יאנוש סאס: "חשוב לא להרתיע את הצופים"

ספק אם ישנו קורא ש"המחברת הגדולה", ספרה של אגוטה קריסטוף ההונגריה, לא טלטל וזעזע אותו עת נחשף אליו לראשונה. הטון היבש, הדידקטי כמעט, בו מתוארים ומדווחים בו זוועות איומות כפי שעדים להן זוג תאומים אנונימיים על רקע מלחמה (מלחמת העולם השנייה, שאינה זוכה לאזכור ספציפי), במדינה שאין לה שם, מספק חוויית קריאה חד פעמית.

באופן משונה, הספר, שראה אור ב-1986, פרק ראשון בטרילוגיה שחלקיה האחרים - "ההוכחה" ו"השקר השלישי", פורסמו ב-1988 וב-1991 בהתאמה - לא זכה עד היום לעיבוד קולנועי. כזה שביקש להתמודד עם הריחוק מקפיא הדם, חסר כל אמפטיה, של תיאורי אכזריות אנושית, ובעיקר עם השימוש הלשוני בגוף ראשון רבים, החושף את השחתת הנפש של הגיבורים, ואשר הופך את הצופה למעורב-שותף בהתרחשויות. 

הטריילר של "המחברת הגדולה"

אבל ביולי קטף "המחברת הגדולה", סרטו של הבמאי ההונגרי יאנוש סאס, את הפרס הגדול - גלובוס הקריסטל - בפסטיבל קרלובי וארי (הוא גבר על "מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני שהתמודד אף הוא בתחרות). הסרט,

 שנבחר לייצג את הונגריה באוסקר ושעתיד לעלות על המסכים בישראל בחודשים הקרובים, מוקרן בימים אלה בפסטיבל הקולנוע בחיפה. סאס, שעבודותיו הקודמות והמופתיות "ווייצק" ו"אופיום: יומנה של אישה משוגעת", הוצגו בעבר בפסטיבל, נחת על הכרמל יחד עם סרטו.

השאלה הראשונה המתבקשת בראיון עמו נוגעת, אכן, לזמן הרב שלקח לעיבוד הקולנועי של "המחברת הגדולה" להגיע לאקרנים. "הזכויות היו שמורות במשך 15 שנה, שבמהלכן ניסו במאים שונים, ביניהם תומס וינטרברג ('ניצוד') ואניישקה הולנד ('באפלה'), לעבד את הטרילוגיה כולה", הוא מסביר. "ייתכן שזו הסיבה שהפרויקט לא יצא לפועל. לעומת זאת, הכוונה שלי מלכתחילה היתה לעבד רק את החלק הראשון, 'המחברת הגדולה'".

גיבורי הסרט הם שני אחים-תאומים בני 13 (התאומים לסלו ואנדראש גיימנט), שאביהם יוצא לקרב ואמם שולחת אותם אל בית סבתם בכפר. הסבתא, שאותה לא פגשו מעולם ואשר אינה מסתירה את תיעובה כלפי בתה המתנכרת ונכדיה, היא אישה מרושעת ועבת בשר המכונה "המכשפה". מהר מאוד מבינים התאומים שעל מנת לשרוד בעולם הקר והאכזרי סביבם, עליהם לחשל את עצמם באמצעות עינויי גוף ולאטום את עצמם רגשית.

לא רצה להרתיע את הצופים. יאנוש סאס(צילום: גוסטבו הוכמן)

בהמשך הם מתיידדים עם נערה מפגרת בעלת "שפת ארנבת", עם קצין נאצי (אולריך תומסן, "איה") המגונן עליהם, ועם סנדלר יהודי. המלחמה כמעט ולא מורגשת בכפר, למעט הפצצות אוויריות ספורות, עשן פוטוגני העולה מכבשן מחנה השמדה סמוך, ומחזה גירושם ההמוני של יהודי האזור המובא באחת הסצינות המצמררות של הסרט. את חוויותיהם ועדויותיהם האחים רושמים במחברת שנתן להם, בדיוק לשם כך, אביהם בטרם פרידתם.

כבר ב-1997 ביים סאס את "נערי ויטמן", סרט קודר על שני אחים בהונגריה של מפנה המאה הקודמת, שנזנחים על ידי אמם האלמנה ומתדרדרים לביצוע מעשה נורא. כך, הסיטואציה של ילדים הנאלצים לשרוד בתקופה אכזרית וקשה אינה זרה לסאס. את דמויותיהם של צמד הילדים-גיבורים הוא ביקש, אגב כך, ללהק באחים-תאומים על באמת.

"עבדנו קשה מאוד", הוא מפרט, "כי היינו צריכים למצוא תאומים שיודעים לשחק ובגיל הנכון. כתבנו מיילים לבתי ספר בכל רחבי הונגריה, ובסוף מצאנו אותם בדרום-מערב המדינה, באזור לא עשיר במיוחד. הם חיו שם עם אמם, גרושה שישבה פרק זמן בכלא, והיה לה מאהב צועני אלים. מיד נסעתי לפגוש אותם.

סיפור שחור-לבן, בצבע

"גיליתי שהם חיים בתנאים איומים ונאלצים לגנוב על מנת לשרוד. במילים אחרות, הם כבר הבינו את התנאים שבהם חיו הדמויות שהם גילמו, מה המשמעות של אם המותירה את ילדיה בחברת סבתם המרשעת שמענה אותם, של חיים בלי אהבה".

