שבלעה מתחרים. נציג החברה האירופית, שמייצרת משקפיים לרוב מותגי העל + כמה מותגים משל עצמה + מחזיקה במספר רשתות אופטיקה, לא מתבייש לומר לכתבת האמריקאית ההמומה שהצרכנים רוצים מגוון ולא משנה להם שאותה חברה מספקת את כל המגוון הזה.
סופרוומן
קופאיות בסופר הן לא נשים שקופות. הן בולטות מאוד. בעיני רבים בישראל - הן מכרות ותיקות. בעיני רבים אחרים, הן המחסום וכר החבטות שעומד בינם לבין פעולת הצריכה הנפוצה ביותר: קניית מזון ומוצרי ניקיון וטיפוח בסופרמרקט.
יוצרי סופרוומן רונן זרצקי ויעל קיפר צילמו במשך 3 שנים את שגרת יומן של חברות למשמרת בסניף מגה בעיר ברמת אביב, שהיה במשך 10 שנים סניף הסופרמרקט הקבוע של היוצרים. הצילומים של (אביגיל שפרבר), התאפשרו בסניף במקרה, הודות לחילופי הנהלות במגה והם חושפים תמונה עגומה שמעידה על כל רשתות השיווק בארץ, בחלקן התנאים עגומים עוד יותר. כוכבת הסרט היא הקופאית יוליה מבת ים, בעלת העיניים מלאות המבע והילד בגיל המצווה, שיש לה יכולת פיוטית לתפוס את המציאות וההוצאות על הדירה אוכלות לה את רוב השכר, המכעיס בנמיכותו.
החברה הכי טובה שלה היא נלה הקופאית הראשית שנלחמת סיזיפית למען הטבת תנאי הקופאיות, שעובדות במשמרות של 6-5 שעות, במשרה חלקית בפחות משכר מינימום, כיוון שהסופר מעסיק בכוונה יותר קופאיות ממה שצריך בימים שאינם חגים. עוד מככבות: מאיה שעובדת בסניף כבר יותר מ-20 שנה ולבנה, היחידה שאינה עולה חדשה -מברית המועצות לשעבר. לצידן מבליחים מנקים אריתראים שאיש לא יודע את שמם והם, בקרצפם את הרצפות שוב ושוב, הם היחידים שממוקמים בדרגה נמוכה יותר מהקופאיות, במדרג הדרוויניסטי שהוא הסופר. המלך של הסניף הוא נתן המנהל, שיודע שהצרכנים והרשת מעדיפים לחסוך בשכר קופאיות מאשר במזגן.
הסרט צולם בין היתר במהלך המחאה החברתית. זרקצי מסביר ל-ynet את הקשר בין הקופאיות לצרכנים: "מה שאנשים רוצים זה מחיר נמוך, אבל כצרכן, כשאתה קונה קוטג' זול יש סיכוי טוב שזה בא על חשבון העובדים, לא על חשבון הבעלים. אני בעד המחאה, אבל באספקטים מסוימים המחאה רצתה חיים טובים יותר לאנשים שיש להם לא מעט, ופגעה בקופאיות, שצרכנים יכולים לריב איתן כל היום.
"צריך שתהיה סולידריות של הלקוח עם הקופאית, שיבין כמה מרוויחה קופאית. הן היו מתחננות למשמרות ואלה נשים חרוצות, חכמות, חזקות. הסרט מאפשר ללקוח לראות את הדברים באור אחר. אני חושב שצריך להיות מדד שיהיה חשוף ללקוחות, שמשקלל את היחס לעובדים. אני מאמין שבתוך כל התחרות המטורפת בין הרשתות, רשת שתתן שכר מינימום לקופאיות רק תרוויח. הרי זה לא מה שמשפיע על המחירים בסופר. מנהלי סופרים מקבלים משכורת 13 ונסיעות לחו"ל. פערים קיימים גם בתוך הסופ".
נקודת תורפה: למרבה הצער, סרטים כאלה לא משנים מציאות. תנאי הקופאיות בסניף או בכלל בסופרמרקטים בישראל לא השתנו ולא נראה שישתנו בזמן הקרוב.
איפה אפשר לצפות? ב-VOD של ערוץ 8
כדאי לצפות גם ב: "תארזו את זה", על מוצאן וגורלן של השקיות בסופר.
כשצריכה מולידה אימפריה: תולדות הטבק
ה-BBC רשות השידור הבריטית היא באר עשירה בסיפורים צרכניים. הסדרה Addicted to pleasure, מספרת בין היתר את תולדות הוויסקי כמעצב התרבות הסקוטית ואת ההשפעה העצומה של הסוכר. כדאי לצפות בכל הפרקים, הם כולם ביוטיוב, אנחנו נמליץ על פרק הטבק – מצרך בעייתי אך אהוב על ישראלים רבים, שהולך ומתייקר.
