בג"ץ איבד את הדרום

הדרך משדרות לדרום תל אביב אינה עוברת דרך השער הבנוי בסגנון קלאסי המצוי בהיכל הצדק המתנוסס מעל גן סאקר. את הרעיון לבניית השער שאבו האדריכלים מפסוק תנ"כי: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט". אינני מכירה אישית את מחבר הפסוק, אך יש לי תחושה שלא לכך התכוון המשורר. לא לזגוגיות העבות, לא לשטיחים העבים המבליעים את צעדי השופטים, וגם לא לתקרת הזכוכית שמחדירה פנימה את האור הנכון בזווית הנכונה - הוא פילל.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חייבים לדבר עם הבדואים / תאבת אבו ראס

אני נוסעת בשדרות ועושה לי סימני-דרך: אזור המפעלים, כיכר הספרייה ומולה - על מה שהיה פעם דשא - ישנים וחיים עשרות מסתננים. מאולם הספורט נמשכת דרך עד לשכונות שנבנו באתר החירום, ושם צועדת מכרה שלי, מצדה האחד מסתנן שאין לפקפק בכוונותיו, מצד שני שוטר. "הוא כבר תקף אותי", היא מסבירה לי כשהיא רואה אותי אוחזת בדף-ועט הנצחיים שלי. "הוא תקף ושוב יצא ממעצר", אני פונה לשוטר: "אז למה אתה מחכה?"

"זו מדינת משפט", אומר השוטר בטון מתנצל. "פעם היו אומרים מדינת משטרה. אבל עד שאין רצח או תקיפה מול העיניים שלי אני לא יכול לעשות כלום. תראי אותו, אין לו מה להפסיד. החוק לטובתו". אבל לשדרותיים, כמו לתושבי דרום תל אביב, יש הרבה מה להפסיד. הם קיימו את הציונות באופן הכי לא רומנטי שאפשר להעלות על הדעת. הוסעו, נשפכו, יישבו. מכל עבר אני שומעת תקתוק אימתני של שעון סמוי. הבעירה תפרוץ, זה רק עניין של זמן.

אני מסיטה מצלמה דמיונית לעבר היכל הצדק. אם שופטי בית משפט העליון היו יורדים מדרגות אחדות וקובעים את מקום משפטם בתוככי גן סאקר, אני בטוחה שפסיקתם לגבי המסתננים הייתה אחרת. אולי לא היו מוכנים בכלל לפסוק כשהיו יודעים שחייהם של קשי-היום בדרום תל אביב, בשדרות ובשאר השכונות הפריפריאליות-מוכות העוני מוטלים על מאזניים אמיתיים.

והנה, מחוץ להיכל הצדק כבר ממתינה ערימת המפגינים הקבועה המתנאה בשם "פעילי זכויות אזרח", ללמדך שיש אזרחים ויש אזרחים. יש מסתננים לא חוקיים ויש תושבי שדרות. מישהו מהם מניף שלט שעליו מרוח "פשיזם" בענק. מישהי אחרת שופכת למדורה "אפרטהייד" ו"אנחנו נאצים". זה טוב, יש להם סיכוי לא רע. ואכן, היד השופטת היא גם אותה היד המבצעת. וכבר-כבר היא חותמת על המשך הזרמת מסתננים לא חוקיים ופותחת עבורם את השער שעלה לנו, לאזרחים, לא מעט, ומושיטה להם רבבות כרטיסים: וואן וויי טיקט ובהצלחה. לאן? לדרום, כמובן.

אבל איך אפשר להאשים את השופטים שאינם חולפים בדרום, בכל דרום שהוא, ואינם פותחים את החלון המואפל שלהם כדי שריח הפחד לא יחדור אל הפלנטה המוגנת שלהם? איך אפשר להאשים אותם שהם לא רוצים לתת למראות המכוערים של סביבות התחנה המרכזית להסתנן אל בדל דמיונם? תנו להם, בבקשה, לרכון מעל ספרי החוק ולמלמל משפטים על מידתיות, נסיבתיות ופגיעה אנושה בזכויות כשברקע מתנגן העיבוד החדש לברהמס. תנו להם, רק אל תניחו להם לראות את מראות הדרום.

לא יהיה זה שופט ההיכל שיחזור הביתה באוטובוס וייאלץ לחצות את ערבותיה המסוכנות של התחנה המרכזית כשהנייד שלו צמוד לחיקו המזיע. לא הוא זה שצריך לשלוח את בתו למסיבת יום הולדת וללוות אותה גם בגיל שש עשרה. בעיקר בגיל שש עשרה. לא הוא זה שיבקש מאשתו שתישאר בבית ולא תצא להליכת ערבית שלה. לא. בשביל זה יש מכון כושר. שהדרומיים יפגינו קצת יצירתיות בעניין. שיבינו, הדרומיים הרי מוכרחים להבין: הדרום תמיד סובל. ככה זה בכל העולם. אז שיגלו הבנה בבקשה. זכויות זה זכויות, בכל מקום. גם בדרום.

המשוררת הנפלאה שימבורסקה כבר עמדה על טעותה ואמרה שאהבה את האנושות במקום לאהוב בני אדם. אצל שופטינו זו לא טעות. זו דרך חיים. השופטים, באופן אנוּש, אוהבים את האנושות. אוהבים את זכויות האנוש שמקנה להם הישיבה בהיכל הצדק בעל תקרת הזכוכית, שממנו יחליקו בסוף היום לרכבם שנמצא בחנייה מקורה ומשם ימשיכו עד לביתם הנמצא בשכונה מרווחת ומוארת, בלי לסטות לעבר מחלפים אפלוליים ומיותרים, בלי לגלוש לעבר דרום כלשהו שבו נמצאים כל השורדים באשר הם.

גלית דהן קרליבך היא סופרת ירושלמית, ילידת שדרות. משפחתה המורחבת עדיין מתגוררת בעיר.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il