איך זה עובד: קורא ספרים אלקטרונים
מהיום שיצאו קוראי הספרים האלקטרוניים, רבים תהו כיצד מסוגל המסך להציג טקסט שנראה כאילו הודפס על נייר. עידו גנדל מפרק את המכשיר לגורמים ומראה כיצד הכל עובד
כל מי שבבעלותו מכשיר לקריאת ספרים אלקטרונים חי, או לפחות אמור לחיות, בפחד מתמיד מפני הרגע שבו המכשיר יתקלקל או יאבד. הרי ברור שבמוקדם או במאוחר זה יקרה, ואז כל היתרונות הנהדרים (באמת) של המכשיר יתנדפו וייעלמו, והוא ייוותר ללא חומר קריאה נורמלי במשך ימים רבים. כחובב ספרים מודפסים ובעליהם של רבים, מותו של הקורא האלקטרוני שלי – מדגם Kobo שנמכר בזמנו בארה"ב בחנויות Borders ז"ל – לא גרם לי לעוגמה יתרה. כל מה שהפסדתי פרט לחומרה היה אוסף שגרתי למדי של קלאסיקות ומסמכים חינמיים מהרשת, ובמקביל הרווחתי הזדמנות להציץ אל תוך הטכנולוגיה החדישה הזו.
דיו אלקטרונית
התעלומה הראשונה והמרתקת מכולן היא כמובן הדיו האלקטרונית, שמאפשרת הצגה ברורה וקריאה להפליא של טקסט על המסך מבלי לצרוך אנרגיה כלל (פרט לפעולת רענון הדף). כמובן, ה"פיקסלים" עצמם קטנים מכדי לצלמם באמצעים ביתיים, אך את עקרון פעולתם אפשר להבין גם בעל-פה.
מסך הדיו האלקטרונית הוא למעשה משטח שמכוסה בצפיפות בכדוריות זעירות, שמכילות נוזל צמיגי. מעל ומתחת לכדוריות יש רשתות של חוטים מוליכי חשמל דקיקים, המאפשרות למעבד של המכשיר להפעיל על כל כדורית שדה מגנטי ממוקד. בתוך הנוזל שבכדוריות מסתתרים חלקיקי צבע זעירים (שחורים או לבנים) בעלי מטען חשמלי קבוע, וכאשר פועל על כדורית מסוימת שדה מגנטי חיצוני, החלקיקים שבתוכה מתיישרים לפיו ומצטברים למעלה או למטה בהתאם למטען שלהם. כך, למשל, שדה מגנטי בכיוון מסוים ימשוך למעלה את החלקיקים השחורים ו"ישחיר" את הפיקסל, ואילו שדה הפוך יבריח אותם למטה ויעלה במקומם את הלבנים.
הצמיגיות של הנוזל היא זו שמונעת מהחלקיקים לברוח ולהתפזר כשהשדה המגנטי מופסק, וכך מובטחת תמונה יציבה במשך שבועות ויותר. המחיר של היתרון הזה הוא, כמובן, זמן הרענון האיטי שמאפיין את מסכי הקוראים האלקטרונים: נדרש לחלקיקי הצבע הרבה זמן לצלוח את הנוזל שבכדורית ולהגיע לקצה. כמו כן, הכתיבה המגנטית מתאימה בעיקר לעבודה עם שני גוונים בלבד ("הכל או כלום"), וקשה ליצור מסכים עם גוונים שונים של אפור או צבע.
בעקבות המסך האבוד
מבט אחד במסך של הקורא ההרוס מספיק כדי להבין בדיוק את מקור הבעיה. במסכים שכאלה, גם הפיקסלים וגם החיווט שמתפעל אותם מסודרים בשורות וטורים ישרים. לכן, עיוות מעוקל כמו זה שבתמונה חייב להיגרם כתוצאה מנזק פיזי. ואם העיוות מזכיר לכם סדק בזכוכית, זה בדיוק מה שזה – בצדו האחורי של המסך. הסדק במסך קרע את החיווט שלאורכו, כך שכל הפיקסלים שמתחתיו נשארו ללא השגחה כביכול. הפקודות מהמעבד אינן מגיעות אליהם, והם יישארו לנצח בתצורה האחרונה בה היו בטרם הפגיעה.
בתיאוריה, אפשר לפתור את הבעיה בהחלפה של המסך: הדבק שמצמיד אותו למעגל המודפס אינו חזק, וחיבור העברת הנתונים שלו נתיק. למצוא מסך חלופי לדגם ישן במחיר שמצדיק את ההשקעה, זה כבר סיפור אחר.