ילדותו של בריאן קוקס, המגיש של הסדרה היתה אפופת עשן מכל סוגי הטבק הקיימים. קרובי משפחתו ושכניו כולם עישנו סיגריות, מקטרות, לעסו טבק. בתי הקולנוע היו אז מעושנים ועל גבי מסך הכסף – אם אפשר היה להבחין בו מבעד לעשן הסמיך - הכוכבים הפריחו עשן משלהם. איך קרה שהטבק הפך לאחד ממוצרי הצריכה הפופולריים בעולם, ואיך שינה מסלול למוקצה מחמת מיאוס, למרות שיש לו גם תכונות טובות?
הסרט מציג איך במשך הדורות, טבק נחשב לטוב לבריאות, טוב נגד הבל פה ולמרחיק מצוין של טיגריסים (!), אך כבר ב-1604 פורסמה ההוראה הראשונה נגד עישון בבריטניה (שהיתה אז הממלכה המעשנת ביותר בעולם, לצד הולנד). המלך ג'יימס שפרסם את ההוראה הוא זה ש-20 שנה מאוחר יותר יהפוך את המושבה וירג'יניה לממלכת הטבק וישבור את מונופול 100 השנים של ספרד על הגידול הזה.
בעוד שטבק היה לאחד הגידולים העיקריים שהשיקו את ספינות האימפריה הבריטית, הסיגריה, היא בכלל המצאה צרפתית והתפוצה שלה ברחבי העולם התאפשרה הודות לייצור אמריקני זול ושיווק כמו שרק האמריקאים יודעים.
במאה ה-21, הטבק שמסייע להעלאת לחץ דם ולסרטן הריאות - הפך למנודה. זאת למרות שהניקוטין שבו מעלה את המורל, מחדד המחשבה ומפחית חרדה. הניקוטין גם מעכב אלצהיימר – בשתי דרכים: 1. הוא מאט את הסימפטומים ומושך אחורה את התהליך, 2. או שתמותו מסרטן ריאות קודם. טובה או רעה לנו, יקרה או זולה – כל מעשן יודע שסיגריה היא חברה לחיים בזמנים הקשים ביותר.
נקודת תורפה: הסרט מצולם מנקודת מבט בריטית, וכמעט שאינו מתאר את הלובי החזק של חברות הטבק בארה"ב ואת שברו.
קורבנות אופנה – תחקיר אוסטרלי
בגזים זולים ונאים משמחים לבב אנוש, ממש כמו פריטים יקרים שמחזיקים מעמד בארון ומקנים תחושה של קנייה חד פעמית מנצחת. כיף לקנות פריטים רבים במחיר נמוך ובעשור האחרון נראה שצרכנים קונים יותר ויותר בגדים, בגיל יותר צעיר, הארונות תופחים והתחלופה של האופנה מהירה מאוד. ילדות, נערות ונשים מקדישות יותר זמן לאופנה מאי פעם. למה זה? התשובה מצויה בסין, הודו, טורקיה, ויאטנאם ובנגלדש.
"קורבנות אופנה" האוסטרלי מציג תחקיר על תעשיית האופנה בבנגלדש. 75% מכל הכנסות הייצוא של המדינה הם מייצור אופנה לרשתות מערביות עשירות, שמפעילות סניפים במדינות עשירות במערב, שאזרחיהן ההולכים ונעשים עניים. אבל לא עניים כמו בבנגלדש.
בעשור האחרון, רשתות ענק נהרו למדינה שטופת השיטפונות כדי לתפור בה בגדים. ייצוא הבגדים מבנגלדש שכבר גדל פי 4, ישולש עד 2020 והיא עשויה להחליף את סין כיצרנים האריגים הגדולה בעולם.
אחת מסדנאות היזע הרבות במדינה ממוקמת בבניין בן 8 קומות בשם ראנה פלאזה. הבניין התמוטט, הוא הותיר אחריו קורבנות פצועים וקטועי איברים כמו ארות'י, בת 14 שהחלה לעבוד בתעשיית הבגדים בגיל 12. במפעל אחר במדינה, 112 עובדים נספו בשריפה אחרי שננעלו במפעל כדי שיסיימו את העבודה. חלקם ישנים במפעלים בגלל שעות העבודה הארוכות. וכמה משלמים לעובד? 22 דולר אוסטרלי לשבוע (16 דולר אמריקניים), כ-2 דולר אמריקני ליום. אחת העובדות מספרת שמשכורתה כה זעומה, שהיא מבקרת את בנה בכפר רק פעם בשנה ולעיתים צריכה ללוות לשם כך כסף. במפעל אחר מרוויחים גם 86 סנט ביום.
