"מחשבות צימאון": אל תוך הנפש פנימה

טרם ישבתי לקרוא את "מחשבות צימאון", סיפורו הקטן והעדין של אורי אורלב, אמרתי לעצמי שכדאי ואמלא לי כוס גדולה של מים. כפי ששמו מעיד עליו, זהו סיפור שיש לקרוא עם מים. לא תה. בטח שלא קפה. רק מים צלולים. אך מרגע השיחה הפנימית הקצרה הזו עם עצמי עד שמצאתי זמן שקט לשבת ולקרוא, כבר הספקתי לשכוח את כוס המים, דבר שהתברר כטעות גדולה, בעיקר בימי החום. בין דפי הספר מצאתי עצמי, משוועת לגמוע מעט מאותם מים שלא מזגתי, ובדומה לגיבור הסיפור: מצאתי עצמי, אט אט חושבת מחשבות צימאון.

לעוד כתבות בערוץ ספרי הילדים

• יהודית רותם לילדים: היהדות לעולם צודקת
• "אייבי + בין": כוחם של ניגודים בספר ילדים
•  חבורה שכזאת: שמונה בעקבות חמישייה
  

מדובר בסיפור הראשון של אורלב, אותו כתב ב-1952 בקיבוץ גנינגר, שיצא כעת לאור בהוצאת צלטנר תחת פורמט רגיש ושובה לב ששמו "קצרים מאוירים". הספר הינו זעיר ממדים, ולמרות שאין הוא מיועד לילדים קטנים, יש לאיורים שבו מקום נכבד ומרכזי. איוריה הנוגים של ענבל לייטנר מלווים את שורותיו הקצרות של הסיפור ומשתלבים בו לכדי יצירה אחת בעלת אמירה ואווירה הרמונית. קונספט הספרות המאוירת לקהלים בוגרים יותר, מבוגרים וילדים כאחד, אמנם אינו חדש אך הינו מבורך - בעיקר כשמדובר בספרות שמתאימה לילדים קוראים או בראשית קריאה, סוגה שסובלת מהיצע איכותי עגום גם של ספרות מקור עכשווית.

חברות חזקה בסיטואציה מורכבת(איור: ענבל לייטנר)

בגוף ראשון מספר לנו גיבור הספר - ילד אשר שמו אינו ידוע לנו, הקוראים - מעט מהקשיים שיש לו כילד הגדל בחברת ילדים אינטנסיבית. אין הדבר נכתב במפורש, אך ככל הנראה מדובר בחברה הדומה לזו שאליה נקלט אורלב עצמו בקיבוץ גניגר.

"בשנה האחרונה בא לבית הספר נער אחד שלא היה מניח לי לשתות", פותח הילד-נער את סיפורו בגילוי לב ישיר. הקושי העיקרי שהוא מציב לו, הוא אהבתו הגדולה לחשוב מחשבות צימאון בזמן שהוא שותה מים בברזיה, דבר המצריך אורח רוח, זמן וכניסה פנימה - שאותם שאר הילדים, ואחד במיוחד, לא מאפשרים לו. במהלך הסיפור הוא פוגש במיקי, ילד חדש אחר, שגם חושב מחשבות צימאון וביניהם נרקמת חברות עדינה.

על תבונה ורגישות

הסיפור המתומצת של אורלב מעביר תחושה של אינטימיות גדולה בין הילד לקורא - תחושה שנדמה כי חסרה לו בחברת הילדים בה חי, עד פגישתו במיקי. אותו קול אינטימי, פנימי מאוד, של הדובר, נבנה מתוך השפה המדויקת של אורלב, שמצליחה להעביר במעט מלל - דרמה עמוקה. אורלב מצליח לשים את הילד, מחשבותיו, רגשותיו ומצוקותיו במרכז העלילה, ללא שמץ של התיילדות וללא צורך בקישוטים ובפעלולים מילוליים או דרמטיים. מדובר ביצירת ספרות אמיתית, שהיא גם מפתיעה, גם מרגשת וגם רגישה, המשתמעת לפנים רבות. יצירה זו יכולה להתחבר לכל קורא וקורא באופן אחר, וללא גרגר של דידקטיות.

"מחשבות צימאון". לקרוא עם כוס מים

מדובר גם בספרות העוסקת בכוח של הסיפור עצמו ולא רק בתוכן הסיפורי. מהות הסיפור נשארת מרכזית בו, לא פחות מהסיפור עצמו. כך מתאר הדובר את מחשבות הצימאון שלו: "הייתי עוצם את עיניי ורואה סופת חול במדבר, כמו בסרטי קולנוע. הייתי רואה את עצמי הולך, נופל וקם, פי יבש, מלא גרגירי חול החורקים בין שיניי, שפתיי סדוקות וצרובות, לשוני תפוחה, קודח מחום אני מנסה ללחוש: 'מים! מים!'... אז הייתי פותח את הברז ושותה".