כרטיס זיכרון במתנה
כמו רוב המכשירים מסוג זה, גם לקובו היה זכרון פנימי לספרים (בן 1 ג'יגהבייט) וגם חריץ לכרטיס זכרון חיצוני. אלא שבניגוד לצפוי, הזכרון הפנימי לא היה טמון בשבב ממוזער כלשהו, אלא בכרטיס Micro SD סטנדרטי לחלוטין של SanDisk. כרטיס זה, בנפח 2GB, מחולק לשתי מחיצות – אחת למערכת ההפעלה של המכשיר והשניה לאחסון. מי שבטוח שהקורא שלו אבוד ללא תקנה, יכול לפחות להתנחם בפיצוי הקטן הזה. אבל איזו מין מערכת הפעלה מותקנת שם?
כאן נכנסת לתמונה תגלית מעניינת במיוחד. אי-שם ליד סוללת הליתיום-יון של המכשיר ממוקמים ארבעה חורים במעגל המודפס, מסומנים בבירור כ-V, RX, TX ומשולש עשוי משלושה קווים אופקיים – הסמל הסכמטי המוכר ל"אדמה" של מעגלים חשמליים. כל מי שהתעסק מעט עם ארדואינו יזהה את הרביעיה הזו: זהו חיבור טורי (סריאלי), ממשק חומרה בסיסי ופשוט להעברת נתונים. אין לחיבור הזה שום גישה מבחוץ: הוא מיועד לבדיקות ואולי גם לתיקונים במפעל המייצר ובמעבדות שירות.
חיפוש זריז ברשת גילה את הפרמטרים המדויקים של החיבור הזה, וכך הצלחתי לחבר את הקובו לתוכנת טרמינל במחשב האישי (דרך מתאם מחיבור טורי לחיבור USB). הקובו משדר למעשה דרך החיבור הטורי את כל ההודעות והפלט של מערכת הפעלה בסיסית מבוססת לינוקס. זה קורה גם בזמן האתחול וגם בזמן השימוש, כפי שנראה בסרטון הזה. הטקסט של ההודעות מראה בבירור כיצד, לאחר כל פעולת דפדוף, מערכת ההפעלה מקפיאה כמעט את כל הפעילות שלה ועוברת למצב שינה כדי לחסוך סוללה. לחיצה על כל אחד מכפתורי המכשיר, שאינו מצויד במסך מגע, מעירה את המערכת מחדש.
לרוע המזל, לא הצלחתי למצוא דרך לשלוח מידע או פקודות מהמחשב אל הקובו ולעשות כך משהו מעניין. ייתכן שאפשרות זו אינה קיימת כלל, או שהמערכת תוכננה להגיב רק לקודים סודיים כלשהם.
קטלוג של שבבים
בקובו מותקנים ארבעה מעגלים משולבים ("ג'וקים") עיקריים. בחלק העליון, ליד החריץ לכרטיס הזכרון החיצוני, נמצא שבב AzureWave AW-GH381 שמטפל בתקשורת אלחוטית (WiFi ו-Bluetooth). מה שמעניין בו הוא העובדה שבדגם זה של הקובו בכלל לא היתה תקשורת אלחוטית, פרט לקישוריות Bluetooth מוגבלת מאד. כרגיל במקרים כאלה, רוב הסיכויים שתוכנן מעגל אחד בלבד עבור מספר דגמים שונים, כשבכל דגם פשוט מבטלים חלק מהפונקציונליות של המעגל המקורי או מחליפים בו רכיב בודד.
הג'וק הבא בתור הוא של חברת Epson, שמסומן בבירור בכיתוב E-Ink. זהו שבב ייעודי לניהול הכתיבה של פיקסלים על מסכי דיו אלקטרונית, והוא "מככב" גם במכשירים אחרים. הג'וק הגדול השלישי, מתוצרת סמסונג, הוא זכרון RAM בנפח 128 מגהבייט, לשימוש מערכת ההפעלה והספר שמוצג בכל רגע נתון. הרביעי והגדול מכולם הוא כמובן המעבד הראשי שמנהל את כל העסק, מתוצרת חברת Freescale, בעל מהירות שעון מקסימלית לא-מרשימה של 133 מגהרץ. כל הג'וקים והרכיבים האחרים ממוזערים מכדי להיות שימושיים עבור חובב האלקטרוניקה המתחיל. לכן, הדבר היחיד שאפשר לעשות עם הקובו התקול כעת הוא להשתמש בו כמטען לסוללת הליתיום-יון שלו (בה אפשר להיעזר בפרויקטים אחרים) או כקורא כרטיסי זכרון מגושם במיוחד למחשב. ותגידו מה שתגידו, את זה אי אפשר לעשות עם שום ספר מודפס.