עובדים שמתקוממים נגד תנאי העבודה של קבלני המשנה (שמספקים סחורה בין היתר לקיי מארט ו-coles) מדוכאים באלימות. לפי אחד ממנהלי המפעלים, שמייצר סאמפלים לטארגט האמריקנית – הרשתות הבינלאומיות לוחצות עליהם לספק עוד ועוד סחורה במהירות. "הציבור צריך להבין שאם הוא רוצה לקנות בגדים זולים – יש להם דם על התוויות".
עוד בנושא הזה: הסרט האיטלקי "מאחורי התווית", על גידול הכותנה בהודו, "cash crop" אותו מגדלים חקלאים עניים עבור רשתות ענק במקום גידולי מזון אותם גידלו קודם לכן, וכך חשופים לאובדן פרנסה ורעב.
וגם: "שוקולד: האמת המרירה" - על ניצול ילדים בתעשיית השוקולד בחוף השנהב.
מה ישו היה קונה?
כומר אחד, מכנסיית "הפסיקו לקנות" ומקהלת זמרים בסגנון בפטיסטי, מנסים להחזיר את חג המולד לצרכנים, אחרי שלטענתם נשדד על-ידי תאגידים. בעוד המון אחוז אמוק פורץ לחנות כלבו כדי לשחוק את הפס המגנטי של כרטיסי האשראי שלו בקניות לחג המולד, המטיף, אוונגליסט עם מבטא דרומי, לבוש בחליפה לבנה מלוקקת ומצוייד בשיער עתיר פן, צועק עליהם: "הפסיקו לקנות. הצילו אותנו מכרטיסי האשראי. אתם לא חייבים לקנות, פנו לאחור".
התקשורת האמריקנית לעומת זאת מעודדת את ההמונים להשתולל במרכזי הקניות: "אסור לתת לטרוריסטים לנצח, לכן אסור שלא לצאת לשופינג", קנה עד שתיפול, קנה עד שתהפוך טיפש, אתה חייב את זה. ואת זה ואת זה. ואת הגרסה החדשה של זה.
האמריקאים בדיוק כמו הישראלי, היו בעבר אומה של יצרנים. כיום הם אומה של צרכנים. חג המולד הוא חג שנתינת המתנות בו הומצאה על-ידי קמעונאים שרוצים למכור. מרכזי הקניות בארה"ב יכולים לקבץ בתוכם את כל אוכלוסיית אירופה, צפון ודרום אמריקה והאמריקאים לא נשארים אדישים: ב-2007, 60% מהאזרחים שם היו חייבים לחברת האשראי ו-15 מיליון איש הם מכורים לקניות.
"מיקי מאוס הוא השטן וגופי יגנוב את החלומות של הילדים שלכם", זועק הכומר, שהוא למעשה שחקן ופרפורמר, בליווי הלהקה שלו. הוא משתולל בוול מארט, בחנויות בגדים ובסטארבקס, ולאחרונה גם באירועי כיבוש וול סטריט. המשימה: אם נצליח לשנות את חג המולד, נשנה את תרבות הקנייה בכל השנה.
נקודת התורפה: סרט מאוד אמריקני, בהפקתו של מורגן ספרלוק (super size me) מ-2007, שהתיישן מעט כי מאז מהפכת הסמארטפונים - אופני צרכנות היתר רק התרחבו.
עוד בנושא: מומלץ לצפות ב"בלינג רינג", הסרט העלילתי של סופיה קופולה שמוצג בבתי הקולנוע ומבוסס על סיפור אמיתי. נער ונערות פורצים לבתי כוכבים כדי לגנוב ולצלם בסמארטפון את מה שכרטיס האשראי לא מאפשר להם: עוד ועוד ועוד פריטי אופנה. הסרט לא מעולה, אבל התופעה שמוצגת בו היא סימפטום תרבותי נפוץ ונפיץ.
"שיער טוב"
מישל אובמה היא דוגמא ומופת לנשים אפרו אמריקאיות ולנשים אפריקניות ברחבי העולם. אז למה יש לה שיער מוחלק? נשים ממוצא אפריקאי שגרות בארה"ב רוצות שיער חלק והן יעשו הכל כדי להשיג אותו. הן ישלמו עשרות אלפי דולרים לשזירה של שיער חלק, לא יתנו לבני הזוג שלהן ללטף להן את השיער ויקנו פיאות שמיוצרות בהודו, סין ורוסיה.
