דרכו של העובד הישראלי לנקום במעסיק. דעה

מידי שנה בשנה כי תפוקת העובד הישראלי לשעת עבודה היא נמוכה משמעותית ביחס למדינות המפותחות בעולם (מדינות OECD ). לשם ההמחשה, אם עובד א' מייצר 2 שולחנות בשעה ועובד ב' מייצר 4 שולחנות - תפוקתו של עובד ב' גבוהה יותר, ובמילים אחרות: "פריון העבודה" שלו גבוה יותר.

• הישראלים מייצרים פחות, ולכן מרוויחים פחות
  
• יותר מעסיקים מרשים לעבוד מהבית
  
• האירופים מרוויחים יותר? הם יותר יעילים
  

פריון העבודה נמדד בפועל בכסף ולא במוצרים. בישראל עומד הפיריון על 34 דולר לשעה, כאשר במדינות ה-OECD הפריון הממוצע עומד על 44 דולר - פער של כ-22%. כשמתפרסמים הנתונים בנושא, מתלוות אליהם השאלות הקבועות: מדוע קיים הפער הזה? האם זה משום שאנחנו פשוט עצלנים? 

בדרך כלל קיימות שתי תשובות לשאלה. התשובה הראשונה היא תשתית פיזית נחותה וטכנולוגיה ישנה. כך למשל, נוסיף בדוגמה של ייצור השולחנות, כי הסיבה שלעובד ב' תפוקה גבוהה יותר מאשר לעובד א' נובעת מכך שיש לו מכונה מתקדמת יותר שעוזרת לו בייצור.

התשובה השנייה מטילה את "האשמה" על התשתית האנושית, כלומר השכלת העובד - עובד משכיל יותר נותן תפוקה גבוהה יותר. אולם קשה לקבל את שתי התשובות הללו, ולפחות לא באופן מלא, שכן בישראל קיימות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם (ולא רק בשוק ההייטק) ומכיוון שהעובד הישראלי הממוצע רוכש השכלה לא פחותה מעמיתיו בעולם.

לפיכך כדאי לחפש את התשובה במחוזות אחרים, למשל במדד ג'יני, שבודק את אי השוויון הקיים באוכלוסייה מסוימת, כלומר את פערי ההכנסות. המדד נע בין הספרה 0 לספרה 1. ככל שהמדד גבוה יותר - אי השוויון בהכנסות גבוה יותר, וככל שאי השוויון גדל - גדלה גם תחושת התסכול של העובד שמרוויח פחות.

התסכול עולה והתפוקה יורדת

אי שוויון גבוה יותר מאותת לעובד על אי צדק. כך למשל, לפקיד בבנק ברור שהוא לא אמור להרוויח כמו מנכ"ל הבנק, אבל כשפערי השכר ביניהם בלתי נתפסים - תחושת התסכול של הפקיד עולה ובהתאם לכך תפוקתו יורדת.

פער הבלתי נתפס בשכר משדר לעובד מסר לפיו ישנם "שווים יותר" ו"שווים פחות". לפקיד ברור, כי גם אם ייתן את כל כולו למקום העבודה, התקדמותו תלויה לא רק בתפוקתו אלא גם בגורמים אחרים כמו קשרים חברתיים, "קרבה לצלחת" וכדומה.

פערי השכר יגרמו לעובד להקטין את תפוקתו משתי סיבות - ראשית, הוא הבין שעל מנת להתקדם הוא צריך גם "קשרים חברתיים" ולא רק להציג תפוקה. בהתאם לכך העובד ישקיע חלק מזמן העבודה ביצירת קשרים עם המנהלים שלו במקום להשקיע במתן תפוקה נטו.

לחילופין, ייתכן שהעובד ישלים עם מצבו ויבין שקשה להתקדם במקום עבודתו, מכיוון שאין לו את הקשרים הנחוצים כדי להגיע לדרגות בכירות בארגון בו הוא עובד. גם במקרה זה הוא יקטין את תפוקתו, כסוג של "מחאה שקטה".

למעשה , העובד כאילו מצהיר בכך: "אני לא יכול להילחם ראש בראש באי הצדק הקיים בארגון בו אני עובד, כלומר בפערי השכר הגבוהים, אז אני נלחם בשקט ומקטין את התפוקה, כדי להצדיק ולו במעט את פערי השכר".

לא מפתיע לדעת כי מדד ג'יני המודד את אי השוויון בישראל גבוה ב-23% מהממוצע במדינות המפותחות ( 0.378 בישראל לעומת ממוצע של 0.31 במדינות ה-OECD). אז מי אמר שהישראלים לא יודעים למחות?