אני תוהה מדוע בחרו הוא והצלם כריסטיאן ברגר ("סרט לבן"), לצלם את הסרט בצבע (קודר ומרהיב כאחד) ולא, כפי שאולי היה מתבקש, בשחור-לבן. "הצילום בצבע היה אילוץ", מסביר סאס. "רק כריסטיאן ואני רצינו לצלם בשחור-לבן, אבל המממנים הגרמנים והצרפתים ביקשו מאיתנו אם אפשר שלא נחשוב אפילו לצלם את הסיפור המדכא הזה בשחור-לבן. אני לא מבקש לפתות את הקהל, אבל מצד שני היה חשוב להיענות להזמנה של הסיפור. היה חשוב לא להרתיע את הצופים אלא לערב אותם".

אחד האתגרים שעמדו בפני סאס היה סגנונו הקליני והיבש של הספר, שהופך את מעשי האכזריות - אלה כוללים אונס, פדופיליה ורצח - למזעזעים במיוחד. באופן נבון, הוא בחר שלא להציג הכל בצורה ישירה, לעיתים רק לרמוז, ולעיתים לעקוף את הזוועה על ידי שימוש באנימציה ילדותית ובציורי ילדים.

שני אחים, נפש פרוורטית אחת. "המחברת הגדולה"

"עלינו לקבל את העובדה שסרט הוא מדיום שונה מספר", אומר סאס. "האתגר היה לא להראות את הדברים בדרך האכזרית שבה הם מוצגים בספר, משום שהדמיון של הקורא והצופה הוא יותר אכזרי מכל דבר אחר. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להוביל אותו אל הקצה.

"וישנו כמובן העניין של המחברת. אלה בסך הכל מילים, אבל בעבור ילד זה סוג של מקלט, מקום דמיוני, בית. התבססתי על יומנים ומחברות שנכתבו על ידי ילדים בגטו ורשה. יש לי חבר, מעצב אמנותי, שאייר על סמך התיאורים בספר של קריסטוף, ולפני כמה ימים נפתחה בבודפשט תערוכה של דפי המחברת שאייר. הוא מכר בהמון כסף את העבודה של החרקים שמוצמדים בסיכות לדף. אלה חרקים אמיתיים, דרך אגב".

השימוש של קריסטוף בגוף ראשון רבים, שהופך את האחים-התאומים לבעלי מחשבה אחידה, שני בני אדם בעלי נפש פרוורטית אחת, העמיד אף הוא אתגר בפני העיבוד הקולנועי. "בגלל השימוש בגוף ראשון רבים החלטתי שצריך תמיד לצלם את התאומים ביחד. זה היה ניסיון להיות נאמן לסגנון הייחודי של הספר, למצוא דרך קולנועית להדגיש את האיחוד ביניהם, את ה'אנחנו'. עם זאת, הקריינות היא רק של אחד מהם.

יאנוש סאס. העדר הקשר מקומי וזמני(צילום: גוסטבו הוכמן)

"צריך גם לזכור, שאגוטה קריסטוף נאלצה לעזוב את הונגריה בשנות ה-50 ולעבור לשווייץ. הצרפתית שלה לא היתה טובה. לכן, כשהיא כתבה את הספר בצרפתית היא נאלצה לכתוב במשפטים קצרים, בגלל מגבלות השפה. חוסר התחכום של השפה משמעותי מאוד לספר".

ההתמודדות עם היעדרו של הקשר מקומי וזמני במקור הספרותי היתה עניין מהותי בעבור סאס. כאמור, בספרה של קריסטוף, שמותיהם של הגיבורים אינם מצוינים ולו פעם אחת, לא מוזכר באיזו מלחמה מדובר, וגם מקום ההתרחשות אינו מוגדר מפורשות. סאס מספר שקריסטוף העניקה לו את רשותה להחזיר את הסיפור להונגריה, מולדתה, ואל חוויות ילדותה. הוא עצמו מתייחס בסרט אל שואת יהודי הונגריה באופן עקיף, דרך תיאור גירושם ודרך דמותו של סנדלר יהודי שהאחים-התאומים מתיידדים עמו.

"בספר לא מצוין מפורשות שמדובר ביהודים", אומר סאס, המחובר מאוד ליהדותו. "אני רק מרמז על כך, כי רציתי להימנע מקלישאות. לא לתאר שוב את היהודים המסכנים ואת הסיטואציה הקורבנית, כפי שעושים הרבה סרטים עם אלימות יפה ושקיעות יפות במחנות ריכוז. עלינו לדבר לנצח על השואה, אבל אני מחפש טון שונה. אני מאוד רוצה לעשות סרט על אנה פרנק, אבל לא בטון המוכר של הקורבנות".

ממש לפני סיום, מזכיר סאס חבר טוב שלו באמריקה, מפיק יהודי. "הוא אמר שיש שחקן ישראלי שאני חייב לעבוד איתו. הוא גילם את מפקד תזמורת המשטרה ב'ביקור התזמורת'. הוא שחקן נפלא. הייתי רוצה לפגוש אותו וללחוץ את ידו". לידיעת הקורא ששון גבאי.