הקומיקאי כריס רוק מחפש את שורשי השיער האפריקני אצל נשים אפרו-אמריקניות ומוצא במקומו תעשייה שלמה שנועדה להחביאו. עם סיום הילדות הן מתחילות להשתמש בחומרי החלקה כימיים (relaxer – סודיום הידרוקסיד) שמדכאים את הקרזול בשיער לתקופה מסוימת. ענף שמגלגל מיליוני דולרים. משם הן ממשיכות לשזירה ופאות - תחזוק יקר לכל החיים ותעשיית ענק, שלא בהכרח אפרו אמריקאים שולטים בה.
התופעה קיימת לא רק בארה"ב, אלא בכל מקום בו נשים אפריקאיות מעוניינות בשיער חלק ושופע. בעקבות שיגעון תוספות השיער – היא כבר לא שייכת רק לנשים ממוצא אפריקני, אלא גם לנשים ממוצאים אחרים שמעוניינות בשינויי שיער תכופים. ומי הספקיות? נשים עניות מהעולם השלישי, כמובן. כך תופעה פסיכולוגית-חברתית-גזענית הופכת לתופעה צרכנית.
נקודת תורפה: אין כמעט ביקורת על ניצול נשים בתעשיית השיער ברחבי העולם.
איפה אפשר לצפות? ביוטיוב (בכמה חלקים).
המעגל הפנימי – inside job
למשבר הפיננסי העולמי ב-2008 שהרס חיים והותיר אנשים ללא בתים - היו הורים מולידים. היו אנשים שחזו אותו כמו הכלכלנים נוריאל רוביני וצ'ארלס מוריס, והיו אנשים שיצרו אותו בליימן בראדרס ומריץ לינץ' שהתמוטטו. בתי ההשקעות כגולדמן סאקס ניפחו את ריבית הסאב פריים, נתנו משכנתאות מנופחות לכל דורש וגרמו למשבר כלכלי כלל עולמי. האחראים? אל תדאגו להם. הם שכשכו אז במשכורות מטורפות והם ממשיכים להיות מרופדים היטב במשרות החדשות שלהם. מאט דיימון מקריין את הסרט הבהיר, המרתק וזוכה הפרסים של צ'ארלס פרגוסון מ-2010.
עם תרגום לעברית: כאן.
.
עוד בנושא: סרטון הסבר עם תרגום לעברית המסביר את משבר הסאב פריים:
וגם: שיטת השקשוקה:
כל האמת על תוספי מזון
סדרה בריטית בת שלושה חלקים של ה-BBC. בסדרה, בודק כתב האוכל סטפן גייטס מהם בדיוק חומרי ה-E שאפשר למצוא ברשימת הרכיבים המצוינים על גבי עטיפות מוצרי המזון שאנו אוכלים.
יש 300 תוספי מזון וכל אחד מהם מוגבל בשימוש לסוגי מזון מסוימים. לרוב הם לא מזיקים לנו. חלקם אפילו מועילים. רובם משפיעים עלינו פסיכולוגית: גבינה צהובה יותר נראית לנו טעימה יותר ואם צובעים יין לבן בצבע אדום, טועמי יין מפונפנים ביותר לא יזהו אותו כלבן.
42 מהם הם צבעי מאכל (ה-E100 למיניהם). 18 מהם הם מגבירי טעם (ה-E800 למיניהם), 38 מהם הם חומרים משמרים (ה-E200 למיניהם) ויש גם חומרים מתחלבים. 20 תוספי מזון ניתן להפיק מגוף האדם עצמו וגייטס אפילו מכין עוגה מחמישה מהם, אותם הפיק מגופו שלו (!). למשל - מדמעות מכינים חומר משמר שנמצא ביין וגבינות (e1105 לליזוזים). בזיעה אפשר למצוא את E280 חומצה פרופיונית חומר משמר שמונע התפתחות עובש בלחם. בין היתר, גייסט שואב שומן מגופו כדי להפיק E244 גליצרול ששומר על ציפוי העוגה לח.
התוסף המושמץ מונוסודיום גלוטומט לא מזיק לבריאות לרוב האנשים ואף מצוי באופן טבעי בסלק סוכר (ממנו הוא מופק כיום), עגבניות, אצות, פטריות וברוקולי. אחד הריכוזים הגבוהים שלו נמצאים בגבינת פרמזן. גם המוניטין הרע שנוצר לחומרים משמרים לא בהכרח מוצדק: הם מונעים מחלות כמו בוטליזם שגורמת לשיתוק ומוות, הם מעכבים התפתחות עובשים, פטריות ובקטריות. תשמחו לגלות עובדות חשובות כמו העובדה שבשר, שבעבר שומר במלח, משומר בחומרים כמו E252 פוטסיום ניטרט, שמשמש גם כרכיב באבק שריפה ובמקור נוצר מצואת סוסים ושתן בשילב עם עץ שרוף. כן, כן.
איפה אפשר לצפות? ב-yes - VOD דוקו.
לפנייה לכתב/ת 