כך, למעשה, הופך הילד את השתייה לטקס סיפורי בפני עצמו - טקס שחשיבותו אף גדולה יותר מהשתייה עצמה. הקורא נסחף לאותו סיפור, לאותן מחשבות צימאון, ומרגיש כיצד לשונו מתחילה להידבק לחיך. מים, הוא חושב כמו הילד, מים! ומדמיין אותם נוטפים על פיו בזרזיפים עדינים.

מסר שלא חייב דידקטיות

רגישות גבוהה ועולם פנימי שדורש לבוא לידי ביטוי עומדים במרכז ספר זה, לצד התמודדותו של הילד עם הילדים האחרים והחברות שצומחת לאיטה. איוריה של ענבל לייטנר מעניקים עוד חיים למילים של אורלב, ובדומה למחשבות הצימאון המרחפות ומרפרפות על פני דפי הספר, הם חיוורים מעט. צבעי הכחול, הירוק והחום הבהירים, נפרשים מול עיניי הקורא ומחזקים באופן ויזואלי את אותו תמצות מדויק הקיים בשפה. כמו הסיפור, האיורים מאויירים מנקודות מבט מפתיעות המנסות, ולרוב מצליחות, לשים דגש על הדינמיקות החברתיות, ולהעביר יחד עם העלילה גם את מצבו הנפשי של הגיבור.

גיל לפני יופי - או הפוך

נשאלת השאלה, כפי שהיא תמיד נשאלת בספרות ילדים, גם אם לעתים שלא לצורך: לאיזה גיל מיועד "מחשבות צימאון"? נדמה כי גם ההוצאה ניסתה להתמודד עם שאלה זו וצירפה אליו דף תחת הכותרת "הרהורים על מחשבות צימאון". בדף זה מסבירה ההוצאה את הספר להורה ולמחנך, באמצעות משפטים כגון מה הן הדינמיקות החברתיות העולות מהסיפור. כך היא מנתחת קלות את האיור ואף מציעה על אלו נושאים כדאי לשוחח אחרי ותוך כדי קריאה עם הילד, ואלו פעיליות ומשימות ניתן להוציא מתוך הסיפור. נראה כי על ידי דף זה ניסתה ההוצאה להדגיש את עומקו ורב-גוניותו של סיפורו של אורלב, כמו גם להראות כי אין לחשוש מהסיפור בעל האורך הקצר, שהייעוד הגילאי שלו אינו חד-משמעי.

עלילה שמתאימה לכל הגילאים

לטעמי מדובר על הסבר מיותר, בעיקר מכיוון שיש בו דבר מה המעקר את היצירה היפה

העומדת לנגד עיני הילד, ההורה והמחנך. סיפורו של אורלב הוא דוגמא נהדרת לספרות איכותית. ועל ספרות שכזו עדיף פשוט לסמוך שהיא תיגע במקומות הנכונים לכל ילד ולכל אדם. אם נסביר, נבהיר ונהפוך אותה לדידקטית - הרי חטאנו למטרה שהיא-היא הספרות עצמה.

פספוס נוסף הוא היותו של הספר לא מנוקד. כך הוא מרחיק את עצמו מקהל שהספר היה יכול להיות מאוד רלוונטי עבורו: ילדי ראשית הקריאה. גם כאן נדמה, לצערי, כי מדובר באיזה חשש שהילד לא יוכל להתמודד עם הטקסט, ויש להנגיש לו אותו דרך הקריאה המשותפת - וחבל. שיחה על ספרות היא דבר נהדר שיש לעודד אצל ילדים, כמו גם קריאה משותפת. אך מדוע יש צורך להפוך אותה לכל כך חינוכית ופדגוגית?

"מחשבות צימאון" נוגע בעדינותו באותו מקום חסר שבנפש, ובצמא תמידי אנושי שיש להרוותו, גם אם לא תמיד ניתן. יש לקרוא את הספר הזה בתשומת לב, ילדים ומבוגרים כאחד, ובקצב האיטי אותו מכתיבה פריסת העמודים והאיורים. וכמובן שכדאי לא לשכוח למזוג כוס גדולה ושקופה של מים, להרגיע אולי רק במקצת, את מחשבות הצימאון המחלחלות אט פנימה.

"מחשבות צימאון", מאת אורי אורלב. איירה: ענבל לייטנר. הוצאת צלטנר. 40 עמ'.