מארינה מקסימיליאן בהופעה: ויוה לה דיוה
וירטואוזית אבל לא קיטשית, תיאטרלית אבל לא מוגזמת, עדיין מחפשת אבל לגמרי שם. מארינה מקסימיליאן הוכיחה על הבמה בראשון לציון שהיא לא רק מוזיקאית מוכשרת, אלא גם אלופת העולם בביצועים חיים
"אם מישהי יכול לייצג את המדינה הזאת בחו"ל בימינו, זאת הבחורה שאיתי על הבמה, מארינה מקסימיליאן בלומין" - כך סיכמה אמש (שבת) דנה אינטרנשיונל את חלקה בהופעה של בלומין בראשון לציון. ואתם יודעים מה? זוכת האירוויזיון ידעה על מה היא מדברת.
מה שאירע אמש על הבמה בהיכל התרבות הראשל"צי היה לא פחות מקסם. במשך שעה וחצי, ולמרות שברור כי מסע החיפושים של מארינה רחוק מסיומו, הבחורה הצעירה (שעוד לא מלאו לה 26, למי שלא זוכר) הצליחה להלהיב את האולם רחב הידיים ולהפנט את הקהל שיר אחר שיר, בשלל טריקים וטכניקות כמעט "לא הוגנות", שהטריפו את כלל החושים של הנוכחים.
את מקומה של מארינה בעולם המוזיקה אפשר לחלק באופן גס לשניים: זה של אלופת העולם בביצועים חיים, שלא נופלת באיכויותיה מלנה דל ריי האמריקנית, וזה של היוצרת המוכשרת שאולי עדיין לא גיבשה לחלוטין את זהותה המוזיקלית.
אבל דווקא המפגש בין שני החלקים הללו באישיותה, יוצר פעם אחר פעם ניסיונות מוצלחים ומרתקים כדוגמת "אני הולכת", שמתקרב באיכויותיו לחוה אלברשטיין ולא נופל גם מאתי אנקרי או אלונה דניאל של פעם, ו-"I Trust This Man" המוצלח גם כן. דווקא בביצוע שירי אלבום הבכורה "הרשמיים" שלה, למעט הלהיט הענק "Hurricane", יכולותיה הווקליות-וירטואוזיות הכל כך גדולות הורגשו פחות.
ואם בווירטוראוזיות עסקינן, צריך לומר שהגבול בין תיאטרליות לגיטימית במופעים מוזיקליים לבין קיטש סכריני, הוא דק מאוד. אמני במה ותיקים יודעים זאת היטב. ומארינה הצליחה להלך על החבל הדק הזה במשך 90 דקות מבלי ליפול, או אפילו לאבד את שיווי המשקל. גם כשהיא מביאה לנו את הקנון הרוסי המרגש, גם ב-"The End Of The World" הבומבסטי של סקיטר דיוויס מלפני 50 שנה, ואפילו בהופעתה החיצונית: כן תיאטרלית, לא מוגזמת. שאפו.
פעם אחת כמעט התנגשה ההופעה החיצונית של מארינה ביצירה עצמה, אבל רק כמעט. זה קרה באותו "Hurricane" שזה סוכם כ"מרגש". רגע לפני ביצוע השיר, מארינה אמרה שמדובר בשיר מסע, תת-הז'אנר המוזיקלי החביב עליה. את פרט המידע הזה היא שיתפה עם הקהל כאשר היא עומדת על עקבים בגובה של יותר מעשרה סנטימטרים.
כיאה לאמן מוכשר אך עדיין בתחילת דרכו, בלומין הגיעה להופעה אמש עם שחקני חיזוק: ירמי קפלן וכאמור גם דנה אינטרנשיונל, שעלו והשתחוו בפני היוצרת הצעירה והמוכשרת. השירים שביצעו קפלן ומארינה (שלו, שלה ושל קולדפליי, כך על פי הסדר) היו חביבים למדי, אך מה שבעיקר הסעיר את הצופים היתה הקירבה המוגזמת והמיותרת בין השניים.
מבחירת השירים של דנה אותם ביצעה יחד איתה על הבמה, "Cinque Milla" ו-"Loca", אפשר להבין לא מעט על איכויותיה של מארינה. למרות שמדובר בשירים מוכרים, הם החריגים
והחדשניים ביותר בקריירה של האינטרנשיונל מאז ומעולם. זו, מצדה, לא הסתירה את ההתרגשות האדירה מההזמנה המכובדת כל כך של מארינה. למרות ביצוע צולע משהו ל-"Loca", ב-"Cinque Milla" השתיים האלה הבעירו את הבמה והצליחו להראות כוח נשי מהו.
בלומין חתמה את המופע בקצת מתי כספי, קצת "I Put a Spell On You" וב-"Video Games" של לנה דל ריי, שלושה קאברים שמחזירים אותנו לסיום לתחילת הדברים. מארינה עדיין מפוצלת ועדיין לא הגיעה לחיבור המושלם בין המבצעת המושלמת ליוצרת המיוסרת. אבל אולי דווקא אנחנו צריכים לברך על כך שכל עוד זה המצב, נוכל לשמוע את הקול האלוהי הזה ממשיך ומבצע שירים של אחרים. ואל תגידו שאמרתי: לפעמים אפילו קצת יותר טוב מהמקור.
